ראשי פרקים:
דין הנולד מן הטהור
מתי חוששים לספק
עדרי בני פקועה
סיכום
מאמר זה עוסק בבירור הגדר המדויק של סימני הכשרות בהלכה - האם הסימנים הם תנאי לכשרותו של בעל החיים (בנידוננו - דג), ובהיעדרם לא יהיה ניתן להגדירו ככשר, או שמא במידה שאנו יכולים לברר את כשרותו על ידי צדדים אחרים, הוא יהיה כשר גם אם אין לו את סימני הכשרות. לדוגמא (שבה נרחיב להלן), קיימא לן שהנולד מן הטהור - טהור; אם כן, במידה שמדג טהור עם סנפיר וקשקשת נולד דג ללא סנפיר וקשקשת, אם באופן טבעי ואם על ידי שינוי גנטי וכדומה - האם הדג הנולד הריהו כשר לאכילה?
דין הנולד מן הטהור
במשנה נאמר:
״פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס, פטור מן הבכורה, שנאמר 'פטר חמור' 'פטר חמור' שני פעמים - עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. ומה הם (רש״י: אותן שאין דומין לאמן) באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור״1
ובגמרא על אתר נאמר:
״ומה הן באכילה כו': למה לי למיתני שהיוצא? סימנא בעלמא הוא דלא תיחלף לך, דלא תימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעליא הוא, והאי טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה. מנא הני מילי? דתנו רבנן, אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה זה? טהור שנולד מן הטמא[1] [2]. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, הכי קאמר, דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול, תלמוד לומר 'גמל טמא הוא' - הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור״[3]
אמנם כלל זה, שכל הנולד מן הטהור הריהו טהור, אינו מוחלט, כמבואר במקום אחר בגמרא: ״אמר רבי יוחנן, השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, אסור באכילה״[4]. בסוגיה זו דנו על אדם הנמצא במעי בהמה, אך אין לכך נפקא מינה לשאלה שלפנינו, שכן הכלל של היוצא מהטמא והיוצא מהטהור, לכאורה נאמר גם לגבי דגים, וכעולה מהמשך המשנה: ״דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, לפי שאינו גידוליו״[5]. וכמבואר ברש״י: ״לפי שאינו גידוליו - אלא כשהוא חי בלעו, אבל גידוליו שרי, שהיוצא מן הטהור טהור״[6].
סברת דין זה מבוארת על ידי המהרי״ט, המסביר שסימנים אינם יוצרים את הכשרות אלא רק מצביעים עליה:
״וסימנין לא כתיבי בקרא, אלא גדולה וקטנה כתיבא ומסרו לנו סימנין להבחין בין גדולה לקטנה, והם שערות דלאחר זמן. ולהכי קרי להו סימנין, שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות, אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם. תדע, דאיפשר שתהא גדולה אע״פ שלא הביאה סימנין, כגון שהוא איילונית, ואם הכיר בה וקידשה תפסו בה קדושין אע״פ שאין לה שתי שערות... נמצא דשערות סימנא בעלמא. כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר 'מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו', וכן מפרסת פרסה, ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה, לא שהקליטה גורמת טומאה. תדע, שהרי אנו מתירין קלוט במעי פרה, כדתנן בפ”ב דבכורות7, בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, וטהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. אלמא לאו בסימנא תליא טומאה וטהרה, והכא נמי גדלות (לא)8 תליא בשנים ולא בסימנים”9
הרמב׳׳ם פוסק:
”בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אף על פי שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר, הרי זה מותר באכילה. בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה,אף על פי שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה, הרי זה אסור באכילה. שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור10. לפיכך, דג טמא הנמצא במעי דג טהור - אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא - טהור, לפי שאינו גידוליו אלא בלעו”11
לכאורה, לפי זה נפשטה שאלתנו, שכאשר ברור לנו שהדג שלפנינו לא היה בלוע בבטן חברו, אלא הוא נולד מהדג הטהור (כלומר שלאחר טיפול גנטי יצאו מהביצים המושרצות דגים חסרי קשקשים, או שאירע כך במקרה), הרי הוא טהור גם כשאין לו סימני טהרה, וכפי שראינו ברש׳׳י שהובא לעיל, ”אבל גידוליו שרי, שהיוצא מן הטהור טהור”.
מתי חוששים לספק
אלא שבפועל הרמב”ם מסייג את דין בהמה טהורה שילדה כמין טמאה, וכותב:
”במה דברים אמורים? בשילדה בפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה, אע”פ שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה”[7] [8] [9] [10] [11] [12].
וכן כתב המאירי[13]. כלומר שרק במקרה שראינו בעינינו כיצד הולד השונה במראהו יוצא מבעל החיים הכשר, הרינו יכולים לסמוך על כך ולהגדירו ככשר.
אמנם הראב״ד בהשגותיו (שם) חולק על הרמב״ם, ולדעתו חשש זה שמא מהטמאה נולד ונכרך אחריה, הוא רק במקרה ”שיהיה הטמא בעדרו”. ולפי זה, במקרה שבבריכת הדגים אין כל מין טמא, אין צורך לחשוש לכך ומותר גם כשלא היה אדם נוכח בשעת יציאת הוולד. אבל סוף סוף הטור והשו׳׳ע פוסקים כרמב׳׳ם ולא כראב׳׳ד[14]. ואם כן, לכאורה, בכל מקרה שלא ראינו בבירור את ההמלטה, יש לחוש שמא הוא ממין הטמא ורק נכרך אחרי הכשר. ולכאורה גם בדגים קיים חשש זה.
מקורו של הרמב׳׳ם לחוש לספק זה, כפי שציין המגיד משנה[15], הוא בגמרא:
”אמר רבה בר בר חנה אמר ר”י, ראה חזיר שכרוך אחר רחל, פטורה [היא] מן הבכורה ואסור [הוא] באכילה עד יבא ויורה צדק לכם... לעולם פשיטא ליה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, מיהו מספקא ליה אי סבר רבן שמעון בן גמליאל יולדת מרחמת או אינה מרחמת”[16].
כלומר, כשאנו רואים חזיר הכרוך אחרי רחלה, יש להסתפק, האם הוא הוולד שלה שכן אם הוא לא היה יוצא ממעיה היא לא היתה מטפלת בו, או שמא כיוון שהיא כבר ילדה בעבר הריהי מטפלת ומרחמת גם על ולד שאינו שלה; ומפני ספק זה אסור הוולד באכילה (כספיקא דאורייתא). מכאן הסיק הרמב׳׳ם שרק אם ראינו ממש שהוא נולד ממנה, הוא מותר באכילה. ואף שהסברא נותנת כדברי הראב׳׳ד, שאם אין טמא בעדר אין לחוש שמא הוא מהטמאה ונכרך אחריה, הרי שכפי שביאר המגיד משנה, בגמרא לא מוזכרת הגבלה זו. וסברת הדבר, לחוש אפילו כשאין טמא בעדר, הוא מפני ׳׳דבכל גוונא חיישינן, ואע׳׳פ שאינו מצוי שיבוא ולד מעדר אחר ויכרך אחר זה, ג׳׳כ אינו מצוי שבהמה טהורה תלד בדמות טמאה, וספק בשל תורה להחמיר׳[17].
אולם באשר לנידוננו, כיוון שדין זה מבוסס על הסברא שיתכן שהרחל מרחמת על ולד החזיר, הרי חשש זה לא שייך בדגים, שכידוע אינם מטפלים בדגיגים היוצאים מהביצים שהטילו, ולכן לכאורה אין צורך לראות בעין את הטלת הביצים ויציאת הדגיגים מהם, וניתן להסתפק בידיעה שבבריכה זו אין מין טמא[18].
עדרי בני פקועה
אלא שנראה שדין זה דומה לגידול עדרי בני פקועה[19]. בנושא זה דן הראשון לציון הג״ר אליהו בקשי-דורון שליט״א[20], ולאחר שקבע במאמרו שאכן מעיקר הדין מותר לגדל עדרים של בני פקועה כדי להינצל מנזקי טריפות, ובלבד שיקפידו הקפדה מירבית לעשות עדרי בן פקועה שמורים בנפרד באופן שאין חשש שיבואו על בהמה רגילה[21] - הוא מסתייג בפועל מהיתר כזה, מכמה סיבות: האחת, חשש שלעתיד לבוא יגדלו אחרים עדרים כאלה, בלי להקפיד כראוי שלא יבוא זכר בן פקועה על בהמה רגילה. השניה, שכן
״גידול המוני של בן פקועה יכול לחולל מהפכה במערכת השחיטה שאחריתה מי ישורנו, והדבר יכול להביא לכך שהמון העם שאינם מבינים בהלכה, יסברו שחכמים התירו איסורים... ההמון לא יבין שהתר זה ניתן כבר למשה מסיני״. לכן, מסקנתו למעשה הייתה שאין להתיר גידול עדרי בן פקועה.
והנה, חשש אחרון זה קיים גם לגבי הנידון לפנינו: אנשים שיראו שאנו מכשירים דגים בלא קשקשים, עלולים לחשוב שחכמים התירו אסורים. אלא שהרב בקשי-דורון עצמו מעלה את השאלה, האם בכוח חכמי דורנו לגזור גזירות חדשות ולאסור מה שמותר מעיקר הדין; בסיס דיונו הם דברי השדי חמד[22] המביא את דברי הרא״ש[23], שכתב שאין בכוחנו לגזור גזירות אחר חתימת התלמוד. על דברי הרא״ש הללו הסתמכו גם חכמי דורנו, כשהורו בעניינים שונים שאין לגזור גזירות חדשות[24].
למרות כל זאת, נדחק הרב בקשי-דורון לחלק בין הוראת רבנות, לבין גזירות או תקנות שאין בכוחנו לחדשן. לדעתו אמנם אין בכוחנו לומר על דבר המותר שהוא אסור מכוח גזירה, אך יש בידינו כוח לתקן תקנה שלא לאשר ולתת הכשר לדבר היכול להביא לידי תקלה. ״גם אם אין מקום לגזור גזירות חדשות, נכון לשמוע בעצת חכמים, ולא להזדקק לתת פיקוח והכשר לצורת גידול שתביא לחששות גדולות בעתיד״. אולם לעניות דעתנו החילוק בין גזירה חדשה לתקנה הריהו חילוק דחוק, ובעינינו אין מקום לחילוק כזה. וכשם שאין לגזור גזירות חדשות, אין גם לתקן תקנה לאסור המותר.
ובנידוננו, גם בעל גם בעל שבט הלוי לא מצא סיבה הלכתית ממשית לאסור מין דג שבמקורו יש לו קשקשים ובעזרת הנדסה גנטית לא יהיו לו קשקשים - אלא כתב שלדעתו אסור לפתח דג כזה, כי יש בזה התערבות במעשה בראשית[25]. אמנם מרן הגר״ד ליאור שליט״א עורר ספק אחר, והוא שאם נכשיר דגים ללא קשקשים, יש לחוש למראית עין, ולכן מסקנתו שבשלב זה ראוי להימנע מאכילת דגים כאלה; אכן אם תהליך ייצורם יהיה מפורסם וידוע, שוב אין לאסור משום מראית עין.
סיכום
מעיקר ההלכה, נראה שדג ללא סנפיר וקשקשת שנולד בבריכה שידוע בוודאות שאין בה אלא דגים טהורים, הריהו מותר באכילה מדין ״הנולד מן הטהור״[26]. אמנם בפועל, ההחלטה על נתינת כשרות לדבר כזה נמצאת כיום בידי מערכת הכשרות הכללית של הרבנות הראשית. ודברינו כאן לא באו אלא לברר עיקר ההלכה.
[1] בכורות פרק א' משנה ב'.
[2] וכן דעת בעל תרגום יונתן (ויקרא י״א ד') ״ברם ית דין לא תיכלון ממינא דמסקי פישרא וסדיקי פרסתא דאיתיליד ממסאבתא״.
[3] בכורות ו' ע״א. גם ר' שמעון (בהמשך שם), האוסר את הטמא הנולד מהטהור, מודה שאם הוא נמצא במעי הטהור, מותר באכילה, וכמבואר בחולין ס״ט ע״א ״דאע״ג דאמר רבי שמעון קלוט בן פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי״.
[4] חולין ס״ט ע״א, וכן בנדה כ״ג ע״ב, ועיין במפרשים על הסוגיות הנ״ל.
[5] בכורות ז' ע״ב, ועיין בגמרא שם וברש״י שם ד״ה רב אשי אמר.
[6] שם ד״ה לפי.
[7] צ”ל פרק קמא (בכורות הי ע”א).
[8] נראה שצריך למחוק את המילה 'לא'.
[9] שו”ת מהרי”ט ח”א סי' נ”א ד”ה והריני בא.
[10] דין זה הובא בטור ובשלחן ערוך יו”ד סי' ע”ט אות בי.
[11] הלכות מאכלות אסורות פרק א' הלכה ד'-ה'. דין זה הובא בטור ובשלחן ערוך, יו”ד סי' פ”ג סעיפים ט'-י'. וכתב המגיד משנה (הלכות מאכלות אסורות שם) שהרמב״ם שינה מלשון המשנה ”דג טמא שבלע”, וכתב ”דג טהור הנמצא במעי דג טמא”, לפי שהלכה כרב אשי, שאפילו אם לא בלע בפנינו אנו אומרים שזה בלעו, ואין זה היוצא ממנו, לפי שרוב דגים במינם משריצים, כדברי רב אשי בגמרא. וכן כתב בביאור הגר”א (ירד שם ס”ק ל”א). והלחם משנה כתב (מאכלות אסורות שם) שלכאורה לשון 'לפיכך' שברמב״ם הריהי מגומגמת: ”ויש לישבו, דהכי קאמר, כיון שאמרתי לך שהגדל מן הטמא דאזיל בתר גידול, לפיכך דג טמא שנמצא וכו' ודג טהור שנמצא (אסור) [מותר] מפני שאין זה גידול אלא בליעה. אבל אם לא הייתי אומר לך שהגדל מן הטמא וכו', אלא היוצא מן הטמא דהוה משמע אפילו לא גדל ממנו אלא היה במעיו, אז אפילו דג טהור שנמצא במעי דג טמא היה אסור מפני שבלעו, אבל השתא לא דהדבר תלוי בגידול ולא בבליעה”.
[12] הלכות מאכלות אסורות פרק א' הלכה ד'.
[13] חולין ס׳׳ח ע׳׳ב ד׳׳ה ולענין.
[14] יו׳ד סי' ע׳׳ט סעיף ב'.
[15] הלכות מאכלות אסורות שם.
[16] בכורות כ׳׳ד ע׳׳א.
[17] כלשון המגיד משנה, והביא דבריו בש׳׳ך (ירד סי׳ ע׳יט ס׳יק זי) כהסבר לפסק השו׳׳ע.
[18] [הערת עורך: לענ׳׳ד יש לומר להפך. הלא בעדר צאן, הסברה לומר שמדובר בוולד כשר של הרחלה היא מפני שהוולד כרוך אחריה, ואילו לא היה כך לכאורה גם הראב׳׳ד היה מודה שיש לחשוש שמא הגיע מן החוץ, שהרי במקרה אין לפנינו רחלה כלשהי המתנהגת כאמו והוא כבנה. וכן בדגים, כיוון שעניין זה של ׳כרוך אחר אמו׳ אינו שייך בהם, אם כן אין לפנינו זיקה כלשהי הקושרת את הוולד למין הטהור; ועוד, מאן מפיס שבכל הבריכה אין אפילו דג טמא אחד שהיה יכול להולידו (מה שאין כן בעדר צאן, שאפשר לברר בנקל), והלא האפשרות שדג כזה השתרבב לבריכה אינה נדירה יותר או סבירה פחות מאשר עצם המקרה של לידת דג נטול סנפיר וקשקשת מדג טהור. וכיוון שכך אפילו אם תיבדק כל הבריכה דג אחר דג ולא יימצא דג טמא נוסף, עדיין אנו צריכים לחשוש שהוא עצמו הגיע לכאן מן החוץ בדרך כלשהי. וזה פשוט מכל שכן לשיטת הרמב׳׳ם, הסובר שאפילו וולד הכרוך אחר רחלה ואין טמא בעדר, כל שלא נולד לפנינו חוששים שמא מן הטמא נולד (ועיין ביד המלך שם במה שכתב, אולם בדגים אין אלא את הרוב הראשון שבדבריו. וע״ע בברכי יוסף אה״ע סי' ג' אות ז'). ונמצא שבנידון דידן לכולי עלמא יהיה הדין לחומרא, ולהיפך ממסקנת מאמר זה].
תשובת המחברים: לדעתנו, קביעה זו שיסוד ההיתר הוא בהיותו כרוך אחריה, אינה הכרחית. יסוד ההיתר הוא שאין לו בעדרו טמא, והחידוש הוא שלמרות שכרוך אחריה, יש מקום להסתפק ולאסור שמא בא ממקום אחר, והיא מרחמת עליו. ואם כן בדגים הגדלים בבריכה סגורה, ויש שליטה מוחלטת על מין הדגים הנכנסים לתוכה, אין מקום לחשוש שמא בא דג מבחוץ, וממילא הוא כשר גם בלי להיות כרוך אחרי אמו.
[19] בן פקועה הוא ולד הנמצא במעי אמו שנשחטה; ולד זה מותר באכילה בלא שחיטה, כיון ששחיטת אמו מטהרתו, אבל אם הפריס על הקרקע צריך שחיטה מדרבנן משום מראית העין. אלא שבכל מקרה יש בו קולא גדולה, שאין שייכים בו דיני טרפה, ולכן פסק בשלחן ערוך (יו״ד סי' י״ג סעיף ד'): ״אם בא על בת פקועה כיוצא בו, הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו, וכולם צריכים שחיטה מדבריהם, ואין הטריפות פוסל בהם״. כיון שכך, הועלתה בדורותינו הצעה לגדל עדרים של בני פקועה, ובכך להיפטר מנזקי הטריפות, אך הפוסקים דחו הצעה זו, כדלהלן.
[20] שו״ת בניין אב ח״ד סי' ל״ט.
[21] שכן כנפסק בשו״ע (יו״ד שם), שבן פקועה הבא על בהמה רגילה והוליד, אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה.
[22] כללים, מערכת ג' אות י״א.
[23] שבת פרק ב' סי' ט״ו.
[24] אמנם בשדי חמד (שם) כתב בשם שו״ת בית שלמה (יו״ד סי'כ״ט, בהגה מבן המחבר ד״ה אולם מה) שחלילה לומר שאין כוח לגזור תקנות אחרי חתימת התלמוד, והרי כל חלקי השלחן ערוך מלאים בסייגים ותקנות. אלא כוונת הרא״ש שבזמן התלמוד היה כוח לעקור דבר מהתורה או מדברי סופרים בשב ואל תעשה, וכוח כזה אין לאחר חתימת התלמוד. ברם, בפאת השדה (מערכת ג' סי' ד') חזר בו בעל השדי חמד, וביאר את דברי הרא״ש כפשוטם, שלאחר חתימת התלמוד אין בכוחנו לגזור גזירות, לא רק בעקירת איסור בשב ואל תעשה, אלא גם בכל חומרא שהיא. וכך הוא הוכיח מהבית יוסף (או״ח סי' תס״ב).
[25] שו״ת שבט הלוי ח״ז סי' קכ״א.
[26] [הערת עורך: עיין לעיל הערה 18],
