פרשתנו השבוע מפרטת אותם הזמנים שבהם הופיע הקב״ה בטובו וכתוצאה מכך זכינו לחרות פיסית(פסח); וכן לחירות רוחנית- תרבותית(שבועות- זמן מתן תורתנו); ועוד להשגחה מיוחדת של הגנה ומלוי צרכים אנושיים בהוויה -מדברית במשך 40 שנה ,עד כניסתנו לארץ נושבת (סמל הסוכות).
מלבד החירויות הנ״ל זכתה אומתנו גם להופעה אלוקית מיוחדת כאשר שחררנו ד׳ מכבלי חטא העגל על ידי מתן לוחות שניים וכריתת ברית- תורה מחודשת. תאריך האירוע הזה הינו עשירי לחודש השביעי(תשרי) והוא נשאר לדורות עולם בתבנית של יום הכיפורים, בו האדם בישראל משתחרר מהשעבוד העצמי המוטל עליו במשך כל ימות השנה ע״י הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד המביאים לידי חטא.
עוד מועד אחד צוין בפרשתנו והוא ״האחד בחודש השביעי״ המוכר לנו על פי התורה שבעל פה כראש השנה הסולרית ובו נברא העולם; וכמו שיום ההולדת של כל אדם רציני אמור לשמש גם זמן של דין וחשבון על העבר ואיחולים טובים לעתיד, כך יום הולדתו של העולם; ועל כן מכונה יום זה ע״י חז״ל כ ״יום הזיכרון״ או ״יום הדין״.
הזמנים שפורטו בפרשתנו מכונים ״מועדי ד׳״ לשון ״מועד״ מבטאת התוועדות או מפגש כמו ביטוי ״אוהל- מועד״.
לאור דברינו למעלה מובן שההתגלויות השונות של הקב״ה בעבר נתלוו במאורעות בהן נפגשנו עם ד׳ והיא סיבת השמחה המלווה את מועדים הללו. השמחה הזאת אמורה להתעצם באדם בישראל בעל ההכרה שיש בכל שנה (גם בזמן הזה) הארה אלוקית מההתגלויות של אז וכמובא הרבה בספרות החסידות (ראה ״שפת אמת״ לחנוכה).
לא נתנה התורה אפשרות לבטא את שמחת המועדים באופן חופשי(אולי מחשש של הוללות וכדומה) וצוותה מצוות מיוחדות לכל מועד ועל פיהן המועדים מכונים גם ״מקראי קודש״ הנותנים צביון אחיד ומכוסן לשמחת הימים הטובים האלה.
פסגת האושר האנושי בהשקפת היהדות היא קרבת אלוקים. רבים יפרשו שמדובר כאן בזכייה לחיי עולם הבא; וצודקים הם ביחס לפרט הנמצא רק זמנית בעולם הזה, ולאחר מכן מסתלקת נשמתו לגנזי המרומים. אולם עם הנצח עם ישראל אינו מת ונשמתו הווית בעולם הזה בכל עת; כיצד הוא מתמלא אושר?
תשובת היהדות היא שבאותם הזמנים שמסכים בורא עולם( ית״ש) לצאת מן העלם אל הגלוי כגואל ומושיע, כפודה ומציל וכטוב ומטיב לעמו בחירו שכנהו, הוא עצמו(ית״ש).״בני בכורי״ (שמות ד/כ״ב)- הם הם הזמנים הכי מאושרים לבני ישראל; והם ימים טובים.
