השבת אנו נזכרים בקרבן הפסח הראשון שהקריבו בני ישראל עוד בהיותם בארץ מצרים. לקראת טקס ההקרבה ההוא נצטוו בני ישראל ארבעה ימים מקודם לקחת מעדר הצאן, או לקנות בשוק, טלה (״שה״) זכר תמים ( בלי מום) ולקשרו למטה בבית; ובהגיע יום ארבעה עשר בניסן( יום הטקס) לשחטו לשם ד׳.
המצוה ההיא לא היתה קלה כלל וכלל משום שמזל הטלה היה נעבד במצרים כאליל הנותן להם ( לפי השקפתם) הרשות והכוח להעביד בני אדם ולהיפוך את ארץ מצרים ל״בית עבדים״.
לקיחת השה וקשירתו למיטה במשך ארבעה ימים בודאי עוררה תשומת לב אצל שכני בני ישראל המצרים והביאם לשאול על ההנהגה הזאת. כחלק מהמצווה נאלצו הישראלים להשיב שהם עומדים לשחוט את אלילהם של המצרים לשם ד/ בורא שמים וארץ ובכך להסתכן מאוד.
על כן במסירות נפש עלאית קיימו בני ישראל את רצון ד׳ ולא מצאו המצרים את הכח הנפשי והפיזי למנוע את הדבר או לנקום בהם. הדבר הזה נחשב נס כפול; א. שמצאו בני ישראל את הכוח הנפשי ואת התעוזה להפגין אמונה ורממה כל כך, תוך כדי סיכון עצמי גדול. ב. שלא קמו עליהם המצרים בפעילות מנע או תגמול.
אותו יום של לקיחת השה ( י׳ בניסן). היה על פי מסורת חז״ל יום שבת; ועל כן, לפי דעת מפרשים מסוימים, לזכר אותו הנס הגדול( הכפול) נקבע לכנות את השבת לפגי פסח בכל שנה בשם ״שבת הגדול״; ולקרוא בה להפטרה את פרק ג׳ של הנביא מלאכי המסתיים בלשון: ״ הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד׳ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...
יהי רצון שאותו יום ״גדול״ יבוא עלינו לטובה, ובקרוב ממש, ובלי הנראות של יום הדין.
