מתוך הספר 'שירת עלמות' - פרקי הגות והלכה בענייני חינוך בת ישראל
ראשי פרקים
א. חנה - מקור להלכות תפילה
ב. עקרות לשם תפילה
ג. חנה המקלסת
ד. חנה המשוררת
ה. תפילת אישה - תפילת יחיד
א. חנה - מקור להלכות תפילה
הופעתה של חנה על במת התנ"ך אפופת תפילה; זו שקדמה ללידתו של שמואל הנביא וזו שלאחריה. היות חנה נטועה בעולם התפילה בא לידי ביטוי בגיוון הרב של הבעות ו'מצבים'; תפילה דיבור, שיח, שאלה, שפיכת שיח, על ה', לפני ה', אל ה', מעם ה'.
ותתפלל על ה' ובכה תבכה (א,י)
והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' (א,יב)
וחנה היא מדברת על לבה (א,יג)
ואשפוך את נפשי לפני ה' (א,טו)
מרוב שיחי וכעסי דברתי (א,טז)
שלתך אשר שאלת מעמו (א,יז)
אני האישה הניצבת... להתפלל אל ה' (א,כו)
אל הנער הזה התפללתי... את שאלתי אשר שאלתי מעמו (א,כז)
ותתפלל חנה ותאמר... (ב,א)
תחת השאלה אשר שאל לה' (ב,כ)
להפתעתנו חנה משמשת גם מקור להלכות תפילה לדורות. ממנה שאבו חז"ל דינים רבים:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו ליבן לאביהם שבשמים (משנה ברכות ה,א).
מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר: דאמר קרא 'והיא מרת נפש' (ברכות ל,ב).
'מרת נפש' נתפרש לחז"ל במשמעות של יראת-נפש, ומכאן למדו לכוונת הלב.
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למישמע מהאי קראי דחנה [=כמה הלכות גדולות יש לשמוע מפסוקי חנה]:
'וחנה היא מדברת על לבה' - מכאן למתפלל שצריך שיכוון לבו.
'רק שפתיה נעות' - מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו.
'וקולה לא ישמע' - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.
'ויחשבה עלי לשכורה' - מכאן ששיכור אסור להתפלל.
'אנכי האישה הנצבת עמך בזה' - מכאן שאסור לישב תוך ארבע אמות של תפילה.
(ברכות לא,א)
אפילו מרכיבי-תפילה בראש השנה וביום הכיפורים, ימי התפילה המובהקים ביותר, נשאבים מתפילותיה של חנה:
מניין לנעילה [=ריבוי תפילה]? ...'והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'' - מכאן שכל המרבה בתפילה נענה (ירושלמי
ברכות ד,א).
הני תשע דראש השנה כנגד מי [=תשע ברכות בתפילת מוסף של ר"ה]? אמר רב יצחק דמן קרטיגנון: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (ברכות כט,א).
ועוד נשוב לרעיון היחודי הטמון בזיקת תפילת ראש השנה דווקא לחנה, האישה המתפללת.
חנה מזוהה כל-כך עם מושג התפילה, עד שהצביעו חז"ל על נוסח תפילתה כמקור לשמונה-עשרה, לתפילה הרווחת ביותר והמובהקת ביותר. כך שנינו בילק"ש (ח"ב פ):
'ותתפלל חנה' - מכאן אנו למדים שנשים חייבות בתפילה, שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות.
רמה קרני בה' - מגן אברהם.
ה' ממית ומחיה - מחיה המתים.
אין קדוש כה' - האל הקדוש.
כי אל דעות ה' - חונן הדעת.
ונכשלים אזרו חיל - הרוצה בתשובה.
מוריד שאול ויעל - המרבה לסלוח.
שמחתי בישועתך - גואל ישראל.
מקימי מעפר דל - רופא חולים.
שבעים בלחם נשכרו - מברך השנים.
רגלי חסידיו ישמור - מקבץ נדחי עמו ישראל.
ה' ידין אפסי ארץ - אוהב צדקה ומשפט.
ורשעים בחושך ידמו - מכניע זדים.
ויתן עוז למלכו - בונה ירושלים.
וירם קרן משיחו - את צמח דוד.
אין צור כאלהינו - שומע תפילה.
אל תרבו תדברו גבוהה - שאותך לבדך ביראה נעבוד.
יצא עתק מפיכם - הטוב שמך ולך נאה להודות.
ויתן עוז למלכו - עושה השלום.
הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה חנה.
מדרשי חז"ל מעצימים את כוח תפילותיה של חנה, כפועלת ישועות לדורות. כאחד מצדיקי הדור היא מצילה מדינה של גיהינם את עדת קורח, הלוויים בני שבטה (ילקוט שמעוני ח"ב צד):
עדתו של קורח היתה שוקעת ויורדת, שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'.
כאמור לעיל, נתייחס להלן לשאלה מדוע הפכה אישה להיות מעין 'עמוד של תפילה' בתנ"ך, ומה ראו חז"ל להסמיך עליה כל ענייני התפילה הנזכרים. כאן נצביע על היבט אחד המיוחד לאישה דווקא; העקרות.
ב. עקרות לשם תפילה
במימרת חז"ל שצוטטה לעיל נאמר כי "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה", שכן זהו יום קבלת התפילה בבחינת "קראוהו בהיותו קרוב". מצינו בהקשר זה מאמר חז"ל מופלא, ונורא: כל העקרות לא באה אלא לשם 'הפקת' תפילה לרצון שמים (יבמות סד,א):
אמר רב יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
להלן אמירה חז"לית מפורשת בעניין עקרותה של חנה והמצוקה המשפחתית הבולטת (מעין רחל אשת יעקב) בהיות צרתה רבת-בנים.
שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שנאמר: 'וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה' (א,ו).
רש"י: ותתפלל... (בבא בתרא טז,א)
מלים נוקבות אלו "בעבור הרעימה" הוסבו בדרש חז"ל ממשמעותן הפשוטה, כהתגרות בין צרות זו לזו. הן הפכו לציון המטרה הנסתרת של פנינה: כדי להרעימה כלפי שמים 'ותתפלל'.
מילת מפתח בהקשר זה היא התרעומת ("הרעימה"). והנה מוצאים אנו מדרשי חז"ל, הנסמכים על פסוקים, המדגישים את מידת התרעומת שחנה אחזה בה. הווי אומר, במסכת תפילותיה נתבצר מקום לא רק לשבח ולהודיה,
כשירתה, אלא ל"הטחת דברים כלפי מעלה". גם 'סגנון' תפילה זה, וכוח תפילה זה - מחנה למדנו. כך למדנו במסכת ברכות (לא,ב):
חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנא': 'ותתפלל על[1] ה' '...
אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנא': 'ואתה הסבות את לבם אחורנית'. מניין שחזר הקב"ה והודה לאליהו? דכתיב: 'ואשר הרעותי'...
משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנא': 'ויתפלל משה אל ה' '. אמר משה לפני הקב"ה; בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא שגרם שעשו את העגל...מניין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנא': 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל' (הושע ב').
'אם ראה תראה בעוני אמתך'. א"ר אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה![2] אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיוון דמסתרנא משקו לי מי סוטה [=כיוון שאסתתר ישקו אותי מי סוטה] ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנא': 'ונקתה ונזרעה זרע' - מלמד שאם היתה עקרה נפקדת.[3]
'וחנה היא מדברת על לבה'. על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבש"ע, כל מה שבראת באישה לא בראת דבר אחד לבטלה; עיניים לראות, ואוזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהן מלאכה, רגליים להלך בהם, דדים להניק בהן. תן לי בן ואניק בהן.
נימות תפילה אלו מוכרות לנו בתפילותיהם של צדיקים יסוד עולם, הגוזרים אומר והקב"ה מקיים. 'תרעומת' זו כלפי שמים בנויה על ביטחונו של הצדיק כי הוא יכול, כביכול, 'ללחוץ' על הקב"ה, אשר ייענה לו בוודאות. חנה עומדת בשורה אחת עם משה ואליהו שגדולתם עמדה להם בהטחתם כלפי שמים.
אכן, תפילות בוטות כאלו - סכנתן מרובה. יש בהן התרסה כלפי שמים ורק אנשי מעלה יכולים ליטול על עצמם סיכון כזה, וחנה נטלה ו...הצליחה. כך אמרו חכמים (ב"ר ע):
ד' הם שנדרו; ב' נדרו והפסידו וב' נדרו ונשתכרו. יעקב נדר והפסיד[4], יפתח נדר והפסיד[5], חנה נדרה[6] ונשתכרה, ישראל נדרו ונשתכרו.[7]
הצד השווה בכולן שנאמר בהם לשון כפולה של נדר ("ותדר נדר". ראה הפסוקים בהערות) והתניית "אם"; מעין עסקה עם הקב"ה. גם הנדר הוא, כביכול, מעין 'לחץ' כלפי מעלה, מעין קרבן אשר המתפלל שם בו מבטחו, וסכנתו בצידו. חנה זכתה, בניגוד ליעקב, למשל, שהפסיד.
נוכל, אפוא, להאיר את שמה: חנה - לשון תחנונים!
ג. חנה המקלסת
כידוע, תפילת שמונה-עשרה מחולקת לברכות השבח, בקשת צרכים וברכות ההודאה. מצינו לחנה כי 'הצטיינה' בכל שלושת ה'מגזרים' הללו. בכולם העפילה למדרגות עליונות.
ב'בקשת הצרכים', שהיא מוקד תפילתה להיפקד בבן, כבר עסקנו וראינו את גדולתה. והנה, לא פחות מכך הוא חלקה ב'תפילת שבח'. כך דרשו חז"ל במסכת ברכות שם (לא,ב):
'ותדר נדר ותאמר: ה' צבאות...'. אמר רבי אליעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו לה' 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה? למלך ב"ו שעשה סעודה לעבדיו, בא עני ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. א"ל: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?
ובמדרש שמואל (ב) הוסיף:
[1]. "על ה'" - משמעותו כנגד ה', כלפי שמים.
[2]. הדרש נסמך על כפל הלשון "אם ראה תראה".
[3]. בב"ר רבה (נג) נאמר כי שרה נפקדה (בר"ה, כחנה) לאחר ששהתה בבית אבימלך, מעין פקידתה של זו שנחשדה כסוטה.
[4]. "וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כ). ובילק"ש סח: "יעקב נדר והפסיד - שמתה רחל אשתו". היינו היא-היא המעשר.
[5]. "וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והעליתוהו עולה" (שופ' יא,ל) - "והנה בתו יוצאת לקראתו" (שם לד).
[6]. "ותדר נדר ותאמר.. אם ראה תראה בעני אמתך... ונתתיו לה' כל ימי חייו" (א,יא).
[7]. "וידר ישראל נדר לה' ויאמר: אם נתן תתן את העם הזה בידי... והחרמתי את עריהם" (במדבר כא,ב), וכך היה.
חייך שבנך עומד ופותח בו: 'כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'... אמר לה הקב"ה: חנה, את ריבית בחיילותי אף אני ארבה חיילותיך.
האדם הראשון שחידש תואר 'צבאות' לקב"ה, הוא... חנה! מכאן ואילך שבח זה שכיח בפי כל נביאי ישראל ושגור בתפילותינו. מטבע לשון זה אופייני לתפילות תחנונים ולשפיכת שיח. חנה היא שהנחילה לדורות שבח אלהי זה.
ויש להוסיף נקודת התבוננות נוספת: המקום הראשון שבו מופיעה המילה 'צבאות' בתנ"ך הוא מספר פסוקים לפני תפילתה-נדרה של חנה, בפסוק ג: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה". חז"ל האירו את עינינו כי אלקנה הוא שהחזיר את ישראל לפעמי רגלים לאחר ששנות דור הזניחו מצווה לאומית-דתית זו. הם תיארו את מפעל חייו של אלקנה בתחום זה, עד שזכה לחזות ברבבות עולי רגלים. התואר 'צבאות' נשאב ממעמד העלייה לרגל, מהתפעמות מריבוי חילותיו-צבאותיו של הקב"ה, כחטיבות צבא הסרות למשמעת המלך.
לכתמצי, אלקנה הוא איש המעשה, המעורר והמפעיל את ה'דביזיות'. חנה אשתו, עמוד התפילה, נותנת למעמד זה ביטוי רוחני עמוק: 'ה' צבאות', ומייסדת ניב תפילה מרכזי...
ד. חנה המשוררת
עמדנו, אפוא, על גדולת תפילתה ב'שבח' וב'בקשת צרכים'. גם ב'הודאה' חנה מפליאה לעשות ולבשם את העולם.
שתי נשים הן שהיו בעולם ואמרו שירות ותשבחות לקב"ה ששום גבר בעולם לא אמר כן. ומי הן? חנה ודבורה (זהר ח"ג יט, בתרגום).
עשר שירות נאמרו בעולם, ושיר זה (=שיר השירים) משובח בכולן. שירה ראשונה אמר אדם: 'מזמור שיר ליום השבת'. שירה שנייה אמר משה ובנ"י ('אז ישיר'). שירה שלישית אמרו בנ"י כשניתנה להם בארה של מרים ('עלי באר'). שירה רביעית אמר משה הנביא כשנפטר מן העולם ('האזינו'). שירה חמישית אמר יהושע בן נון ('שמש בגבעון דום'). שירה שישית אמרו ברק ודבורה. שירה שביעית אמרה חנה: ('ותתפלל חנה' - ברוח נבואה). שירה שמינית אמר דוד המלך (סוף ש"ב). שירה תשיעית אמר שלמה ברוה"ק ('מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'), ושירה עשירית עתידים לומר בני הגלויות כשיצאו מגלותן, ומפורש ע"י ישעיה הנביא: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' (תרגום יונתן שיר השירים א,א, מתורגם מארמית).
שירת חנה, היא תפילת ההודיה שלה, וזו מרקיעה שחקים ומצטרפת לעשר השירות הנשגבות ביותר. סדרת 'שירה' זו מקיימת את העולם ומהלכת משירתו של אדם הראשון עד שירת גאולים לעתיד לבוא, ובתווך - חנה.
אך כאן בדיוק המקום למקד את חנה ותפילותיה ולמסגר אותן במקומן המדויק.
ה. תפילת אישה - תפילת יחיד
עיון ברשימת עשר השירות הללו ילמדנו כי שירתה שונה מכל יתר השירות; כולן קשורות לציבור, לעם ישראל ולישועתו, פרט לשירת חנה שהיא בעצם... שירת היחיד.[1] עובדה זו בולטת במיוחד על רקע עקרותה האישית של חנה, בתחום האינטימי ביותר, האישי ביותר. אפילו בעלה לא נזקק לתפילתה ולשירתה, כביכול, שהרי הוא היה אב לבנים ובנות מפנינה צרתה.
וכאן נקודת המוקד של דברינו;
היצגנו את חנה כמתפללת דגולה, כעמוד אור של תפילה תנ"כית וחז"לית. והנה כל זה אמור באספקלריא של תפילת יחיד. כידוע, קיימת אבחנה רבתי בין תפילת ציבור לתפילת יחיד בהלכה, באגדה ובהגות. למשל במסכת ר"ה (יח,א) ובמקומות נוספים:
מניין לגזר דין של ציבור שאינו נחתם?... שנא' 'מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו'. והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו'? - התם ביחיד הכא בציבור. ביחיד אימת [=מתי]?... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
גם בעניינה של תפילת חנה, כתפילת היחיד, מצינו אבחנה זו במפורש (ירושלמי ברכות ד,א):
מניין לנעילה [=היינו תפילה נוספת ועודפת על כל ימות השנה]? אמר רב לוי: 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו' - מכאן שכל המרבה בתפילה נענה[2]...
[ומקשים:] חנה ע"י שריבתה בתפילה קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה: 'וישב שם עד עולם' (א,כב) והלא אין עולמו של לוי אלא 50 שנה, כדכתיב: ומבן 50 שנה ישוב מצבא העבודה... כאן ליחיד כאן לציבור.
[1]. ואכן במכילתא (בשלח) מונים את עשר השירות הללו, תוך השמטת שירת חנה ובמקומה נזכרת שירת בנ"י במצרים.
[2]. כלומר, אלמלא 'ידיכם דמים מלאו' ריבוי התפילה היה נענה.
תפילת חנה האחוזה בפנימיותה הפרטית, האינטימית, משתקפת יפה במדרש (שוח"ט יט,א):
'לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר' (משלי יד, י) - זו חנה שהרבה היתה מצטערת, שנא': 'והיא מרת נפש' (א,י), היא לעצמה. כיוון שנפקדה - לא פקדה האלהים אלא לעצמה,[1] שנא': 'ובשמחתו לא יתערב זר'. וכתיב: 'כי שמחתי בישועתך' (ב,א) - אני לעצמי שמחתי אבל אחר לא ישמח עמי.
מכאן פשר לענ"ד למימרא בגמרא שהובאה בראש דברנו:
הני תשע דראש השנה כנגד מי [=תשע ברכות בתפילת מוסף של ר"ה]? אמר רב יצחק דמן קרטיגנון: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (ברכות כט,א).
מהי המשמעות הרעיונית של קישור תפילת חנה דווקא למוסף של ראש השנה בעל המבנה החריג, המיוחד במינו: תשע ברכות? מהו הרעיון הנעוץ במספר לא-שגרתי זה? דבר זה למדתי ממשנתו של הראי"ה קוק זצ"ל, בסידורו עולת ראיה (ח"ב עמ' שלו). בר"ה אנו אמנם מתפללים על תיקון העולם כולו, אך האדם נידון בו כיחיד. גם אם הוא מנסה להתכלל בציבור, ולעבור בסך ביום הדין 'בהבלעה' - הוא עדיין נותר ביחידאיותו לפני קונו. זו משמעות המשנה "כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון - כחילותיו של בית דוד" (ר"ה יח,א).
תפילת ראש השנה מציבה את האדם כיחיד בתוך הציבור. מה יותר מתאים לכך ממספר 'תשע', שהוא ציבור חסר אחד; התקבצות שאיננה מגיעה לכלל ציבור, ובסופו של דבר כל אחד נשאר בפני עצמו.
מה מתאים יותר לבטא הלוך נפש זה של תפילת היחיד בתוך הציבור מ"תפילת אישה"? נשים אינן מצטרפות למניין, וגם בציבור הן נשארות ביחידאיותן.
אמור מעתה; חנה היא-היא שורש התפילה בתנ"ך, ותפילת היחיד דווקא.
[1]. מעניין להשוות עם פקידת העקרה הנוספת בראש השנה: שרה. ודרשו בברייתא דל"ב מידות: "'וה' פקד את שרה כאשר אמר', מלמד שכל העקרות נפקדו עמה". פקידת האחרים, בניגוד לחנה, קשורה לתפילת אברהם, בניגוד לתפילת חנה. כך דרשו חכמים (ב"ק צב,א): "'וה' פקד את שרה כאשר אמר'; כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - נענה תחילה. שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו... כאשר אמר אברהם אל אבימלך". ואכן, גם בשמחתו של אברהם 'יתערב זר', כמו שנאמר:'ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק' (בראשית כא,ח)".
***ניתן לרכוש את הספר 'שירת עלמות' באתר המכון
