בס"ד
בפרשתנו מסופר על תגובת אברהם אבינו כאשר נודע לו שבבית דין של מעלה הונח על כף המאזניים גורלן של הערים סדום ועמורה ובנותיהן. היקף הרשעות של בני המקומות האלה, גם בכמות וגם באיכות, הגיע למימדים כאלה שעמד על הפרק החלטה שמימית להפיכתם על כל תושבותיהם.
היינו חושבים שבמצב כזה, ובהסתמך אברהם על צדקת שיפוטו של בורא עולם, היה פונה הוא בתפילה ומבקש שתבוער כל הרשעות מן העולם; אבל כך לא היה. לתמהייתנו קוראים אנו כיצד נכנס אברהם אבינו, בהיוודעו על השואה המתוכננת, למשא ומתן עם הקב״ה למען הצלת אנשי סדום הרשעים, בזכות כמה צדיקים בוגדים שאולי נמצאים היו ביניהם - ובפיו הקריאה ״.. השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! ״
יש מפרשים (כמו רבי אברהם בן עזרא) שכל כוונתו של אברהם הייתה אז רק להציל את בן אחיו לוט שבחר לגור בסדום, למרות הרשעות המשתוללת שם. לעומת גישה זאת ניתן להסביר שאהבת ה׳ של אברהם הייתה כזאת רחבה שהיא התבטאה גם באהבת בריותיו של הקב״ה עד כדי ״קלקול השורה״ (הטייתו מההיגיון המקובל). בהתעלות אהבתו היה יכול אברהם לחשוב שאין זו רבותא גדולה לאהוב רק את הצדיקים שבין הבריות- הישרים והטובים ; האתגר הגדול הוא לאהוב אפילו את הרשעים חסרי הזכויות, ועוד יותר גדול, להתמסר להצלתם ולתיקונם.
אולם גם אם כוונתו של אברהם הייתה כפי שהסברנו כאן עדיין שואלים אנו איך לכלכל את ההעזה שבדברי האוהב הגדול הזה? וכי אין הוא סומך על הצדק של ״השופט כל הארץ?! ״ כדי ליישב את העניין נציע שמגמתו של אברהם באותה שעה לא הייתה שונה מזו של מידת הרחמים השייכת לקב״ה, וה״מתווכחת״ תמידית עם מידת הדין שלו (יתברך).
הצדיק יודע שה׳ ״אוהב צדקה ומשפט״ וממילא לא יעשה משפט בלי צדק; והצדק מחייב העלאת השיקולים של מידת הרחמים יחד עם שיקוליה של מידת הדין. על כן קיבל אברהם על עצמו בתפילתו הנידונה לייצג את מידת הרחמים של הקב״ה עצמו. אם היה מתבטל גזירת הפיכת סדום לא היה זה נחשב לניצחונו של אברהם אלא כניצחונה של מידת הרחמים של הקב״ה על מידת הדין שלו. יהי רצון שנזכה גם אנחנו ״להשתכר״ באהבת הבריות באופן אמיתי ושלם כמו אבינו אברהם עליו השלום.
