עשירי בטבת

ביום י' בטבת בנה נבוכדנאצר מלך בבל דיק סביב חומות ירושלים והביא את ירושלים בימי צדקיהו מלך יהודה במצור, כפי המתואר במלכים ב',כ"ה,א': "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" כאמור, כעבור כשנה וחצי הובקעה העיר ,וביום ט' באב נחרב בית המקדש הראשון ויצאו ישראל לגלות לבבל. לזכר מאורעות אלו נקבעו ד' הצומות הללו, כמובא בספר זכריה,ח, יט': "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים." הנביא יחזקאל ראה בחזונו בו ביום שבו החל המצור כתאריך מפתח שיש לסמנו "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה."(יחזקאל פרק כד') על כך יש לתמוה: א. מהי המשמעות המיוחדת ליום י' בטבת, הרי לא התרחש ביום זה שום דבר ממשי? ב. כידוע, הצום החמור בין הצומות על החורבן הינו ט' באב – יום בו התרחש החורבן בפועל, הביטוי לכך הוא שצום זה מתחיל מהלילה שלפניו, בעוד ששאר הצומות מתחילים רק עם עלות השחר, עם זאת קובע האבודרהם שבעוד שכל הצומות אם יחולו בשבת יידחו ליום א', צום י' בטבת - לא יידחה, כצום יום הכיפורים שאינו נדחה מפני השבת. הטעם לכך, אומר האבודרהם משום שבדברי הנביא יחזקאל מודגש הביטוי "עצם היום הזה". אם כן מחריפה השאלה, מה המיוחד ביום זה שרק החל המצור אך לא התרחש שום שינוי ממשי? ללמדך, כשם ש"טוב אחרית דבר מראשיתו", וכהסברו של מ"ור הרב צב"י ש "מ" זו אינה "מ" היתרון - שהאחרית טובה מהראשית אלא "מ" היחס, היינו: מתוך ההתחלה הטובה -תבוא התוצאה הסופית הראויה והמשובחת. וחלילה, היפוך הדברים: כאשר בראשית התהליך לא נותנים את הדעת על הסתיה ועל הקלקול, הרי שסופו של תהליך הוא חורבן. כפי שאנו עדים גם בחולי הגוף, קל יותר להתמודד עם מחלה קשה כאשר מזהים אותה בראשיתה, אך קשה הרבה יותר להתמודד אתה כאשר היא כבר מפושטת, חלילה, בכל הגוף, אף, מעבר לכך, הוא בחולי הנפש – החוליים הרוחניים, הן באדם הפרטי, וביתר שאת בחוליים של האומה הישראלית, שיש לתת את הדעת לקלקולים בתחילתם. הנביא יחזקאל קורא לעם בביטוי גנאי "בית המרי", העם סרב לשמוע לקול הנביאים המוכיחים בשער על העוולות "האומרים היכל ה', היכל ה'...".הקונספציה המוטעית הסבורה שאין מצב שיתרחש חורבן, ולפיכך יכולים העם להמשיך במעשיהם הרעים – זהו עומק הכישלון. האיתות הראשוני לחורבן הקרב היה המצור על העיר. הקב"ה בחסדו מאפשר לעם באמצעות נביאיו, בעיקר ירמיהו הנביא, שמזהיר את העם השכם והערב על החורבן הממשמש ובא - אם לא יתקן דרכיו, אך העם מעדיף לשמוע לנביאי השקר המנבאים שלום לעם, ואף משליכים את ירמיהו לבור על "חטאו" זה. אף בימינו שאין עמנו נביאים שיוכלו להצביע על הטעון תיקון בהנהגת הכלל, אך יש עמנו חכמים , וכאמור "חכם עדיף מנביא", יש למנף ביום צום י' בטבת – השתא, להתבוננות פנימית - לתיקון השיח בין חלקי האומה: שיהיה ענייני ולא מתלהם, שיהיה אמיתי ולא מניפולטיבי לצרכים כיתתיים, שיהיה נקי מלשון הרע ומביזוי הדדי. כשהברורים הם נעשים מתוך כנות, יושר, אהבה וכבוד הדדי - הם נשמעים, מועילים, ומקדמים האומה לתיקונה וגאולתה. קריאה זו צריכה להישמע במיוחד מהררי חברון, ערש האומה ושורשיה, ה"עושה כל ישראל חברים" - לתיקון הכללי הראוי בעת הזו.