פרשת וירא

בס"ד

חיי אברהם

פרשת וירא תשע"ט

בענין "חלב"

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (י"ח ח')

איתא בבכורות (ו:) דחלב בהמה טהורה חידוש הוא, משום דדם נעכר ונעשה חלב, או משום דהואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב כי אבר מן החי הוא. ושוב הקשה בגמ' חלב דבהמה טהורה מנלן דשרי, אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב, הא לחודיה שרי, ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה, בשר בחלב בהנאה נמי אסור וכו' עד דמסיק דילפינן מקראי דשרי וכגון מארץ זבת חלב ודבש, ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי, בתמיה.

ובשיטה מקובצת הקשה וז"ל, וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב. ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה. ואומר ר"י מפרי"ש דהוה סבור שהם ב"נ ולא נצטוו על כן, כי אין זה מז' מצוות ב"נ שקבלו עליהם.

והקושיא על זה גלוי וידוע לכל, כיון דסבור שהם ב"נ, ומוזהרין אאיסור אבר מן החי שהוא א' מז' מצוות שלהם, היאך נתן להם אאע"ה דבר האסור להם ועבר אלפני עור, ומאי הרויח בתירוצו באומרו שהם ב"נ, וא"כ עדיין הקושיא במקומו עומדת, אמאי הגמ' לא הוכיח היתר חלב מאאע"ה. וכן הק' ברי"ט אלגזי שם.

עוד יש להעיר בעיקר דברי הגמ', דלפי המ"ד דהוה אמינא לאסור חלב מטעם אבר מן החי, נמצא דאין חילוק בין ישראל לב"נ, כיון דשניהם מוזהרין אאיסור אמ"ה. וא"כ קשה, דלכאורה הני קראי התירו חלב מאיסור אמ"ה לישראל ולא לב"נ, דתורה לישראל ניתנה, וא"כ איסורא עדיין במקומה עומדת לב"נ, וצ"ע מהיכן יש להתיר חלב לב"נ[1].

וברי"ט אלגזי שם כתב דאולי כוונת השיטה היא דמקרא דאברהם ליכא ילפותא דחלב שרי אלא לטעם דאבר מן החי, אבל לטעם דדם נעכר ונעשה חלב ליכא ילפותא כי אם דוקא לרחב"ג (סנהדרין נט.) דדם מן החי אסור לב"נ, דבזה י"ל דילפינן מאברהם דחלב שרי, אבל לרבנן דרחב"ג דקי"ל כוותיהו (ר"מ הל' מלכים פ"ט הל"י, ויע' ברש"י עה"ת פ' נח פ"ט פסוק ד', ורמב"ן ורא"ם שם) דאין ב"נ מוזהר על דם מן החי, ליכא ראיה דחלב שרי, די"ל דכיון דסבור דב"נ הם, ואינם מוזהרים, לכן נתן להם. והגמ' רצה לילף היתרא דחלב אליבא דשני הטעמים, ולא רק כמ"ד דחלב כאמ"ה דמי, עכ"ד. ולפי"ז לעולם יש להתיר חלב לב"נ לשני הטעמים, דאי משום דם, הא קי"ל כרבנן דדם מן החי שרי לב"נ, ואי מטעם אמ"ה, הא ילפינן מאאע"ה דשרי.

ולענ"ד יש לדחות דע"כ האי גמ' דשו"ט למצוא היתרא לחלב בעיקר אתיא כמ"ד חלב כאמ"ה דמי, דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב, הא אמר זעירי (מנחות כא.) דם שבישלו אינו עובר עליו[2], וחלב לא גרע מדם שבישלו, דהא כ' רש"י שם בטעמא דזעירי דלא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם, עכ"ד, וכיון דליכא איסור מה"ת אלא בדם הראוי לכפרה, למעט דם שבישלו וחלב[3], א"כ ודאי ה"ל להגמ' לתרץ בפשיטות דליכא איסור בחלב מה"ט[4], אלא ודאי עיקר שו"ט להתיר חלב מה"ת לא אתיא אלא כמ"ד חלב כאמ"ה דמי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא הוכיח מאאע"ה מדנתן להם חלב דשרי דהא ב"נ מוזהר אאמ"ה, ומוכח דחלב לאו אמ"ה היא.

ובאמת, בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' ל"ו בהג"ה) ובשו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' צ"ו) הוכיחו מהאי טעמא דסוגיא דבכורות לא אתיא כזעירי, ולעולם דם שבישלו עובר עליו[5], וא"ש השו"ט גם למ"ד דם נעכר. [אולם הרבה אחרונים חולקים עליו מכמה אנפי, יע' בחתם סופר חולין (קט.) דאפי' למ"ד דם שבשלו עובר נמי קשיא דבהא לא פליגו, דדם שאינו ראוים לכפר אינו עובר עליו אלא דס"ל דם שבשלו ראוי לחטאת החצונית, אבל אי לא היה ראוי כלל פשיטא שמותר, וא"כ מאי קאמר דם נעכר ונעשה חלב וכי חלב ראוי לכפר, יע"ש מש"כ לבאר הסוגיא בדרכו. וע"ע בחזו"א בכורות (סי' ט"ז אות י"ג) דדוקא בדם איכא חסרון בבישולו משא"כ בחלב, וכעי"ז בשואל ומשיב (תנינא ח"א סי' ע"ה) יע"ש].

וכעי"ז היה אפשר להוכיח עוד דלא אתיא השו"ט אלא כמ"ד חלב כאמ"ה דמי ולא כמ"ד דם נעכר ונעשה חלב, דהא הגמ' רצתה התם להוכיח היתירא דחלב מדאסר רחמנא בשר בחלב, הא לחודיה שרי, וקשה, דאפילו אם חלב אסור מ"מ הוצרך לאסור בשר בחלב דאחר שבישלם ביחד כבר ליכא איסור מצד החלב לחוד כיון דדם שבישלו אינו עובר עליו, ולא עדיף חלב מדם, ורק אסור משום בישול בשר בחלב. וע"ד הנ"ל הוכיח בנוד"ב שם דסוגיא זו לא אתיא כזעירי.

והנראה בזה, דהנה פסק הר"מ (הל' מלכים פ"ט הי"א) דב"נ מוזהרין אאיסור אבר מן החי ובשר מן החי. והק' שם בכס"מ מהא דחולין (קב:) דבשר מן החי אסור מטעם טרפה וכדיליף ר' יוחנן מבשר בשדה טרפה, וב"נ אינן מוזהרין אטרפה, והניח בצ"ע. ובשו"ת עונג יו"ט (יו"ד סי' ס"ו בהג"ה), ושו"ת אלף לך שלמה (יו"ד סי' שכ"ב) הביאו ראיה לשיטת הכס"מ, דהלא בעיקר דברי הגמ' ילה"ק, היאך סלקא דעתך לאסור חלב מטעם אמ"ה, הא לית בחלב גידין ועצמות, ואיסור אמ"ה הוא רק בבשר גו"ע כדאיתא בחולין (קב.), ולכן נראה דודאי כוונת הגמ' לאיסור בשר מן החי. והוכיחו רבותינו הנ"ל כשיטת הכס"מ, דתקשי ק' השיטה, אמאי הגמ' לא הוכיחה היתר דחלב מאאע"ה, אלא ודאי חלב דהוי מטעם בשר מן החי שרי לב"נ כמש"כ הכס"מ. ורק לדידן דגם בשר מן החי אסור הוצרכה הגמ' להביא ראי' מפסוקים אחרים דחלב שרי.

אולם דברי הכס"מ צ"ע, וכבר הק' כן בלח"מ ובפלתי (ס' ס"ב), דהא איתא בהדיא בחולין (קכא:) דבשר הפורש מבהמה אסור לב"נ, והא דאיתא שם (קב:) דבמ"ה אסור משום טרפה הי' דוקא לישראל, אבל לב"נ במ"ה בכלל איסור אמ"ה הוא. וכבר קדמו בזה הרמב"ן והרשב"א (קכט:). ומוכרח לחלק כך כמש"כ הראשונים, דהא ר' יוחנן דאמר דאסור מטעם טרפה, איהו ס"ל דבמ"ה אסור לב"נ, וע"כ צ"ל דדוקא לישראל במ"ה הוי איסור טרפה, אבל לב"נ לעולם בכלל אמ"ה הוא, יע"ש.

אלא דיש ליישב הקושיות עד"ז, דהנה כמה אחרונים[6] כתבו דאין כוונת הגמ' לאמ"ה ממש, דהא לית ביה גידין ועצמות, וגם חלב לאו היינו בשר, אלא לאיסור יוצא מן החי שאיסורו נלמד מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו'[7], וחלב כציר דאמ"ה הוא, והאי איסורא לישראל נאמרה ולא לב"נ. וממילא ליכא להוכיח מאאע"ה היתירא דחלב, דהא ב"נ אינו מוזהרין אאיסור יוצא[8].

וכעי"ז, כ' בנוד"ב שם בביאור כוונת הגמ' דליכא מידי דאתי מחי ושרי, דה"ק, דלא אשכחן דאתי מן החי ויהיה מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת ויש בו איסור שאינה זבוחה והיינו איסור עשה[9], עכ"ד. ולפי דבריו, כ' בערוגת הבושם (גרינולד, יו"ד סי' כ"ט, ובולחובר יו"ד סי' פ"א) דממילא לא שייך איסורו לב"נ. וממילא נלמד דליכא להוכיח מאאע"ה מידי, דשאנ"ה דב"נ אינן מוזהרין אאיסור אינה זבוחה[10].

וידועים דברי המלבי"ם בשם חז"ל דברא אברהם את בן הבקר ע"י ספר יצירה[11], והיינו דכתיב ובן הבקר אשר עשה, והלכך אין לו דין בשר ושפיר האכילם בשר בחלב. ובחשק שלמה בהערותיו על ש"ע (יו"ד סי' צ"ח) כתב דה"ה חלב שנחלב מבהמה שנברא ע"י ספר יצירה אין לו דין חלב כלל, ובזה מיושב אמאי הגמ' לא הביא ראיה מאברהם דחלב שרי די"ל דהחמאה וחלב ג"כ נברא ע"י ספר יצירה ולא שייך ביה אבר מן החי והא דכתיב אשר עשה קאי גם אחמאה וחלב עכ"ל. [ולפי דבריו עדיין תקשי מהיכן יש להתיר חלב לב"נ, וכן לפי התירוצים דלהלן].

ונראה דאפילו אם נימא דיש לו דין חלב מ"מ שפיר יש ליישב כנ"ל, דהלא כתב השל"ה (פ' וישב[12]) דבהמה שנברא ע"י ספר היצירה מותר לאוכלו בעודו חי ואין לו דין אמ"ה. וא"כ אפי' אם אית ליה שם חלב מ"מ ליכא איסור חלב כיון דלית ביה איסור אבר מן החי, וממילא א"צ לדברי החשק שלמה שכתב דאין לו דין חלב. (ויע' פתחי תשובה יו"ד (סי' ס"ב סק"ב) שהק' על השל"ה דמ"מ אסור לאכלו בעודו חי בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין כדמצינו גבי בן פקועה עכ"ד[13]).

וכעי"ז תי' במצפה איתן בבכורות שם[14], דאברהם אבינו האכילם חלב מבן פקועה, וכמש"כ המש"ח ד"בן הבקר" היינו בן פקועה. וכיון דבן פקועה כשחוט דמי[15] ממילא אין כאן איסור אמ"ה[16], ואין כאן לפנ"ע במה שהאכילם חלב, ולכן לא הוכיח מהכא להתיר חלב בעלמא, דשאנ"ה דהיה חלב בן פקועה[17].

וכן י"ל דהאכילם חלב שחוטה, דלית ביה משום אמ"ה, והזכיר זאת בשו"ת ח"ס (יו"ד סי' ע"ג ד"ה ולשלימות) מתוך פלפולו שם (אמנם יע' בערוג(ו)ת הבושם הנ"ל דס"ל דגם חלב שחוטה ס"ד דאסור משום אמ"ה). ולפי דרכו שם ס"ל באמת שכל כך נתעצם אאע"ה בשמירת התורה עד שלא ניתנה עד שיצא מכלל ב"נ אפי' להקל ולא הוא לבדו אלא כל האורחים ומשו"ה אכל[18] חלב[19].

ובבית האוצר (א' יא') ופרדס יוסף כתבו ליישב קושית השיטה, דאאע"ה יצא מכלל ב"נ אף להקל, ודין ישראל יש לו, וליכא לפנ"ע בכה"ג ע"פ שיטת השו"ת אמונת שמואל (סי' י"ד) דכל שאין הנותן מצווה בו ליכא לפנ"ע, ולישראל איכא היתר בחלב כמסקנת הסוגיא ושפיר מסר להם חלב. ואחר מ"ת שרי לב"נ משום כללא דמי איכא מידי דלישראל מותר ולב"נ אסור[20], וכ"כ בח"ס יו"ד (ס' ע"ג) וערגה"ב (סי' כ"ט) הנ"ל.

ובדרך חידוש י"ל דלעולם אסור לב"נ לאכול חלב[21], והוא ע"פ דברי שו"ת ח"ס יו"ד (סי' י"ט) שטרח למצוא היתר במכירת ביצים לב"נ דהלא אסור להם משום אמ"ה[22], ולשיטת הר"מ הא קי"ל דלא אמרינן מי איכא מידי וכו'[23], והניח בצ"ע. וא"כ ה"ה בחלב נימא כן[24].

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1] וי"ל ע"פ דעת הש"ך (יו"ד סי' פ"א סקי"ב) וז"ל בא"ד, לבתר דגלי לן קרא דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכ' קרא ולא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרה לאבר מן החי דוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי אסור וכו' עכ"ל, והיינו דגלי הקרא דאין חלב נחשב כאמ"ה וממילא לק"מ ושפיר יש להתיר לב"נ. אולם האחרונים חולקים עליו מכמה אנפי, יע' בפר"ח שם וח"ס (יו"ד סי' ע') ועוד.

[2]ודבר זה שנוי בפלוגתא, יע' בפמ"ג בפתיחה להל' מליחה דדעת רש"י ור"מ דעובר עליו וחייב כרת, ואילו דעת תוס' והרא"ש ועוד דקי"ל כזעירי דאינו עובר עליו מה"ת, והרשב"א (חולין קי:) והר"ן הביאו דעה דאינו עובר עליו הי' דאין מלקין אותו, אבל איסור תורה יש.

[3]דבעי מראית דם כדאיתא בחולין (פז:).

[4]ויע' בהערה במהריט"א שהק' כן. ובמהריט"א שם כ' ג"כ מטעם אחר דעיקר שו"ט כמ"ד אמ"ה דמי.

[5]וכ"כ בשו"ת בנין עולם יו"ד (סי' ל'). וכ' המהר"ם שי"ק דעי"ל דאתיא כשיטות שאין בו מלקות, אבל איסור מה"ת יש.

[6]פלתי (ס' ס"ב סק"ה, וס' פ"א), חת"ס יו"ד (ס' י"ט, ס' ע', ס' צ"ג, ס' ק"ו), מנ"ח (מ' תנ"ב), אבן האזל (איס"מ ספ"ג), אבי עזרי (הל' מלכים פ"ט), מרומי שדה, רע"א (חולין צח:, שו"ת תנינא ס' קי"ט, בגליון שעה"מ אות נ"ז, בעין הגליון שו"ע או"ת ס' שצ"ג), חי' רח"ה (הל' מאכ"א), שו"ת שו"מ (מהד"ק ח"ב סי' ל"ד), קובה"ע (ס' ל"ג אות ח', ס' נ"ט אות י"ב), נאו"י (ס' ז'), פרי יצחק (סי' כ"א) ועוד.

[7]בכורות שם וש"נ.

[8]והק' ברע"א ובמנ"ח שם דבשלמא למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת שפיר שייך יוצא מן אמ"ה, אבל למ"ד לאו לאברים עומדת היאך שייך איסור יוצא, ויע' בקובה"ע שם וקהל"י (סי' ו') מש"כ לתרץ.

[9]ויע' תוס' בשבועות (כד. ד"ה האוכל).

[10]והאחרונים דחו דבריו ע"פ דברי המג"מ הל' מאכ"א (פ"ב הל"ג) דליכא איסור יוצא באיסור עשה, יע' מש"כ ליישב בערגה"ב (סי' פ"א), ובקהל"י בכורות (סי' ו') ובנאות יעקב (סי' ז').

[11]וכעי"ז כ' השל"ה כאן שהבשר שהאכילם הוא מדוגמת הבשר מן השמים שצלו המלאכים לאדם הראשון.

[12]ליישב מעשה דשבטים עם יוסף.

[13]ולפי השיטות דלא קיימו דיני דרבנן, ניחא, יע' בשו"ת רדב"ז (סי' תרצ"ו) פתח עינים (חולין ה.), ועוד, ואכ"מ.

[14]וכן ביד דוד שם, ובפרד"י בשם כתנות אור עה"ת כאן.

[15]חקרו האחרונים אם דינה כשחוט או דא"צ שחיטה, ואולי נפק"מ לענינינו, יע' באתו"ד (כלל י"ד) ובלשון השעה"מ איסו"מ (ג' י"א), ואכ"מ.

[16]ופליגי האחרונים אם ב"פ נאסר לב"נ לאכול חי או לא, יע' פרש"ד (דרוש א'), ועוד.

[17]ואע"פ דאיתא במתני' בחולין (עד.) דדם ב"פ אסורה, מ"מ הא י"ל כנ"ל דבלא"ה לא מוזהר ב"נ על דם מן החי לרבנן דרחב"ג. וע"ע בח"ס יו"ד (סי' י"ד).

[18]נדר"ל האכילם.

[19]ויש לדון אם לפי"ז מתורץ ק' השיטה.

[20]ודן שם בבית האוצר דאולי קודם מ"ת ג"כ י"ל דשרי לב"נ משום מי איכא מידי. ובאמת דנו בזה באחרונים ואכ"מ. ועוד דנו בדעת הר"מ אם ס"ל בכל דבר דלא קי"ל כהך כללא דמי איכא מידי, יע' הל' מלכים (ט' י"ג), וכס"מ שם ועוד. וע"ע ערוגת הבושם (בולחובר, סי' פ"א) ושמן רוקח בכורות שם לענין הא דנוהגין לאכול מאכלי חלב בחג שבועות מכח הך סוגיא. וע"ע בבית אפרים בהקדמה ליו"ד דא"א למילף מאאע"ה דשאנ"ה דבטל ברוב בשר יע"ש.

[21]וק' השיטה י"ל דשאנ"ה דהיה חלב שחוטה וכיו"ב. אולם דחה דבריו בשו"ת נודע בשערים (מהדו"ת סי' כ"ב) מחמת האי קושיא.

[22]ובזה נלענ"ד ליישב קושית השאג"א (הובא בח"ס יו"ד סי' ע' ופני אריה סי' ע"ד) אהא דכ' הר"מ (הל' מלכים פ"ט) דאמ"ה ובמ"ה אסור לב"נ, וצ"ע למאי נפק"מ, הא יש בכלל מאתים מנה, דאזהרתן זוהי מיתתן, וכיון דלא ניתנו שיעורין לב"נ, כשאכל כלשהו בשר הרי כבר עבר על האיסור ותרתי ל"ל, והאריכו האחרונים ליישב, יע' בח"ס שם, ורע"א על הר"מ שם, ועוד. ולפי דברי הח"ס הנ"ל דביצים אסור לב"נ משום אמ"ה, י"ל דנפק"מ להא.

[23]ובאמת פליגי האחרונים בדעת הר"מ אם לית לית האי כללא כלל, יע' בר"מ הל' מלכים (ט' י"א,י"ג) ובכס"מ שם, ואכ"מ.

[24]אלא דכתב שם דשאני חלב דאסור מדין יוצא משא"כ ביצים, יע"ש. אולם יע' בשו"ת אמרי דוד (ס' ע"ב) ומשיב שלום (סי' רס"ו) שהק' ע"פ דברי הח"ס אמאי באמת חלב אינו אסור לב"נ יע"ש.