יצחק אבינו חי 180 שנה, ובאמצעות המקרא מעט מאוד ידוע לנו מקורות חייו. בפרשתנו השבוע נקרא על לידת בניו התאומים יעקב ועשו אחרי 20 שנות עקרות ועל מאבק האחים האלה לקבל את ברכת אביהם. סיפור אחד נוסף בלבד ספרה התורה על אודות יצחק והוא קורות ישיבתו בארץ פלשתים.
מפאת רעב כבד בארץ כנען תכנן יצחק לרדת זמנית לארץ מצרים כפי שעשה אביו בנסיבות דומות; אולם בהתגלות אלוקית נאמר לו לא לרדת מצרימה ולהתיישב בארץ פלשתים. שם זכה לברכת ה' ולמרות הבצורת הצליח כלכלית באופן בלתי רגיל. הצלחתו הזאת עוררה קנאה מצד המקומיים ולאחר פעולות שטנה מצידם גורש יצחק מעיר מושבו גרר.
לנו כתבה התורה שסוד הצלחתו היה "ויברכהו ה'"(כו, יב) אולם אנשי גרר היו בטוחים ששגשוגו נבע מישיבתו אצלם, לכן אין זה צודק שהוא יצליח יותר מהם, ואם לא הגיע האזרח הפשוט למחשבה זאת בעצמו, הרי שהשליטים עשו הכל כדי להחדיר אותה ובכך לכסות על מחדלי מנהיגותם.
רק לאחר שיצחק התרחק מהמקום והמשיך לראות הצלחה בלתי רגילה התגלה להמון מה שהיה מן הסתם ידוע לשליטים־ שאין הצלחתו תלויה בהם או על חשבונם אלא בזכות עצמו ובחסדי ה' (ית״ש). לכן הם מסיקים שעם איש בעל עוצמה, עושר 'והגנה מיסטית' כזו כדאי לשמור על קשרי ידידות שיבטיחו שבעתיד לא יצטרף לאויביהם.
מאלף לשים לב לשני היגדים היוצאים מפי אבימלך־ מלך גרר בסיפור שלפנינו המאפיינים כל כך את האנטישמיות הקלאסית הנדבקת נגד עמנו בכל תולדות גלותנו:
בשעת הגירוש מגרר אמר המלך: "... לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (כו,טז) את המ"מ הראשונה של המילה "ממנו", בהיגד זה הבינו חז"ל שהיא כמ"מ המוצא, כלומר- "מאיתנו צברת את כל עושרך", ולא כמ"מ היתרון, כלומר "עצמת יותר מאיתנו", הרי לתעמולה האניטישמית בכל ארצות פיזורינו צורפה הטענה הדומה שהיהודים מתעשרים על חשבוננו וכל כספם בעצם הוא שלנו (של אזרחי אותה הארץ הלא יהודים) ובסיכום הם בעצם זרים המשתלטים על ארץ לא להם. .
בשעה שפנו אבימלך וקבוצת מרעיו לכרות ברית עם יצחק אמר לו המלך- תישבע שלא תעשה לנו רעה"... כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום..." (כו,כט). בלשון אחרת נאמר: מגיע לנו שתסכים לכרות ברית שלום עימנו כי אנחנו עשינו איתך רק טוב בכך שרק גרשנוך ולא הרגנוך.
"צדיקים ואנשי חסד" הם שונאי ישראל וצריכים להודות להם שלא הורגים אותנו בארצות גלותינו.
