בס"ד.
ספר ויקרא מכונה גם "ספר הכהונה" או "ספר הקדושה", כי בחלקו הגדול ישנן הוראות לכהנים כיצד לנהוג בבואם לעבוד במשכן (במקדש) ה'. כלולות בהוראות הללו גם הנחיות המגבילות את הכניסה למקדש במצבים מסוימים הקרואים מצבי טומאה.
בשתי הפרשיות המחוברות שנקרא השבת בתורה (תזריע-מצורע) וכן בזו שקראנו לפני שבוע(שמיני), מרוכזים רוב מצבי הטומאה המרחיקים את האדם ממקדש ה'. כל עיון בפרשיות הללו לא יגלה את הסוד המלא הכמוס במושג "הטומאה". אולם ישנם שני דברים הבולטים לעייני הבוחנת. הראשון הוא, שיש קשר הדוק בין המוות והטומאה. קשר זה מתבטא לא רק בזה שהאדם המת מסווג בהלכה כ"אבי אבות הטומאה", אלא גם מהעובדה של שאר בעלי החיים המפותחים- בחייהם אינם מטמאים ; בו בזמן שבמיתתם רובם מטמאים. וכן בשרצים - אותם שמונה מינים הגורמים טומאה - מטמאים הם רק לאחר מיתתם. אפילו הטומאות הנובעות מהפרשות גוף האדם קשורות הן בכוחות חיים המתבזבזים ואובדים לעולם. לא בכדי אמרו חז"ל שהמצורע (שאף הוא טמא) נחשב כמת.
הדבר השני הבולט בחוקי הטומאה הוא שחוקים אלו שייכים אך ורק לעם ישראל. אמנם, הגוי במיתתו מטמא במגע איתו, אבל אין עובדה זו אלא ביטוי נוסף לקשר הבלתי מנותק בין המוות והטומאה - ופרט לתופעה זו אין בני אומות העולם על פי תורתנו נטמאים או מטמאים בשום טומאה שבעולם.
שתי הקביעות הנ"ל שמקור הטומאה במיתה, ושחוקי הטומאה משתייכים לעם ישראל בלבד, נעימות הן ומשמחות את הלב היהודי כי דרכן מתגלית קדושת ישראל וייחודו.
אם נ̤דמה לעצמנו קשר אלו̤קי-ישראל עם עמו באמצעות צינור אופקי המוריד מלמעלה למטה שפע של טובה וחיים נצחיים; הרי הטומאה מהווה מעין סתימה זמנית בפתח התחתון של אותו צינור ואוטמת בעד השפעה מעין זו.
יוצא אם כך, שהידיעה המוחלטת, הנמסרת לנו בתורתנו הקדושה, שפועלים בישראל (ורק בישראל), חוקי אותן הסתימות ודרכי הסרתן, חושפת לעיננו אותו הקשר הבלתי מנותק בין ישראל ואבינו שבשמיים. הטומאה היא שמגלה את הטהרה ואת הקדושה שיש ביסודו של עם ישראל תמיד גם בפרט וגם בכלל. הסתימה אוטמת זמנית את הצינור אבל בשום אופן אינה מסירה אותו.
הוא קיים תמיד ובנקיונו (תהליך חוקי הטהרה) אנו פורשים מן המוות ונמצאים דבוקים בחיים - דיבוק כזה שאין לו משל ודמיון אצל שום אומה אחרת בעולם, כפי שכתוב: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום"(דברים ד'/ד').
