בס״ד
למרות שישנם גם ספורים בתורה, במהותה אין היא ספר ספורים, אלא ספר חנוך־קרי הדרכות והוראות כיצד אדם בישראל והעם כולו יוכל לזכות בקרבת אלקים וחיי נצח. לפי הנחה זו, הקורא ספור בתורה נתבע לשאול תמיד מהו הלקח המוסרי-רוחני שיש להפיק מאותו ספור.
בפרשתנו השבוע, מסופר כיצד פגש יעקב אבינו את בת זוגו רחל ליד הבאר שבשדה מחוץ לעיר מושבה - חרן. לתמיהתנו קדם לפגישה הזאת תאור ב- 7 פסוקים מפגש אחר והוא של יעקב עם רועי המקום. באמצעותם מנסה יעקב לברר את כתובתו של דודו לבן, אחי אמו, אליו נשלח על ידי הוריו בברחו מעשו אחיו. תוך כדי הברור, אומרים לו שבתו נראית בדרכה אל הבאר עם צאן אביה וממנה יוכל לקבל את המידע הנדרש.
באותו רגע פתאום מתפרץ יעקב, האיש הזר שרק עתה בא למקום, ומטיף לרועים הטפה מוסרית הואיל והוא רואם יושבים בטלים סביב לבאר באמצע יום עבודה (וכנראה הניח שהם שכירים). וכך לשונו: "הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה; השקו הצאן ולנו רעו" (בראשית כ"ט/ז'). היינו מצפים שלהטפה הזאת היה זוכה יעקב לגידופים, מנות וגירוש; אולם, אולי מרוב תדהמה על "חוצפתו" הבלתי רגילה, מסכימים הם לענות לו עניינית ומסבירים לו את סיבת אספתם במקום. אומרים לו שמנהג המקום הוא להניח על פי הבאר אבן גדולה מאוד, שאין בכחו של אדם אחד להרימה, אולי בכוונה למנוע גניבת מים ציבוריים, ובגלל זה מתבזבז זמן עבודה יקר עד שכל רועי המקום נאספים להרים ביחד את האבן.
ברגע זה של הספור, ולרגל הגעתה של רחל, ניגש יעקב (שלא הכרנוהו עד עכשיו כבריון) ומרים לבדו את האבן להשקות את צאן דודו ובכך הוכיח לכל הנאספים שמנהגם חסר תועלת, למנוע גניבת מים ותואם בטלנים מחוסרי מוסר-עבודה. אין פלא, לאור הפרשנות הזאת, שנמנע המקרא לכנות את האנשים בכינוי "רועים" לאורך כל הספור.
יוצא שבספור הנדון אנו פוגשים בדמות הראויה לחיקוי שאינה יכולה להישאר אדישה לעוול מוסרי בלי למחות נגדו, גם כשאין זה מופנה אליו או לרכושו. העולם חייב, בעיני יעקב, להיות מתוקן, כי הוא עולמו של זה שנאמר עליו (ית"ש) "... ק-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב/ד').
יעקב, כפי שאנו קוראים בהמשך פרשתנו, היה "נאה דורש ונאה מקיים". הרי כך הוא מתאר ללבן דודו ומעבידו, תוך כדי וינוח ביניהם, את מוסר העבודה בו נקט: "זה עשרים שנה אנכי עמך; רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי טרפה לא הבאתי אליך; אנכי אחטנה, מיד׳ תבקשנה, גנבתי יום וגנבתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני" (בראשית ל״א / ל״ח - מ').
גם יגיעת כפים ביושר קשורה באופן ישיר ליראת שמים. אדם המצטיין בדבר הזה הוכתר על ידי חז״ל בתואר "פועל-צדק",. מובאת בגמרא בבא מציעה דף צ״ג עמוד ב' דעה המתבססת על דוגמת יעקב אבינו; ששם אמרו: "עד מתי שומר שכר חייב לשמור? - עד כדי 'הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה' ״.
וכך מובא בפסקי הרמב״ם בהלכות שכירות פרק י"ג / הלנה ז': "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני (הפועל) ולא יעכבנו - כך העני (הפועל) מוזהר שלא לגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה - אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר (לנשותיו)"כי בכל כחי עבדתי את אביכן' ״ (בראשית ל״א / ז').
