ב״ה
פרשת כי תצא
בין ריבוי המצוות המצויות בפרשתנו השבוע נמצאת המצווה של השבת אבדת יהודי על ידי מוצאה היהודי; ככתוב: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם ( דברים כב',ד'). ניתן לסווג את המצווה הזאת בתחום של גמילות חסדים, המסתעפת ממצווה כללית של אהבת הרע. אדם האוהב את עמו ישראל, על כל האישים שבו, יקיים את המצווה הזאת בשלמות הלכותיה ובשמחה הראויה; אפילו נאשר ההלכה מחייבת טרחה רבה בהשבת דבר בעל ערך פעוט; כי מי יוכל לדעת כיצד בעל האבדה מתייחס נפשית לאותו חפץ. אם יש ליהודי רגשי אחווה, כפי שצריך להיות בעם ישראל, איש לרעהו, הוא לא ימנע מאותה טרחה למען אושרו ושלוותו של יהודי אחר.
מפרטי לשון המקרא, בהגדרת המצווה הנדונה, נוכל להבין שמדובר באבדות ממוניות ורכוש כגון בעלי חיים ביתיים, פרטי לבוש וכדומה; אולם הוסיפה התורה כאן בהכללה את הכתוב:"... וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם" (שם פסוק ג').
בעקבות הניסוח הכוללני הזה ניתן לדרוש, בהרחבה מסוימת, שפנייתו של בורא עולם אלינו, בעניין השבת אבידת אחיך, כוללת השתדלות מצידנו להשיב לו את הדבר היקר ביותר שיש לו והוא "הנפש היהודי" שעלול ללכת לאיבוד בעקבות חטאים מסוימים.
אמרו חז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ;עולם הנצחי); והכוונה, שבאופן פוטנציאלי לכל יהודי האפשרות לזכות בחיים נצחיים; אולם על ידי עברות מסוימות ניתן לאבד את הפוטנציאל הזה, והוטל על כל יהודי אחר, המסוגל לכך, לעסוק גם בהשבת האבידה הזאת. וזה על ידי דרכים שונות התואמות את אופיו ואישיותו של העבריין.
יש חוטאים השבים אל עצמם (אל נשמתם הנצחית) בעזרת הטפה, ויש על ידי הערה ידידותית, ויש אפילו על ידי לטיפה וחיבוק חם. העיקר, אם יהודי גילה מספיק אהבת ישראל שבקרבו לדאוג לדברים הנוגעים לגופו של רעהו (הצדדים החומריים של החיים) על אחת כמה וכמה עליו לפתח את האכפתיות הנחוצה להשיב את נפש רעהו שבינתיים אבדו לו. כמה תואמים הדברים האלה עם חודש הרחמים ולקראת ימי תשובה הבאים עלינו לטובה.
