בס"ד
חיי אברהם
חנוכה תשע"ט
בענין "מחלוקת מהדרין מן המהדרין ומקום הדלקה"
איתא בשבת (כא:) תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך, וקי"ל כב"ה.
ופליגי תוס' והר"מ בדינא דמהדרין מן המהדרין, דשיטת תוס' (בד"ה והמהדרין מן המהדרין) דאין מדליקין כפי מספר אנשי ביתו אלא למספר הלילות, וז"ל, נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית, עכ"ל.
ואילו הר"מ (הל' חנוכה פ"ד' הל' א'-ג') ס"ל דכל אחד ואחד מבני ביתו מוסיף והולך כפי מספר הלילות, וז"ל, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות. ושוב הביא מנהג שיטת תוס', וז"ל, מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.
והנה, עוד פליגי רבותינו הראשונים היכן מקום הדלקה, דאיתא בגמ' (שם) תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ופירש"י, וז"ל, משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר, עכ"ל, הרי דס"ל דמדליקין בפתח ביתו ולא בפתח חצר.
ואילו תוס' שם כתבו, וז"ל, (ד"ה מצוה) ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר, אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר, דאמר לקמן (כג.) חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות, ואמרי' נמי (כג:) נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם, משמע לשני בתים, ואם היו מניחים על פתחי בתיהם, היה לזה מימין ולזה משמאל, אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר, עכ"ל, הרי דס"ל דהיכא דאיכא חצר, לעולם מדליקין בפתח החצר ולא בפתח הבית. והביאו ראיות ממשמעות הגמ' גבי חצר שיש לה ב' פתחים, דמשמע דפתח החצר בעי הדלקה, וכן מנר שיש לה ב' פיות.
ובשני מקומות הללו נשמר רש"י מהשגת תוס', דגבי חצר שיש לה ב' פתחים פירש"י, וז"ל, חצר שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר צריכה שתי נרות, נר לכל פתח וכו' עכ"ל, הרי דפירש דמיירי בפתוח לחצר ולא בפתח החצר עצמו[1]. וכן בנר שיש לה ב' פיות, פירש"י, וז"ל, למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד עכ"ל. הרי דשני בני אדם מיירי במשפחה אחת, ולא בשני בתים כדפי' בתוס', וגם מיירי במהדרין, דכל אחד ואחד מדליק, ואילו לתוס' מיירי בעיקר הדין, דהיינו נר איש וביתו, נר א' לב' בתים[2]. אלא דהיא גופא קשיא על פירש"י, דלכאורה קצת דוחק לפרש מימרא דר' הונא בנר שיש לה ב' פיות דמיירי בדינא דמהדרין, דבשלמא לתוס' דמיירי מעיקר הדין ניחא, א"נ אם היה מפרש הגמ' דמיירי במהדרין מן המהדרין, וכמו דנקט הטור וש"ע (סי' תרע"א) בעיקר דין הדלקה רק דינא דמהדרין מן המהדרין ולא הזכירו דינא דנר איש וביתו ומהדרין, אבל לפרש דמיירי דוקא במהדרין לכאורה היא קצת תמוה.
ובזה כ' המהרש"א (כא: בתד"ה מצוה), וז"ל, אבל רש"י פי' לקמן לב' בני אדם למהדרין העושים נר לכל אחד ואחד עכ"ל, והוא לשיטתו דפי' נמי בשמעתין דאין מניחין על פתח החצר אלא על פתח בתיהם בחצר, והתוספות לא משמע להו לפרש לקמן כפירוש רש"י דהוה ליה למימר עולה לאיש וביתו, כלישנא דקאמר הכא, אלא לב' בני אדם היינו לב' בתים. ועוד לפי שיטת התוס' לעיל מהדרין מן המהדרין אין עושין נר לכל אחד ואחד ודו"ק, עכ"ל. וצ"ב כוונתו במש"כ דלשיטת תוס' מהדרין מן המהדרין אין עושין נר לכאו"א, דמאי איכפת לן, הלא מיירי הכא במהדרין לחוד לפירש"י, וגם תוס' מודו דמהדרין היינו נר לכל אחד ואחד כדאיתא בגמ' בהדיא. וגם לפירושם מיירי הכא בנר איש וביתו ולא במהדרין מן המהדרין וצ"ב.
אלא דכוונתו נתגלה ע"פ דברי המהרי"ט (שבת שם), שהוסיף ביאור דדעת רש"י כדעת הרמב"ם הנ"ל דמדליק כאו"א נר לכל לילה, וא"כ אף מהדרין הוי בכלל מהדרין מן המהדרין, ולדוגמא, בליל א' לבית שיש שני בני אדם, הדין הוא דמדליקין ב' נרות, בין לאלו הנוהגין מנהג מהדרין ובין לאלו הנוהגין מנהג מהדרין מן המהדרין, משא"כ לתוס' בכה"ג בדין שידליק נר א' לחוד לקיים מנהג מהדרין מן המהדרין. ולזה כוון המהרש"א במש"כ דלשיטת תוס' מהדרין מן המהדרין אין עושין נר לכל אחד ואחד, ור"ל דלכן לא רצו לפרש כפירש"י דמיירי במהדרין כיון דלשיטתם נמצא דמיירי דוקא במהדרין ולאפוקי מהדרין מן המהדרין. משא"כ אם נימא דס"ל לרש"י כשיטת הר"מ דמדליק למספר כל בני הבית ולכל לילה, שפיר י"ל דמיירי במהדרין כיון דאי"ז בא לאפוקי מדינא דמהדרין מן המהדרין, ושפיר מוסיף והולך בכל לילה בכה"ג בנר שיש לה כמה פיות.
נמצאנו למידין דרש"י ותוס' אזלי לשיטתיהו בפלוגתתם בדינא דמהדרין מן המהדרין ומקום הדלקה, דס"ל לרש"י דמדליקין בפתח ביתו, והוקשה ליה גמ' דנר שיש לה ב' פיות דעולה לשני בני אדם, דא"א לפרש כפשוטו דמיירי בב' בתים, דהא כיון דמדליקין בפתח ביתו, נמצא דכל א' אינו מדליק במקומו דזה מדליק בימין וזה מדליק בשמאל, וע"כ הוזקק לפרש דמיירי בשני בני אדם מבית א'. אלא דעדיין קשה כיון דבמהדרין מן המהדרין אינו מדליק אלא כפי מספר הלילות ולא כפי מספר אנשי הבית, היאך אפשר לפרש סתמא דגמ' דמיירי במהדרין לחוד ולאפוקי מהדרין מן המהדרין, אלא ודאי ס"ל כשיטת הר"מ דגם במהדרין מדליקין כפי אנשי ביתו, וא"כ הא דמדליק בנר שיש לה ב' פיות לב' בני אדם בביתו, אי"ז סתירה לדינא דמהדרין מן המהדרין.
אמנם לתוס' דס"ל דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו, ולעולם אינו מדליק אלא למספר הלילות ולא למספר אנשי ביתו, ע"כ הוזקקו לפרש גמ' דנר שיש לה ב' פיות דמיירי בב' בתים, וכפשוטו, דא"א לפרש דמיירי בב' בנ"א בבית א' בדינא דמהדרין, כיון דאי"ז בכלל דינא דמהדרין מן המהדרין, וכנ"ל. וכיון שכן, א"א לפרש דמדליקין כל אחד בפתח ביתו כיון דנמצא דזה מדליק בימין וזה מדליק בשמאל, אלא ודאי מדליקין בפתח החצר דבכה"ג כל בעה"ב מדליק בשמאל כדינו, ושפיר הוכיחו מגמ' דנר שיש לה ב' פיות דלעולם מדליקין בפתח החצר, ולכן נדחקו בגמ' דמצוה להניחה על פתח ביתו דמיירי בחצר הפתוחה לרה"ר, אבל לעולם מדלקין בפתח החצר. כך יוצא לפי דברי המהרש"א והמהרי"ט, דמגמ' דנר שיש לה ב' פיות הוכרחו רש"י ותוס' לפרש לשיטתם בדין מהדרין מן המהדרין ובדין דמקום הדלקה.
[ובמאירי שם כ' ויש מפרשים אותה לענין בעל הבית ואכסנאי[3] או שאר בני אדם הדרים בבית אחד, עכ"ל. ולפי"ז יש לדחות ההוכחה, דשפיר י"ל דמיירי במדליק בפתח הבית כשיטת רש"י ואעפ"כ א"צ לפרש דמיירי בב' בני אדם מבית א' ובמנהג מהדרין, אלא בעיקר הדין דנר איש וביתו. וכעי"ז כתבו באליה רבה ומאמר מרדכי בדעת המגיד משנה דיש לדחות דמיירי נר שיש ב' פיות בדליכא מזוזה לחד מהשני בתים א"נ דהדלקה בשמאל אינו מעכב וכמש"כ הלח"מ (ויע"ש במאמ"ר שהק' דמסתמא דגמ' לא משמע דנר שיש לה ב' פיות מיירי בדיעבד), ושפיר יש להדליק בפתח הבית לב' בתים, אולם רש"י שפי' דמיירי במהדרין לא רצה לאוקמי הגמ' דמיירי בכה"ג, ולשיטתו שפיר יש להוכיח דס"ל כדעת הר"מ בדינא דמהדרין מן המהדרין, וכנ"ל].
והנה, שיטת הטור (סי' תרע"א) בזה הוא כשיטת תוס', דמדליקין בפתח החצר ולא בפתח הבית, וגם ס"ל דמהדרין מן המהדרין היינו דמוסיף והולך כל לילה עד שמונה ואפי' אם רבים בני הבית לא יעשה יותר.
אולם יע"ש שכתב נר שיש לו ב' פיות עולה בשביל שנים כגון מליל א' ואילך. ובב"י הביא פירש"י דמיירי בב' בני אדם ובדין מהדרין, וכתב דהטור לא כתב עולה לשני בני אדם (אלא "שנים") מפני שאין אנו עושין נר לכל אחד ואחד שיצטרך נר זה לעלות לשני בני אדם, וכתב (הטור) שעולה בשביל שתי נרות וזהו שכתב כגון מליל ראשון ואילך כלומר דאילו בליל ראשון לא משכחת[4] לדידן שיצטרך לעלות במקום שנים, עכ"ד, והיינו דאפילו דס"ל להטור כדעת תוס' וכנ"ל, מ"מ לא פירש נר שיש לה ב' פיות דמיירי בב' בתים כתוס'[5], אלא בב' בני אדם בבית א' כפירש"י, אלא דלא רצה לפרש כן להלכה כיון דאין אנו עושין מנהג מהדרין אלא מהדרין מן המהדרין, ולכן שייך נר שיש לה ב' פיות מיום ב' ואילך דהי' מנהג מהדרין מן המהדרין[6]. וכ"נ מדברי המג"א והב"ח יע"ש.
ונמצא לפי"ז דלא כדברי המהרש"א והמהרי"ט הנ"ל, דלפי דברי הב"י בדעת הטור לעולם מיירי בגמ' דנר שיש לה ב' פיות במנהג מהדרין, אע"פ דמנהג מהדרין מן המהדרין אינו נכלל בזה, כיון דס"ל כדעת תוס' דמדליקין למספר הלילות לחוד ולא קאי אלא אנר איש וביתו, ולכן פירש לדינא דלא שייך נר שיש לה ב' פיות אלא מיום ב' ואילך כפי הדין דמהדרין מן המהדרין. ונמצא לפי"ז דגם רש"י מודה לתוס' דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו ולא אנר לכאו"א.
אלא דלפי דברי הב"י הנ"ל הדרא קושיא לדוכתא, אמאי פירש"י דינא דמהדרין בסתמא דגמ' דלכאורה דוחק הוא, ואין ליישב כדברינו דס"ל כדעת הר"מ בדינא דמהדרין מן המהדרין דהלא לפי הב"י בדעת הטור לעולם משמע דס"ל לרש"י כשיטת תוס' במהדרין מן המהדרין, וכ"כ בב"ח בהדיא, וצ"ע.
וצריך לדחוק כדברי הב"ח שם שכתב דרש"י פירש בגמרא לפי זמן התלמוד שהיו מקצתן מהדרין. א"נ כמש"כ במור וקציעה שם דסתמא דמילתא במציעתא איירי דהיינו מהדרין. ולפי דבריהם לעולם אין מהדרין בכלל מהדרין מן המהדרין לדעת רש"י, וכנ"ל.
הרי לפי"ז נמצא מח' בין הב"י והב"ח לדברי המהרש"א והמהרי"ט בביאור דברי רש"י גבי נר שיש לה ב' פיות ואם דעת רש"י כדעת תוס' או כדעת הר"מ[7] בביאור דינא דמהדרין מן המהדרין.
אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
בס"ד
חיי אברהם
פרשת מקץ תשע"ט
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
בענין "מה שיוסף אמר להמצריים שימולו"
וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ (מ"א נ"ה)
פירש"י לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו וכו'. ומקורו בב"ר (צ' ו') ר' אבא בר כהנא אמר כפאן למול, ר' שמואל בר נחמן אמר חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב.
במשנה למלך (הל' מלכים י' ז' ד"ה וראיתי לרבותינו) הביא דברי המהר"ש יפה שהקשה מ"ט דיוסף בכפיה זו, כי זו אינה ממצות ב"נ להכריחם עליה וכו'. ותמה עליו, דאימא דרב אבא בר כהנא בעל המדרש ס"ל כמ"ד בסנה' (נט:) דמילה נצטוו כל בני נח, ומה שנשנית בסיני למילתיה נשנית, דהיינו למישרי מילה בשבת, וא"כ מצות מילה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני, ומסיני ואילך ניטלה מב"נ ונשארה לישראל, ומש"ה כפאן יוסף למול משום דעד סיני נצטוו עליה ב"נ.
ולא כן כתב בשאגת אריה (סי' מ"ט) דס"ל דגם קודם מ"ת לא נצטוו ב"נ על המילה, דהא ודאי לא נאמרה מצות מילה לבני נח אלא לאברהם וזרעו לחוד כדכתיב בקרא בהדיא ולא היו טועין בזה דזיל קרי בי רב הוא ובע"כ צ"ל הא דקאמר והרי מילה שנאמרה לבני נח היינו לזרע אברהם לחוד, יע"ש בביאור סוגיא דסנהדרין שם. ולפי דבריו ודאי ליכא חיוב לב"נ למול, וכדעת המהר"ש יפה שהק' מ"ט דיוסף בכפיה זו.
ובאמת, בשו"ת מעיל צדקה (סי' י"ד) הביא בשם הזוהר דיוסף לאו שפיר עביד. וע"ע בנחל אשכול הל' מילה (עמ' 134) מש"כ בזה. ויש לציין דברי החי' הרי"ם וכן הובא בפרדס יוסף (ספר שמות הקדמה עמ' ו' בהערה) דשמעון ולוי הרגו כל עיר שכם משום שב"נ חייבים מיתה על מילה כמו גוי ששבת או משום שגזל האות בין ישראל והקב"ה. ולפי דבריהם ודאי ליכא טעם בכפיה זו. וכן לפי השיטות דאיכא איסור חבלה במילה לב"נ[8] היכא דליכא ציווי על המילה ג"כ יש להקשות איזה טעם יש בכפיה זו ואיך יוסף צוה להם מה שאסור להם לעשות.
ויש שכתבו דרצה יוסף שהמצריים יתגיירו, יע' בגו"א כאן[9], ובראשון לציון (יו"ד סי' רס"ג סעיף ה') לבעל האור החיים הסתפק בזה יע"ש, וע"ע בשו"ת מעיל צדקה הנ"ל.
ובספר דברי דוד להט"ז (מ"ה ד') כתב דלא בקש יוסף שיתקיים דבר זה אלא הראה להם כח שלו עליהם שהם חייבים לשמוע לו בכל גזרותיו ואח"כ לא התאמץ שימולו עכ"ל, הרי מעולם לא כוון יוסף שימולו, ולפי"ז יש ליישב השיטות הנ"ל דס"ל דאיכא איסור במה שימולו עצמם דהא לעולם לא היה בדעתו שימולו עצמם.
וכתב הרמ"א (יו"ד סי' רס"ג סעיף ה') בשם הב"י דאסור למול עכו"ם שלא לשם גרות אפילו בחול. וכתב הט"ז וז"ל, ונ"ל הטעם כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם (עירובין יט.), וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה בישראל [וכעי"ז כתב בלבוש שם שלא להחתימו בחותם ברית קודש[10]].
ובהשקפה ראשונה י"ל דהט"ז אזיל לשיטתו למש"כ בביאורו עה"ת, דמעולם לא כוון יוסף שימולו, וי"ל דה"ט משום שלא רצה לבטל סימן המילה בישראל. אולם אחר העיון לעולם נראה לדייק מלשונו להיפך, דהרי כתב דיוסף לא התאמץ שימולו, ומשמע שלא הקפיד ע"ז, אבל אילו היו מלים לא הוי איכפת ליה, ושוב ק' כנ"ל הלא ע"י המילה מבטל הסימן בישראל. וכדי שלא יהא סותר משנתו נצטרך לומר דכל האיסור למול עכו"ם הוא אחר מתן תורה, ואברהם אבינו ע"ה עומד ומבחין בפתחו של גיהנם אחר מ"ת, אבל קודם מ"ת ס"ל להט"ז כדעת המשל"מ הנ"ל דמצוה לב"נ למול, ולכן לא הקפיד יוסף אם היו מלים, רק דעיקר כוונתו היה להראות כחו עליהם.
היוצא מדברינו עד עתה דאיכא ג' שיטות בכוונת יוסף במה שאמר להם שימולו. א') היו חייבום במילה מדיני ב"נ. ב') רצה שימולו כדי להתגייר. ג') רצה להראות כחו עליהם. ואיכא דס"ל דבאמת לאו שפיר עביד כשביקש מהם שימולו. והנה יש לעיין, אם נימא דמיירי כאן דרצה שימולו באמת שלא לשם חיוב או גירות, האם שרי לב"נ למול סתם, והאם אפשר להביא ראי' מכאן דשרי לב"נ למול סתם שלא לשם גירות.
הנה, מדברי הרמ"א וב"י וט"ז הנ"ל, מבואר לכאורה דאסור לישראל למול גוי ואפשר גם דאסור לגוי למול עצמו שלא לשם גירות. אולם בש"ך שם (סק"ח) כתב דאי אפשר לומר כן, דהא איתא בע"ז (כו:) ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר, לאפוקי לשום מורנא דלא. ופירש"י תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ומשמע דבשכר שרי. וכ"כ הר"מ הל' מילה (ג' ז') גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך אותו שהגוי אין מעלין אותו מידי מיתה ולא מורידין אותו אליה אע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. הרי דלא אסור אלא משום רפואה, הא לאו הכי ליכא איסורא משום מילה[11], עכ"ד. הרי דס"ל להש"ך דליכא איסור לישראל למול גוי, וכש"כ למול עצמו.
אולם יע' בכס"מ שם שביאר הגמ' בע"ז דישראל מל את העכו"ם לשום גר אף על פי שיש לו מורנא. וז"ש ולפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר וכו' כלומר אף על גב דאית ליה מורנא, עכ"ל. הרי דס"ל דהר"מ מיירי דוקא בבא להתגייר, וכמו שהאריך בשו"ת אגרות משה יו"ד (ח"ב סי' ז'). וא"כ ליכא ראיה מהכא דשרי לב"נ למול את עצמו שלא לשם גירות, וכפשטות דברי הרמ"א וב"י בס' רס"ג הנ"ל.
ובזה ראיתי דבר נכון בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רט"ו) וז"ל, אגב יש לדקדק שינוי לשון. דהרמב"ם כתב מותר לישראל למול אותו ובשו"ע (סי' רס"ח סעיף ט') בהעתיקו לשון הרמב"ם כתב מצוה למול אותו, ולכאורה יקשה על הרמב"ם דאמאי לא כתב מצוה ומאי לשון מותר דנקט. ולזאת היה נראה לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"י ה"י) בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה, ומשמע דבתור אינו מצווה ועושה, רשאי גם בן נח לעשות, חוץ משבת ולימוד תורה[12], ומה"ט כתב הרמב"ם אם נתכוין למילה מותר לישראל למולו, כלומר בתורת אינו מצווה ועושה. והכס"מ דמפרש דברי הרמב"ם נתכוין למילה היינו לגירות לכן הוכרח לשנות ולכתוב דמצוה לישראל למולו.
וכדבריו בדברי הר"מ, כן מפורש בר"מ פיה"מ תרומות (ג' ט') שכתב אף על פי שאין הגוים חייבין במצות, אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר. וכן בתשובה (סי' כ', והובא בהר צבי שם) שכתב במעשה שהיה דמותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם ר"ל אם הגוי חתך הערלה ואז נבהל, יכול ישראל לגומרו, דהא גוי שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמי שהוא מצווה הא מיהא שכר מצוה בידו, והאריכו בזה באחרונים[13].
וכמה מדוקדק הדברים, דיע' באגרו"מ הנ"ל דהבין בדעת הר"מ כדברי הכס"מ, דלעולם אסור לב"נ למול שלא לשם גירות, ודחה הראיה מדבריו בפיה"מ הנ"ל דקאי רק על אלו מצות דהקדש וצדקה וכדומה. וכשהביא דברי הר"מ בהל' מילה כתב וז"ל ומש"כ כתר"ה שהרמב"ם פ"ג ממילה ה"ז שכתב בעכו"ם שבא לחתוך ערלתו מפני מכה אסור אף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו לפיכך אם נתכוין למילה מצוה למול שכוונתו לקיום מצות מילה ולא לגרות וכן מפרש המשיג במאירי בשם אביו, הוא הבל שכוונת הרמב"ם בנתכוין למול לגרות כדפי' הכ"מ וכו', עכ"ל. הרי דהעתיק דברי הר"מ דאם נתכוון למילה מצוה למול, ואמת דכ"כ הש"ע בס' רס"ח, אבל בר"מ כתב דמותר למול, והי' כמש"כ ההר צבי הנ"ל דנתכוון למצות מילה בעלמא ולא דאיכא מצוה להתגייר.
וכן יע' בס' טעם ודעת עה"ת כאן להגר"מ שטרנבוך שליט"א שתמה למה בקש להם שימולו ואיזה תועלת יש במילה, והביא לשון הר"מ בפ"ג דמילה הלכה יב (צ"ל ז') שיש מצוה למול עכו"ם אם מכוון למצוה, וכן דבריו בפיה"מ ספ"ג דתרומות צע"ג, עכ"ל.
והנראה לענ"ד כמש"נ בהר צבי הנ"ל בדעת הר"מ, דהא כתב הר"מ בהל' מילה דמותר למולו, ולשון הר"מ בתשובה ג' פעמים הוא דמותר לישראל למולו ולא כ' בשום מקום דאיכא מצוה למולו, ולא הזכיר ענין גירות ג"כ. והיה מקום לטעות במש"כ הר"מ דאסור לרפאותו אע"פ שנעשית מצוה דלא התכוון למצוה לפיכך כשמתכוון למילה מותר למולו. ודייקו מהא שכ' שנעשית מצוה משמע כשמתכוון למילה ודאי הוי מצוה למולו. וליתא, דודאי נעשית מצוה כשמתכוון למילה ולא זו בלבד אלא מקבל שכר ג"כ, אבל ליכא מצוה שיעשה המילה אלא רק דאין מונעין הקיום מצוה בזה, ולכן כ' דמותר למולו, וכמו שביארו האחרונים, ופשוט.
והיוצא לפי דברינו, דלדברי הר"מ והש"ך, לעולם שרי לב"נ למול עצמו לשם מצוה בעלמא אף שלא לשם גירות, וא"כ לק"מ במה שאמר יוסף למצריים שימולו, דאי"ז אלא לטובתם כדי לקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה.
------------------------------------------------------------------------------------
אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ושו"ר שכ"כ בתוס' הרא"ש (כא:).
[2]דלפי"ז הדין דנר שיש לה ב' פיות נוהג בכל שמונת הימים, ואילו במהדרין מן המהדרין אינו נוהג אלא בליל א'.
[3]ויע' במ"ב (סי' תרע"ז סק"ג) דעדיף שידליק האכסנאי לעצמו אם יכול, ויל"ע אמאי ר"ז לא עשה כן בשבת שם.
[4]ר"ל דמש"כ מיום ראשון ואילך הי' מליל שני והלאה, וכ"כ הב"ח. ונראה מדברי הגר"א ופמ"ג דגרסו מיום ב' ואילך, והי' הך.
[5]ובב"ח כ' דה"ה דה"מ לפרש כן, ואילו בגר"א פירש דלא פירש הטור כן משום דמיירי במדליקין בפנים ולא בפתח החצר, יע"ש. ונ"ל להוסיף דלכאורה יש להקשות אמאי לא פירש הטור כמש"כ במאירי דמיירי בב' בנ"א הדרים בבית א', דאפילו אם מדליקין בפנים שפיר י"ל דמיירי בהכי בליל א', וי"ל דאזיל לשיטתו שהביא דברי ר' שר שלום גאון (סי' תרע"ז) שכתב דאנשים הרבה שדרים בחצר א' שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר א', וא"כ ליכא למוקי נר שיש ב' פיות בכה"ג.
[6]ויע' בעולת שבת דאשתמיט להב"י דברי תוס', ובמאמ"ר הנ"ל תמה עליו דבסעיף ה' הביא הב"י דברי תוס'.
[7]וכהאי צד קצת משמע כן מרש"י (כא: ד"ה והמהדרין) יע"ש.
[8]כן כתב הפנים יפות (פ' לך לך) ליישב הא דאאע"ה לא מל את עצמו עד שהיה ציווי, וע"ע בגליוני הש"ס (ע"ז י:) שהק' היאך קטיעה בר שלום מל את עצמו הא מוזהר באיסור חבלה, ויע' כלי חמדה (פ' וזאת הברכה), מש"ח (ל"ד כ"ב) בביאור מעשה דשכם,ועוד.
[9]וז"ל והלא אין מכריחים את הגוי להתגייר, ויש לדבר זה ענין נפלא, כי כאשר ראה יוסף כי התבואה שלהם הרקיבה ותבואת יוסף לא הרקיבה, אז ידע יוסף כי מחמת שערלים היו, כי המילה הוא הברית, ומי שאין לו הקיום הזה שאין לו המילה נרקבה לו התבואה. ומהשתא לא יקשה איך היה מכריחם על המילה, כיון שהוא רצון הקדוש ברוך הוא שיהיו נימולים, שפיר דמי להכריחם עכ"ל. וכעי"ז כתב בכל"י וז"ל שמצינו שהערלה נקראת חרפה, והרעב נקרא גם כן חרפה, על כן חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שאי אפשר לאדם להסירו.
[10]ויש שכתבו בטעם האיסור למול ע"פ הא דאיתא במנחות (מג.) אין אדם רשאי למכור טלית מצויצת לגוי שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו וה"נ במילה, כ"כ בשו"ת מעיל צדקה (ס' י"ד) מובא בפ"ת (יו"ד ס' רס"ג) וכ"ה בח"ש (יו"ד סי' רס"ח), ובצ"פ הל' מילה (ג' ז'). ויע' בבני בנימין על הר"מ (שם) שכ' דהאיסור משום חבלה.
[11]ויע"ש שכתב גם בדעת הש"ע דליכא איסור למול, אולם יע' לקמן מש"כ בדעת הש"ע בזה.
[12]ויע"ש בהל' ט' דמשמע להיפך, והאריכו המפרשים בזה ואכ"מ.
[13]הלא המה, יביע אומר (יו"ד ב' י"ט(, משאת משה (קיד' ס' ע"ג), ובשו"ת משנת ר' אהרן (ל"ה ו'), וחמדת ישראל סוף קונט' נר מצוה (עמ' קט"ז), ובצ"פ שם, ובדעת כהן (סי קמ"ט), ומשנה הלכות (ח"ט סקנ"ו), ועוד. ודלא כמש"כ בנחל אשכול הנ"ל דמדברי הר"מ בתשובה משמע דאיכא מצוה למול.
