בס״ד
הזמן הוא שנת ה- 40 לצאת בני ישראל ממצרים. המקום הוא ערבות מואב בעבר הירדן המזרחי מול יריחו. הארוע הוא כנס גדול ואחרון של לימוד תורה בו משה רבנו פותח לפני מותו בנאום המכונה על ידי מפרשים מסוימים בשם "נאום הלקח ההיסטורי".
דברי הנאום הזה רשומים בפרשתנו השבוע ובחלקו מספר משה מה קרה לפני 38 שנה כאשר נגזר על כל זכרי הדור מבן 20 ועד 60 למות במדבר בלי להיכנס לארץ כנען. הסיפור הזה מוכר לנו מספר במדבר (פרקים י״ג - י"ד) ושם מפורטים כל מרכיביו; וכידוע בשם "פרשת חטא המרגלים".
מפתיע מאוד שלכאורה אין משה מדייק בפרטי הסיפור כפי שמסופר במקור הנ״ל. שם מובלט חלקם העיקרי של המרגלים בהפלת לבם של העם והפחדתו; וכן עונשם המיידי שבא לעשרה מהם על הוצאת דיבת הארץ. בנאום שלפנינו מואשם בעיקר העם; וכך מסופר: "ויקחו (המרגלים) בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם". (דברים א' / כ״ה/כ״ו)
האם ניתן לחשוב שמשה הטה את עובדות הסיפור המקראי בכוונה מתוך מגמה חינוכית או אחרת?!
לא כך סבור היה רבנו יעקב משה חרל״פ (זצ״ל) הכותב את הדברים האלה: מטבע האדם, שהדבר אשר קרוב אליו ברוחו ובלבבו, לא יועילו כל ההסתות והפיתויים להרחיקו ממנו; ואדרבה מתוך דברי הסתה עצמם יקשיב וישמע טובת הדבר, וימצא חיזוק לדבריו יותר. ולכן אע"פ שהמרגלים הסיתו את ישראל והוציאו דיבת הארץ, בכל זאת אילו העם היו רוצים באמת לעלות לארץ ישראל לא היו מושפעים כלל מדברי הבלע של המרגלים. ואדרבה גם מתוך דבריהם עצמם היו מקשיבים כי טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו, ורק מפני שלא אביתם לעלות לא הטיתם אזנכם לשמוע טובת הארץ" (מי מרום - חלק ה' עמ' רכ״ה).
לפי ההעמקה הפסיכולוגית הזאת משה בהחלט דייק בסיפורו. נכון באופן שטחי ניתן להאשים את המרגלים בהוספת דברים והערכות שלא נתבקשו לתת בדווחם; וכן בהגזמות שליליות מסויימות שיצאו מפיהם. אבל בניתוח עמוק יותר, אשם היה העם שלא חמדו "בארץ חמדה" באופן אמיתי, למרות סגולותיה הרוחניות והחומריות שנאמרו להם מפי ה' עוד בעמדם בהר סיני. (ראה שמות כ״ג / כ״ג - ל״ג)
גם היום רבים מבני עמנו יתרצו את ישיבתם בארצות הגולה בגין קשיים ותופעות שליליות הקיימים במדינת ישראל; אולם עליהם לבדוק היטב בדיקה פנימית אם אין התירוצים נובעים ממאיסה בארץ חמדה. אשריהם חיילי צה״ל השומרים על אחיזתנו בארץ חמדה.
