בס"ד
חיי אברהם
פרשת תולדות תשע"ט
בענין "טביעות עינא דקלא"
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה (כ"ז י"ב)
הקשה הרמב"ן[1] וז"ל, ואני תמה איך לא פחד מהיכר הקול, וכל בני אדם נכרים בקולם, כמו שאמרו רבותינו (גיטין כג., חולין צו.) היאך סומא מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא[2]. ואם סתם בני אדם מכירין כן, מה יהיה ביצחק החכם והבקי להכיר בין בניו, שתהיה לו באמת טביעות בקול. ותירץ אולי היו האחים האלה דומים בקולם[3]. ולכך אמרו (ב"ר ס"ה י"ט) כי הקול קול יעקב, דבריו, שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים. ועוד תי' שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו, כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן. [ובשו"ת ח"ס (חו"מ סי' ב') כתב עפ"ז בהכמינו עדים ולא ראו רק שמעו קולו אין להוציא ממון עפ"ז כיון שאפשר שהשווה את קולו להנתבע כדברי הרמב"ן כאן. וכל זה בנתכוונו לכך, אבל לפי תומו שפיר יש לסמוך אקלא]. והנה איתא בבבא בתרא (קכג.) מסר לה סימנין (יעקב לרחל שתאמר לו בלילה בשכבה), כי קא מעיילי לה ללאה, סברה (רחל) השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.
ובמהרש"א הקשה[4] דלכאורה גם בלילה היה יעקב מכירה בקול לאה, דהא לא הותרו סומים ופקחים בלילה בנשותיהם אלא בטביעות עינא דקלא, ותי' שהסימנים הטעו את יעקב שלא להכירה בקול כמו שהטעו סימני שער הידים את יצחק שלא הכיר את יעקב בקול. ושוב הקשה המהרש"א למה היה ליעקב ליתן לרחל הנהו סימנין דה"ל לסמוך אטביעות עינא דקלא, ותי' שהיה יעקב עושה כן על צד היותר טוב שלא ירמה אותו עכ"ד.
ולכאורה יש להקשות מהא דאיתא בחולין (צה:) אמר רבא מרישא הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא ע"כ, הרי דטביעות עינא אפי' דקלא עדיפא מסימנים, ואמאי סמך יצחק ויעקב אסימנים טפי מקולם. וי"ל היכא דיש סימנים וקול בפנינו בידיעה ברורה אמרינן דטביעות עינא דקלא עדיפא וסמכינן עלה, אבל הכא הסימנים הטעו יצחק ויעקב באופן שלא הכירו בקולם כלל, וכמדויק בלשון המהרש"א.
ולמדנו מדברי המהרש"א תירוץ לקושית הרמב"ן הנ"ל, דלעולם היה אפשר ליצחק להכיר את קולו של יעקב, אלא שהשער בגופו הטעהו וחשב שהוא עשו[5]. ונמצא כמו דיצחק אזל בתר הסימנים החיצונים והטעהו שלא להכיר בקול של יעקב, ה"נ יעקב בנו אזל בתר הסימנים וחשב שהיא רחל והטעהו שלא להכיר בקול של לאה. ומדה כנגד מדה הוא, דיעקב הטעה אביו ע"י הבגד שלא יכיר בקולו, ולכן הוא עצמו הוטעה ע"י הסימנים שלא הכיר בקול של לאה. ומאידך, לפי דברי הרמב"ן הנ"ל, מתורץ קושיות המהרש"א, דלעולם בלאו הסימנים לא היה יעקב מכירה בקולה, דכיון דאחיות הם וקולן דומה, לכן לא יכל להכיר ביניהם בלי הסימנים. וכן לא קשה אמאי נתן לרחל הסימנין ולא סמך אקול שלה כיון דהכא לא סגי בזה משום דלאה דומה לרחל בקולה. ויעויין ברביד הזהב שם, ובתורת חסד (אבה"ע סי' י' אות ה'). ועוד מצינו כה"ג כשנתגלה יוסף לאחיו דכתיב (מ"ה י"ב) והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. ופירש"י בכבודי, ושאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם, ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש. והק' ברמב"ן מה סימן יש בזה (לשון הקודש), הרי המלך שולט בהרבה שפות ובודאי יודע גם את שפת העברים, ובמיוחד במצרים שהמלך צריך לדעת שבעים לשון.
והביאו האחרונים בשם ר' יונתן אייבשיץ ליישב, דהנה לכאורה יש להקשות מדוע לא הכירו האחים את יוסף בטביעות עינא דקלא, ואמאי הוצרך להראות להם שמדבר בלשון הקודש[6].
אלא די"ל דטביעות עינא דקלא יפה רק כאשר הלה מדבר בשפתו הקודמת, ואילו כשהוא מדבר בשפה אחרת אי אפשר להכירו, לפיכך לא הכירוהו האחים בקולו משום שמעולם לא שמעו את קולו בלשון מצרי אלא רק בלשון הקודש. והשתא אתיא שפיר הא דאמר להם יוסף כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש דמעתה איכא טביעות עינא דקלא, ולעולם אין זה כסימן בעלמא שיודע לדבר לשון הקודש, אלא רק כדי שיכירו קולו, עכ"ד.
ונראה לפי דברי המהרש"א הנ"ל אולי יש ליישב כאן, דלעולם בכל לשון שהיה יוסף מדבר היו האחים מכירים שהוא יוסף ע"פ טביעות עינא דקלא, אלא כיון דעכשיו נתמנה להיות משנה למלך במצרים, ויש לו בגדי מלבוש של מלכות, ועוד, דיצא בלא חתימת זקן ועתה יש לו חתימת זקן (יבמות פח., כתובות כז:, ב"מ לט:) וכדכתיב (מ"ב ח') ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו, נמצא דאיכא סתירה לקולו מחמת כל הני סימנים דגופו, ולכן הני סימנים הטעו אותם ואזלו בתר הסימנים ולא הכירו בקולו, ובפרט שהיה בשפה אחרת. וע"ז באה תשובת יוסף והנה עיניכם ראות כו' כי פי המדבר אליכם, ר"ל, עיניכם ראות בטבעות עינא דקלא שאני יוסף, ואל תטעו מכל סימני החוץ לומר שאיני יוסף, וכראיה נוספת לזה דיבר בלשון הקודש, ואפילו שאין זה הוכחה ברורה וכקושית הרמב"ן, מ"מ סגי בזה לסלק ההכחשה ע"י מלבושו של מלכות[7].
ולדברי הגר"י אייבשיץ הנ"ל דרק בשפה הקודמת איכא טביעות עינא דקלא, יש להעיר ע"פ דברי המהרש"א דאולי לא תסגי במה שדיבר בלשון הקודש כיון דאיכא סימני גופו שיטעו האחים מלהכירו ואולי לא האמינו אותו. וע"ז י"ל ע"פ מה שהק' האחרונים אמאי הוצרך להביא ב' ראיות שהוא יוסף, מילה ולשון הקדוש, הא בחדא מהם סגי, אלא י"ל כיון דמה שדיבר בלשה"ק לא היה ראי' ברורה כיון דאיכא סימני גופו כנגדו, לכן הוצרך ראיה נוספת שהוא מהול כמותם, ומעתה איכא סימן של מילה וגם טב"ע דקלא שהוא יוסף.
ובאופן אחר יש ליישב הא דלא הכירו יוסף בקולו, ע"פ מש"כ ברביד הזהב פ' מקץ בשם המהר"י בן לב ותרומת הדשן דבעכו"ם סימנים עדיפי מטביעות עינא כיון דאינם מכוונין לעדות, וא"כ כל זמן דלא ידעו דיוסף נמצא בפניהם י"ל דלא הועיל טביעות עינא דקלא עד עתה כיון דלא חשבו השבטים שזה יוסף, ואזלו בתר הסימנים החיצונים שאי"ז יוסף[8]. ועתה שכוונו לקולו כשאמר והנה עיניכם ראות וכו', ודיבר בלשה"ק דוקא וכדברי הגר"י אייבשיץ דדוקא בשפה הקודמת איכא טב"ע דקלא, שפיר הכירו בקולו, ועדיפי מסימני גופו ג"כ וכדאיתא בחולין שם.
אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]וכן הק' במושב זקנים יע"ש מה שתי', וע"ע באוה"ח (ריש פכ"ז).
[2]ואיתא בסנהדרין (לח.) תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול, במראה, ובדעת.
[3]וכן מצינו אחיות דומות בילקוט שמעוני פ' נשא (אות תש"ה) מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה [אחת] נשואה [בעיר] אחת [ואחת נשואה] בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים והלכה לאותה [העיר שהיתה אחותה] נשואה שם, אמרה לה אחותה מה ראית לבא לכאן, אמרה לה בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים, אמרה לה אני הולכת תחתיך ושותה, אמרה לה לכי, לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה וחזרה לבית אחותה, יצתה לקראתה בשמחה וחבקה ונשקה כיון שנשקו זו לזו הריחה המים המרים ומיד מתה לקיים מה שנאמר אין אדם שליט ברוח ע"כ. והעירו האחרונים מהא דסנהדרין (לח.) בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת. וע"ע בגליוני הש"ס שם. וכן מהא דאיתא שם (עא.) לגבי בן סורר ומורה יע"ש.
[4]ובחזקוני וריב"א עה"ת תירצו דמזה חזינן צניעותא דיעקב שלא הכיר קול של לאה אפי' שהיה בבית לבן ז' שנים.
[5]וברביד הזהב כתב דמהך קרא ילפ' לסמוך אטביעות עינא דקלא, דאי לאו דידים ידי עשו שפיר הוי קול מילתא היא. וזהו דלא כדברי חז"ל דקול דהכא קאי אצורת הדבור ולא קול ממש.
[6]ויש שתירצו דאחר זמן רב הקול משתנה וא"א להכירו, א"נ הם שכחו צלילת קולו אחר זמן רב.
[7]אלא דק"ק לפי"ז דה"נ גבי יצחק בזה שיעקב דיבר בלשון רכה והזכיר ש"ש אמאי לא היה סגי בזה לסלק הריעותא דידים ידי עשו וי"ל.
[8]ואי"ז שייך אצל יצחק ויעקב דלעיל, דהם כוונו לעצמם לדעת אם זה קול של יעקב או עשו ורחל או לאה, דליכא חשש משקר בזה כיון דזה לצורך עצמם.
