הואיל ואין התורה ספר סיפורים, הסתפקה היא בפרשתנו לתמצת תקופה של כמאה שנות שגשוג בפסוק אחד ככתוב: ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א - ז). ואילו היתה התורה ספר סיפורים, היא בודאי היתה מפרקת את הפסוק היחיד הזה לעשרות תאורים לספר כיצד בכח ההשרדות, הכשרון עלו בני ישראל לעמדות של ניהול, פיקוד וראשות בכל תחומי החיים - המדיניים, הכלכליים וההשכלתיים של מצרים.
וכן איך ההתפתחות הזאת אפשרה גידול דמוגרפי מעל ומעבר המקובל אצל המצרי הממוצע.
תגובת העם המצרי לכל הנ"ל אובחנה ברגשי קנאה ושנאה ותביעה מהשלטון לעצור בעד ההתעצמות והריבוי ההוא. יאמר מ׳ שיאמר - הרי תגובה כזאת לגמרי צפויה. סוף כל סוף מדובר בעם זר ואיך לא יחשוב הנתין המצרי שכל העצמה הישראלית באה מתור ניצול וקיפוח המקומיים.
אמנם אמירת פרעה לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" יכולה להתפרש כאילו אומר "כל הריבוי והעצמה שלהם בזכותנו: כספם - כספנו, ורכושם — רכושנו".
קו המחשבה הזה אינו מתחשב כלל וכלל בתרומה הענקית שבודאי תרם העם הזה בדרך התפתחותו. הוא, לעצמת ולכלכלת המדינה. מה ההצדקה לשכחת האיש יוסף שהציל את מצרים במשך 7 שנות הרעב? ואם הנחתנו שחייב היה העם המצרי תודות הרבה לבני ישראל. מנין נבעה אותה שנאה הנ״ל? האם היא באמת גלוי של טבע נפש האדם או שמא סיבה אחרת יש לה?
ליהדות והחשיבה החז״לית הסבר אחרי לגמרי לתופעה הנדונה נפי שבא לידי ביטוי במדרש הזה:
"כשמת יוסף הפרו ישראל ברית מילה; אמר. נהיה כמצר״ם .. וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותם לשנאה" (שמות רבה א'/ה')
כלומר, ישיבת עם ישראל בנכר ורצונו להתקבל על ידי הסביבה ,להתקדם ברמת חייו מביאים בדר"כ לירידה רוחנית אצל ההמון, ונסיון לחקות את דפוסי ההתנהגות, והתרבות של המקומיים, תוך כדי הסתרת והתכחשות ליהדותם. לפי המדרש הנ״ל זה מה שקרה לבני ישראל במצרים במשך שנות שגשוגם. מאידך, אין הקב״ה מוכן לוותר ולאבד את "בנו בכורו״ לא את יעודו לתקן את העולם במלכות ש־ד-י, 1לכן מכניס הוא (ית"ש) רגשי שנאה בלבו של הגוי המקומי המביאים לרדיפות ואף לפעמים לגרוש והשמדה. בעקבות הסבל והיסורים מצפה בורא עולם שישובו אליו בניו או לפחות ירצו להתרחק מהרודפים ולצאת מתוכם.
האם האמצעי האלקי הזה הצליח כלפי אבותינו במצרים?
תשובה לכך נקבל באמצעות המשך הסיפור בפרשתנו ובפרשיות הבאות בעיון מדוקדק בכתוב ובמדרשי חז"ל.
![endif]--
![endif]--![endif]--
![endif]--
