בס"ד
הדבר העיקרי העומד במרכז הימים הנוראים הוא עבודת התיקון והתשובה שמתבטא יותר מכל בבקשת הסליחה.
הרצון לכך שבקשת הסליחה שלנו תיענה בחיוב מצד אלו שפגענו בהם הוא מובן. פחות מובן ביחס לכך היא העקשנות והקושי שלנו לסלוח למי שפגע בנו.
הסוד בהצלחה בתיקון המידות הוא זה שנציב מראה הוגנת ושלימה מול עצמנו, ונראה איך כמעט תמיד אותם דברים ופגמים שאנו מוצאים בכל אלו שסביבנו, נראים בעיננו ונשפטים אחרת כשאנחנו מתייחסים למעשים שלנו עצמנו.
אי אפשר לקיים שתי מערכות שיפוט סותרות אחת לזולתנו ואחת למעשינו. זאת סתירה לא נכונה ולא מתקבלת.
התורה מדברת בכמה מקומות על הסליחה בין אדם לבוראו מכיוון שזה חלק מהמערכת הכמעט חוזרת ונשנית באופן שלפעמים לא מובן של כישלון האדם להגיע לרצון ה' כמו שה' מצפה ותובע.
כולנו צריכים את הסליחה מכיוון שאחרת לא נעמוד בדין והעולם ימוט בחסרונו וחסרוננו.
וכן כתוב "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק תִּטְהָֽרוּ" (ויקרא פ' טז פס' ל) – יום הכיפורים שעומד במרומי העבודה הנמשכת מתחילת אלול מציין את זה ומוגדר בזה שהוא יום הסליחה של ה' לעולמו, ואם כן בהכרח שיום זה עומד במרכז העבודה שלנו ואיננו יום נוסף בימי השנה.
התורה גם מראה איך החטאים שלנו חמורים בעיני ה', ואיך יותר מזה עומדת בחומרתה הסכמה מוצהרת שלנו לעשות חטא. ובמקום זה במיוחד נזכר הביטוי 'סליחה'.
"ְוכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶֽׁה: אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם: וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֘ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ ...וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה:" - במדבר פרק טו פס' כב- כו
וכן במקרה של חטא של יחיד נזכר הביטוי "ְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:"- במדבר פ' טו פס' כח.
וכמו שקיימת בקשת ותביעת סליחה בין אדם לבוראו כך גם קיימת חובה כזו בין הברואים עצמם[1], ובוודאי בישראל שהם תפארת הברואים שבזה מתפאר שמו יתברך[2].
אבל כמו שרגילים קשה לסלוח, ועולה מאליה השאלה במה תלוי הדבר ומה יכולה להיות מעלתו של הנזהר בכבודו של ישראל חבירו.
בתלמוד הירושלמי דמאי פ"א ה"ג מסופר
"רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל לבית וועד, והוה גיניי גביר, אמר ליה גיניי גיניי מה את מנע לי מן בית וועדה! ופלג קומוי ועבר. אמרו ליה תלמידיו יכלין אנן עברין? אמר לון מאן דידע בנפשיה, דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה".[ביאור- רבי פנחס בן יאיר היה הולך לבית המדרש (פני משה, ר"ש סיריליאו ועוד) ונהר גינאי שהיה בדרכו היה שוצף מים, פנה אליו רבי פנחס ואמר למה אתה מונע אותי מבית המדרש! ונחלק הנהר. פנו אל רבי פנחס תלמידיו ושאלו האם גם אנו נוכל לעבור? ענה להם רבי פנחס שאם לא בזיתם אדם מישראל מימיכם תעברו ולא תנזקו.]
משמעות הדברים בעומק הסיפור היא שכל עוד האדם עצמו לא שינה את עצמו שלא יצפה שהמציאות סביבו תשתנה לעשות רצונו, רצון האדם יכול לפעול על סביבתו כשהוא עצמו שינה את טבעו לרצון ה', וזה בעומק כוונתה של עבודת התשובה והסליחה שמי שמתקן את אישיותו יכול לראות אחר כך גם את השפעה של מעשיו הטובים והקרנתם לסביבתו.
חלק מתהליך הגאולה של שיבת ישראל לארצו והמלכת ה' על עמו גם היא חלק מהסליחה של ה' יתעלה לחטאי עם הקודש.
כך מובא בנבואת ירמיהו
"בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֩ וּבָעֵ֨ת הַהִ֜יא נְאֻם־ ה' יְבֻקַּ֞שׁ אֶת־עֲוֹ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ וְאֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־חַטֹּ֥את יְהוּדָ֖ה וְלֹ֣א תִמָּצֶ֑אינָה כִּ֥י אֶסְלַ֖ח לַאֲשֶׁ֥ר אַשְׁאִֽיר"- פ' נ פס' כ.
וביאר החיד"א בחומת אנך "אפשר דעשו תשובה מיראה וזדונות נעשו כשגגות וז"ש יבוקש את עון ישראל ואיננו כי זדונות נעשו כשגגות ונמחו העונות. וגם חטאות יהודה השגגות ולא תמצאנה כי אסלח ... וכל זה מדבר כשיבא המשיח".
במהרה בימינו אמן
שבת שלום
[1] לכאורה כך עולה מתביעתם של הנביאים מהעמים שישובו ויתקנו את העוולות שבין אחד לשני. וכך עולה מנבואת יונה שכך הבינו בני נינוה והשיבו את גזלותיהם.
[2] מדרש שמואל פרקי אבות פ"ג משנה א "שמלמד דעת את העם להיות טוב לשמים וטוב לבריות, וזה שאמר כל שהיא תפארת לעושיה, הוא מוסב על הקדוש ברוך הוא שהוא עשה כל המצות, וגם תפארת לו מן האדם, שיהיה ג"כ טוב לבריות".
