בפתיחה לפרשתנו השבוע אנו קוראים על לידת שני בנים תאומים שנולדו ליצחק אבינו ואשתו רבקה אמנו. חשוב היה למקרא לציין שבלידה הזאת יצא ראשון עשו ואחריו תאומו יעקב, אולי כדאי שנבין את הסיפור הקטן שבהמשך הפסוקים. בהם מסופר על אותו היום שבא עשו מן השדה רעב אחרי עיסוקו בציד חיות ועופות. בכניסתו למטבח הבית פוגש הוא שם את יעקב אחיו המבשל ״נזיד( תבשיל) עדשים״. בלשון מליצית ורגשית פונה עשו אל יעקב ואומר ״הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף ( רעב בלשון המקרא) אנכי...׳׳. תגובת אחיו המפתיעה מאוד לא אחרה לבוא ככתוב:
..." מכרה כיום את בכורתך לי״. בזלזול השיב עשו ״ הנה אנוכי הולך למות- למה לי הבכורה?״ לא הסתפק יעקב במענה ההוא וביקש עוד ״...השבעה לי כיום״ ונחתמה העסקה בשבועתו של עשו. סכם הכתוב את הפרשיה הזאת בזו הלשון: ״ ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה״ ( בראשית כה/לד).
משערים אנו שהבכורה המשפחתית בימי קדם הקנתה מעמד של חשיבות מלווה בזכויות מיוחדות כולל עדיפות בירושה כפי שמצוי הדבר בתורתנו( ראה דברים כ״א/י״ז). ואם כן, פלא בעינינו כיצד אדם בעל אינטליגנציה אפילו ממוצעת ( לפי חז״ל עשו היה סופר אינטליגנטי) יכול היה להסכים להמרת בכורתו עבור תבשיל עדשים. ועוד קשה לנו אם לפני האכילה רבעונו גבר עליו עד כדי זלזול בבכורתו(״...למה זה לי בכורה״) היינו חושבים שאחרי האכילה יתיישב דעתו ויביע צער עמוק על גודל הכשל שבעסקה הנדונה. לא כך היה בסיפור שלנו שהרי המילים האחרונות של כל הפרשיה הן:״ ויבז עשו את הבכורה״.
רבותינו ז״ל העמיקו בספור הזה על פי קבלתם המדרשית לגלות פרטים על אישיותו הרוחנית הקלוקלת של עשו, ואנו נרצה כאן רק לנתחו במקצת, על פי פשוטו של מקרא כדי ללמוד משהו על עצמנו. י
הסיפור הזה מראה על איך אדם המכור לתאוותיו מסוגל בשעת התורפה לאבד כל שיקול דעת להבחין בין דבר בעל ערך לעומת דבר אחר פחות ערך; ואחרי כן במקום להצטער על כניעתו לחולשותיו יצטדק באמירת דברי זלזול כלפי הפסדו כאילו הוא כלום.
הלקח המתבקש מכל הנ״ל הוא, שהאדם בהיותו נתון בטבעו לתאווה גשמית חייב לעבוד על עצמו כל הזמן על מנת לרסן את המידה המכשילה הזאת ; ואם פעם נכשל בכך, יצטער הוא צער גדול וישאף לתקנו.
