בס"ד
ראש השנה זכרון האהבה בין עם הקב"ה לעם ישראל
מופיע כבר בראשונים שקורין פרשת ניצבים לפני ראש השנה להזהיר על התשובה . מבחינת אתם ניצבים לפני ה'- לפני יום הדין.
אבל מאידך בתורה אין אנו מוצאים את מהותו של ראש השנה אלא מוזכר הוא בקושי ברמז "יום תרועה" ( במדבר כט' א') "זכרון תרועה" ( ויקרא כג' כד' ) .
אבל חז"ל בגמ' מסכת ראש השנה (טז' א' ) כותבים " בארבעה פרקים העולם נידון ...בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"
וכתב בפירוש המשנה לרמב"ם שם:
"כלומר שמחשבין עם בני אדם ודנין אותם לבריאות ומחלה ומות וחיים וזולת זה משאר מצבי האדם. ופשט לשון זה ברור כמו שאתה רואה, אבל סודו וענינו אין ספק שהוא קשה מאד."
היינו יום זה אינו סתם יום טוב שבו מריעים או זוכרים ע"י תרועה אלא יום דין ולא רק דין לעם ישראל כל באי עולם וענינו קשה מאוד.
ואל יאמר הישראל אין יום זה חשוב כל כך ומה זה משנה איך אני הקטן יתנהג או האם יש לי לפחד מיום זה . כבר כתב הרמב"ם הלכות תשובה פרק ג
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום."
היינו כל העולם כולו תלוי באותו יהודי קטן האם יעשה מצווה או עבירה אחת אם עשה מצווה יש סכוי שהכריע את כל העולם לכף זכות ואם עשה עבירה אחת מכריע את כל העולם כולו לכף חובה .
וכתב הרמב"ם רמב"ם הלכות תשובה פרק ב
"אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו"
ואם כן יש לשאול היכן היא התשובה בראש השנה הרי בראש השנה אין אנו מתוודים כלל ועיקר עניינה של של התשובה הוא הווידוי ( למעט חלק מהנוסחאות שגורסות אבינו מלכנו חטאנו לפניך). וכמו כן מהו ענין השופר בראש השנה שהוא מצוות היום איזה תהליך תשובה הוא מעורר ? נכון הוא שהרמב"ם כתב רמב"ם הלכות תשובה פרק ג
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"
היינו רק רמז אבל אין זה מהותה של תקיעת השופר, ואם כן מהו מהותו של ר"ה והיכן היא התשובה?
וכן יש להוסיף לשאול הרי התורה קוראת לתקיעה זכרון תרועה מהו הזכרון ומה הדבר שקשור לראש השנה?
ונראה לומר שמטרת האדם בעולם הוא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י
"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את האבהראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה."
היינו אחת המטרות שלנו היא לעבוד את הקב"ה את ה' מתוך אהבה וכמו שהרמב"ם כותב שיש בכך מעלה גדולה ולא כל אחד זוכה לה וזוהי מדרגתו של אברהם אבינו ע"ה . והאהבה הנדרשת לאדם להגיע אליה הוא כמו אהבת אשה וכמו שכותב הרמב"ם " עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד". וכעת שאנו נמצאים בערבו של ר"ה הרי כל אחד מאתנו ודאי וודאי לא יכול להעיד על עצמו שהוא הגיע לרמה זו של אהבת ה' הרי הוא שקוע כל אחד לפי דרגתו גם בהבלי העולם הזה וכיצד הוא יכול להעיד על עצמו שהוא אוהב את ה' כך ברמה כזו? וגם מה יעזור לו כעת ר"ה הרי הוא לא יוכל להגיע לאהבה הנדרשת ממנו תוך יום אחד וגם לא תוך ל' יום ? אם כן מה עליו לעשות כדי להגיע לדרגא זו?
ונראה לומר שזה בדיוק הענין של השופר הוא להזכיר "זכרון תרועה" להזכיר את האהבה הראשונה שלנו לקב"ה שראשיתה הייתה אצל אברהם אאע"ה שמסר את בנו לעקידה ומסירה זו לא תתכן אלא אם כן הייתה אהבה גדולה כזו לה' כמו שהרמב"ם כותב. הרי מי יעלה על הדעת שאדם יהרוג את בנו ח"ו אלא אם כן אפשר להעיד עליו שהוא שוגה באהבה. כמו כן השופר בא להזכיר לנו את מעמד הר סיני " וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל" ( שמות יט' ). ששם הייתה לנו אהבה גדולה אל הקב"ה עד שמרוב אהבתינו אליו אמר עם ישראל "נעשה ונשמע" .וזה בעצם התפקיד שלנו בר"ה לזכור את האהבה הראשונה שלנו כלפי הקב"ה את כל החסד אשר עשה עמנו וזאת ללא שום דבר מצדנו וכשאדם נזכר בזה " זכרתי לך חסד נעורייך" ומתעורר על כך אז האהבה היא כ"כ גדולה לקב"ה שזה עצמו מהווה תשובה הגדולה ביותר .
ולפי זה מובן המנהג שנוהגים רוב הקהילות שתוקעים מאה קולות ולא שישים כפסיקת השו"ע ( או"ח תקצ"ב א' ) ונתנו טעם לדבר זכר ליבבות אם סיסרא. ויש לשאול מה לי היבבות של אם סיסרא לתקיעת שופר שלנו? ושמעתי מהגר"ש פישר שליט"א הסבר בדבר- שהרי הנשים אמרו לאם סיסרא כשלא הגיע למה את בוכה הרי הוא אוסף ביזה ומחלק שלל והיא בלב של אם הרגישה שבנה מת ולכן בכתה ולא הייתה מוכנה לקבל את התירוץ של הנשים ובכתה מאה בכיות , היינו כשאוהבים אחד השני כשמודיעים על פרידה לא מקבלים את הדבר כמובן מאליו אלא בוכים. והנה עם ישראל שמשה לא יורד מהר סיני למחרת התחילו לעבוד את העגל היכן היא האהבה הרי לפני רגע אמרו נעשה ונשמע ואם האהבה היא אמיתית היו צריכים קצת לחכות למשה ולא ישר לשבור את הכלים ולמצוא תחליף למשה . ולזה באים המאה קולות של אמו של סיסרא שאוהבים להזכיר שאוהבים לא נפרדים.
