מתוך הספר 'שירת עלמות' - פרקי הגות והלכה בענייני חינוך בת ישראל
ראשי פרקים
א. צניעות ופנימיות
ב. אישה, מהי?
ג. מהי תרבות?
ד. הקדושה
ה. הפרדה בין המינים
ו. טבע האדם
ז. חיים של צניעות
א. צניעות ופנימיות
נושא הצניעות אינו נוגע רק לצד המצומצם של הלבוש, על אף שהוא הבולט ביותר, אלא עומק הדברים מתחיל הרבה לפני זה. מה מהותי באדם? האם מערכת היחסים החיצונית שלו, כלומר, חשיפת הגוף וצורת ההתנהגות שלו, או הצד הרוחני שבו? אם ננסח זאת ביתר עומק, השאלה היא: מהו האדם - גופו או נשמתו?
מכאן נובעת מערכת היחסים שלו עם בני אדם, אם היא גופנית-חושנית או רוחנית. אם העיקר באדם הוא הרוח שבו, אזי מערכת היחסים שלו רוחנית יותר. ואם העיקר באדם הוא החושים שבו, היא תהיה חושנית יותר.
הצניעות פירושה - וכשמה כן היא - הפנמה, ראיית הפְּנים של האדם. כך עולה מדברי המהר"ל מפראג[1] – שהמהותי באדם הוא פנימיותו. ניתן לראות זאת בהבדלים שבין יעקב לעשיו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". הקול בא מבפנים, מעומק אישיותו של האדם, והידיים באות מבחוץ. תרבות עשיו היא תרבות החוץ, יחצ"נות, רושם חיצוני והישגים חיצוניים. ממילא זה מתבטא גם בגילוי הגוף. לעומתה, תרבות יעקב – היא תרבות פנימית, רוחנית, ומתבטאת בקול, בנשמה. ומכיוון שבסופו של דבר הקול פונה החוצה, האדם צריך להמעיט בדיבורים. הדגש צריך להיות מופנה כלפי הפנים. אמנם המטרה היא שהדברים יצאו אל הפועל, אולם זאת עם כמה שפחות רושם חיצוני. היהדות מדגישה עשייה פנימית. אין פירושה הסתרה מוחלטת, משום שאנו חיים בתוך חברה, בתוך ציבור, ועל האדם להיות חלק מהציבור. עלינו לדאוג לכך שהצדק ייראה ולא רק ייעשה, כפי שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל"[2]. בוודאי חשובים גם יחסי חוץ ומה אומרות הבריות, אך הכוונה היא שאדם ידע מה עיקר ומה טפל, מה מוקדם ומה מאוחר, מה חשוב יותר ומה פחות, מה המטרה ומה האמצעי. מהותו של האדם היא פנימיותו. "כי זה כל האדם"3. האדם איננו אוסף אברים, עיניים, ידיים וכו'; האדם איננו הדברים החיצוניים שבו, המאפיינים בדרך כלל בעלי-חיים. גם מי שיש לו תאום זהה, שומר על זהותו הייחודית. האדם הוא מכלול האישיות שלו. ופיתוח האישיות, הוא התפקיד העיקרי המוטל עליו. ממילא יוצא שכל תשומת הלב צריכה להיות מופנית לפנימיות ולא לחיצוניות. ולכן אם תשומת הלב מוסבת לדברים חיצוניים, בין אם האדם מנסה להרשים את האחרים ובין אם הוא מסתכל על הצדדים החיצוניים שלהם, הרי זה בניגוד לרוח היהדות. יהדות זו פנימיות, רוח; האדם נברא בצלם א-להים.
דבר זה מתבטא, כמובן, גם ביחסי גברים ונשים.
ב. אישה, מהי?
ושוב נשאלת השאלה: האם עיקר האישה הוא גופה או אישיותה?
אישה השמה את הדגש בחייה על מראהּ החיצוני, ומקדישה את רוב זמנה לאיפור, סירוק וכדו', ומצד שני, גבר המסתכל ובוחן את האישה על פי המראה החיצוני שלה – גם הוא וגם היא אינם עוסקים באדם באשר הוא אדם, אלא בסממנים חיצוניים. אין זאת אומרת שאישה לא תטפח פרטים חיצוניים, שהרי אף לחושים יש תפקיד, אולם יש לדעת מה עיקר ומה טפל, כמה משקל היא מייחסת לעניינים החשובים באמת, למעשים טובים, למידות וכיו"ב. ובעיקר, האם תפקיד הגוף הוא לגרות את החושים או להיות כלי ביטוי לאישיות? גבר ואישה מפחיתים מערך האדם כאשר הסתכלותם חיצונית בלבד. זו הסתכלות לא אנושית אלא חושנית-חייתית. "שקר החן והבל היופי".
לכן, ככל שנשים לובשות פחות, ופחות צנוע, הן מבזות את עצמן, את אישיותן ואת הצלם הרוחני שלהן. הן מושכות את תשומת לב הגברים וגורמות להם להביט אל גופן ולא להתייחס אליהן כאל אישיות בזכות עצמה. וכאן עולה השאלה: מי אשם, הגבר המחפש במבטו אחר האישה או האישה שמספקת לו את מבוקשו? והתשובה לכך היא: שניהם גם יחד. מציאות זו של החברה המערבית מכנה את עצמה "מתקדמת", כביכול, אך בזאת אין היא אלא מפגרת! היא נסוגה לאחור, משום שהתקדמות אמיתית נמדדת בקנה מידה תרבותי ומוסרי. ככל שהחברה האנושית עוסקת יותר ב"חוץ" ופחות ב"פנים", היא מתירנית יותר ומתקדמת פחות. אכן, כמה אנרגיה מבוזבזת על העניינים החיצוניים במקום בעניינים הפנימיים.
ג. מהי תרבות?
אילו היו משקיעים יותר בתרבות האמיתית הנחוצה לאנושות - לא רק במדע ובטכנולוגיה אלא בעיקר בשאלות החברתיות ובמעשים של חסד, וכן אם עיקר תשומת הלב, הכסף והזמן היו מושקעים יותר בתחום האנושי-האישי של האדם - היתה החברה שלנו מתקדמת באמת. וכל זאת לא מתוך ביטול וזלזול בצד החיצוני, אלא תוך העמדתו על מקומו הנכון. אילו כך עשו, היו פחות אנשים עניים ורעבים ופחות אנאלפביתים, והרבה יותר אנשים מאושרים.
ד. הקדושה
המהר"ל בנתיב הצניעות (פרק א ד"ה ובמסכת) מדגיש נושא נוסף - הקדושה.
ככל שאדם רוחני יותר וגשמי פחות, הוא קדוש יותר. ולכן, ככל שמערכת היחסים בין בני אדם היא גופנית, היא ממילא חסרת קדושה. וככל שמערכת היחסים בין בני אדם היא ערכית, רוחנית, הריהי קדושה יותר.
"קדושים תהיו"5, אומר רש"י על אתר: "פרושים מן העריות"6. עריות אינן כוללות רק את המעשה החמור ביותר, אלא גם כל מה שמביא אליו, כל האווירה והרקע שמסביב הם 'אביזריהו דעריות'. ובמילים אחרות – כל חוסר התרבות כלול במושג זה. עם ישראל שהוא עם קדוש, היה ידוע במידת הצניעות שלו. הגמרא במסכת יבמות אומרת: "שלושה סימנים באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"7. הבושה, היא צניעות.
במערכת היחסים בין המינים קיימת בדרך-כלל בושה טבעית. כך ברא ה' את האיש והאישה, שיתביישו במידה ידועה זה מזה. כאשר קיים מתח מצד אחד וביישנות מצד שני, הביישנות מעדנת את הקשר. אך אם נלחמים כנגד הבושה - מכערים את היחסים בין המינים. זו הבעיה הרווחת בחברה המעורבת. הצניעות דורשת כמה שפחות ערבוב בין המינים, אם כי קשה להימנע לגמרי, ודאי שאין זו הכוונה. הרחוב מעורב. העולם מעורב. אין להגזים, ואין צורך בשני חצאי עולם: חצי עולם מערבי – גברים, וחצי עולם מזרחי, נשים... הכוונה היא שהיחסים יהיו צנועים, שתהיה בושה ביניהם. לא הכל אומרים, ולא הכל עושים - זו הצניעות. לכן גם ביחסים בין איש לאישה נשואים, נעשה הכל בצניעות ולא בפרהסיא. הפרהסיא היא זלזול בכבוד האדם, משווה ליחסים גוון זול, גס ופרוע. הפוסקים אומרים על איש ואישה נשואים שאינם נוהגים בצניעות - "ארור שוכב עם בהמה" - כבהמות חסרות צניעות. בהמות אינן מתביישות, ומי שעושה כך פוגע בכבוד האנושי, בנפש האנושית ובתרבות. הצניעות דורשת עידון. ועידון זה מערכת רוחנית יותר. כל בר-דעת מבין זאת. גם הנוער מבין זאת, אלא שמקלקלים אותו.
ה. הפרדה בין המינים
כל מי שעוסק בחינוך מבין ויודע שההתפתחות הגופנית, השכלית והנפשית שונה בין המינים, ולכן עדיף ללמוד בבתי ספר נפרדים. באנגליה, למשל, בבי"ס יוקרתי ביותר ("אטון"), לומדים בנפרד. וכן ידוע שבתחילת גיל העשרה המינים רוצים דווקא להתרחק זה מזה, ולשמֵר את הצניעות והבושה הטבעית. התערובת בגילים הללו אינה בריאה כלל ועיקר. בכך מאלצים את הנוער לעשות ההפך מטבעם. אומרים להם: "תתגברו על הבושה הטבעית שלכם". האם זהו חינוך?! הרי חינוך צריך להתאים לטבעו של האדם, לחנוך את מה שיש בו. והרס הטבע האנושי הוא הפך החינוך!
אל לנו לחשוש מהתרחקות בגיל המתאים לנישואין. הקב"ה ברא את האדם באופן כזה שירגיש בעת הצורך משיכה חזקה לחפש את האישה המיוחדת והמתאימה לו, וכן האישה, תחפש אחר האיש המתאים לה. ולכשימצאו זה את זה יינשאו ויבנו יחד בית נאמן בישראל. אבל כל זאת בתהליך טבעי, לפי נפש האדם המתפתחת עם הגיל. אין לדכא את נפש האדם ולזרז תהליכים בטרם עת. ההלכה איננה מדכאת, אלא מבטאת בעצם את נפש האדם הטבעית. האדם עצמו קרוע בתוכו בשני מישורים שונים. מחד גיסא, קיים אצלו מישור ראשוני, אידאי, המשקף את המצב כפי שצריך להיות. מצב שבו אין יצרים ואין הידרדרות, מצב של גן העדן לפני החטא. אדם וחוה "לא יתבוששו"8, לא היתה קיימת בעיה כזו משום שחיו בעולם רוחני, ערכי, שהכל נבחן בו בשיקול דעת מוסרי, אמיתי. מאידך גיסא, קיים המישור הראלי של היגררות אחרי חושניות וחומרנות. מצב זה החל מחטא עץ הדעת ואילך9.
עץ הדעת היה בעצם "נחמד למראה"10, "וטוב למאכל" ו"תאווה לעיניים", כלומר, הכל חושני. האדם ירד מהרמה הערכית שלו ונכנע לחושיו. מאז האדם קרוע בתוכו בין משיכה חושנית חזקה לבין משיכה רוחנית שאף היא חזקה11. אולם צריך להתאמץ ביותר כדי להחזיר לאדם את טבעו המקורי והעיקרי, להיות איש רוח ערכי.
ו. טבע האדם
כאן באה ההלכה לִתחוֹם את הדברים, להדריך את האדם להעדיף את המישור הרוחני ולחזור אל "גן עדן האבוד". לפיכך יש לטפח את הרוחניות ולשמור על החושניות שלא תדרדר אותו. מטרת ההלכה היא לטפח את מה שנמצא באדם בצורה טבעית, כפי שברא הקב"ה את האדם בצלמו. והאדם אכן קרוע בתוכו בין המשיכה החושנית למשיכה הרוחנית, תוצאה ישירה של חטא אדם הראשון . אמנם יתכן שבדרך הטבע אין אנו מרגישים את מה שטבוע בנו. ואכן כך יש להתייחס אל איסור אכילת חזיר, שהוא מעדן טעים מאוד, ולכן "אל יאמר אי אפשי אלא אפשי ואפשי…"12. גם בשבת לא כל אדם מרגיש שטוב לו לשבות, וודאי שקשה לאדם להרגיש שביום הכיפורים אינו זקוק למאכל. אולם השאיפה היא שאדם מישראל יעדן את עצמו עד כדי כך שירגיש שביום הכיפורים אין הוא רעב כלל! כמו מלאכי השרת. ואכן, ישנם אנשים רבים שכך מרגישים בתפילת יום הכיפורים. אבל אלו שמרגישים רעב, אל להם לחוש רגשי אשמה, חלילה. אנו בני אדם, ואנו בנויים גם מכוחות אחרים שאין להתכחש להם ואף לא להתעלם מהם.
התורה אינה נלחמת בכוחות אלו, אלא מנתבת אותם בעיקר לרובד הרוחני שבאדם. ככל שאדם שקוע יותר בשאיפות רוחניות, כך הצדדים המעשיים האלו פחות מטרידים אותו. אנשים מעשנים מספרים שבשבת אינם מרגישים כל צורך לעשן! כלומר, במשך עשרים וחמש שעות שהם מצויים במתח רוחני גבוה, אינם זקוקים לסיגריה. רק במוצאי שבת הם מרגישים שהם זקוקים לה בדחיפות. לכן, אדם שנאבק עם עצמו כל השבת איך לא לחלל אותה – מגיע למצב של תשישות. הוא קרוע בנפשו, ויצריו עלולים להשתלט על כוח שיפוטו השכלי. אבל אדם שחי בקדושה, הבעיה אינה קיימת אצלו כלל. האדם בנוי מגוף ונשמה. הגוף מושך את האדם חזק מאוד לדברים רבים. אין ספק שיצר המין הוא החזק ביותר שיש באדם, כי בלעדיו אין קיום אנושי, אבל צריך לדעת את הגבולות שלו, יש להשתמש בו רק לצורך. אבל היום מטפחים את היצר, מגרים אותו ומעודדים אותו עד שאומרים: זה כל האדם!
אכן קיימת בעיה אמיתית. מתנהלת 'מלחמת עולם' בין שני העולמות האלו, כשהעולם החיצוני מושך לכיוון אחד, ואילו, הצניעות משדרת שאין להתרשם אלא כמה שפחות מהעולם החיצוני–השקרי וחסר התרבות, שעלול לגרום להידרדרות מוסרית ושחיתות. תרבות הפנאי והפרסומות בנויות על יצר זה. אנשים מנצלים אותו לעשיית כסף. האם משום עלינו להיכנע לאווירה זו? לא ולא!
ז. חיים של צניעות
עלינו לשמש סמל. "כי מציון תצא תורה"13. על עם ישראל לשמש דוגמא לכך שאפשר להיות עם חי ופועל ויוצר תרבות עשירה ויפה יותר, דווקא מתוך ערכים פנימיים, ללא גירויים חיצוניים. לפיכך מתגלה בעם ישראל התכונה של ביישנים וצנועים.
לכן איש ואישה נשואים, צניעותם היא היותם זה עם זה לבד! לה אין קשר עם גברים אחרים, ולו אין קשר עם נשים אחרות. אמנם נפגשים עם בני המין השני מחוץ לבית, אבל אלו יחסים קורקטיים-ענייניים ולא מעבר לזה. היחסים האישיים הם רק בין גבר אחד לאישה אחת!
לצערנו, היום אף לאחר הנישואין אין הזוג מרגיש חובת הנאמנות המוחלטת ושלילת כל גירוי כלפי המין השני. המיתרנות המינית מורידה את האדם עד לבהמיות, כי אינו יודע לזהות את בן הזוג האמיתי שלו. הקשר האישי נעשה רדוד, ולכל זכר או נקבה יש בעצם קשר עם כולם. המשפחה מתפוררת ובעיקבותיה החברה חולה. זהו הכיוון שאליה מידרדרת התרבות המערבית. ללא קשר אישי זהותו הייחודית של האדם מיטשטשת.
הקשר האישי הוא הצניעות וזהו הקשר האידאלי.
הלכות צניעות אינן צריכות להעיק על האדם. אדרבה, עליו להרגיש צורך לקיים אותן, משום שבאמצעותן הוא יוצר את הקשר האישי והנפשי המיוחד עם האישה המתאימה לו, ולו בלבד.
והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' א-להיכם14.
[1] עיין נתיבות עולם (נתיב הצניעות פרק א ד"ה ובמסכת); גבורות ה' (פרק כ ד"ה ויש).
[2] במדבר (לב כב).
3 קהלת (יב יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדם".
4 בראשית (א כו).
5 ויקרא (יט ב).
6 רש"י (ויקרא יט ב) ד"ה "קדושים תהיו" – "הוו פרושים מן העריות ומן העברה (ספרי, תחילת קדושים). שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה".
7 יבמות (עט ע"א): "אמר, שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים".
8 בראשית (ב כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ".
9 ראה מאמרנו: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
10 בראשית (ג ו): "וַתֵּרֶא האישה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאישה עִמָּהּ וַיֹּאכַל", תרגם אונקלום 'להשכיל' – 'לאסתכלא' כלומר: למראה.
11 להעמקה בנושא זה צריך ללמוד את נושא גן עדן לעומקו, עפ"י המפרשים, ובמיוחד ברמב"ם (מו"נ ח"א פרק ב, ח"ב פרק ל).
12 רמב"ם פירוש המשניות – שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ו: והוא אמרם (ספרא קדושים), "רבי שמעון בן גמליאל אומר: 'לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערווה, אלא אפשי ומה אעשה, אבי שבשמים גזר עלי".
13 מיכה (ד ב).
14 ויקרא (כ ז).
***ניתן לרכוש את הספר 'שירת עלמות' באתר המכון
