סוגי התעניות
ישנם ג' סוגי תעניות:
תענית תשובה, כגון יום הכיפורים.
תענית בקשה בעת צרה כמו עצירת גשמים.
תענית אבלות בזמנים המוזכרים בפסוק[1]: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי".
אמנם על פי הרמב"ם גם תעניות בעת צרה וגם תעניות האבלות הינן לצורך חזרה בתשובה, וכך כתב[2]: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם", וכן כתב[3] לעניין ימי האבלות "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם' וגומר".
דהיינו, אנו מתאבלים על צרות שאירעו בעבר, כדי שנזכור את מעשי אבותינו הרעים שגרמו להן, ואת העובדה שאנו ממשיכים מעשים אלו, ונחזור בתשובה.
ייחודה של תענית עשרה בטבת
אחת מתעניות האבלות היא בעשרה בטבת בה החל המצור על ירושלים.
לתענית עשרה בטבת יש חומרה יתירה, כמש"כ ה'בית יוסף'[4] בשם הר"ד אבודרהם[5] שאם עשרה בטבת היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו[6] "בעצם היום הזה".
אמנם, לפי הלוח שלנו עשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת, ורק לפעמים יחול ביום שישי. שאר הצומות לא יחולו אף ביום שישי (וכשחלים בשבת - נדחים ליום א, מלבד תענית אסתר).
רבי מאיר שמחה[7] מביא ראיה לדברי האבודרהם. הגמרא[8] מסתפקת האם מותר לבר בי רב שקיבל עליו תענית ביום שישי להיכנס מעונה לשבת, שהרי בשבת אסור לצום. לכאורה קשה, מדוע הגמרא לא הקשתה מתענית ציבור אלא מתענית יחיד? לפי האבודרהם לא קשה כלל, כיוון שרק עשרה בטבת יכול לחול בע"ש, ואפילו אם היה חל בשבת - היו צמים, כל שכן שמשלימים כאשר חל בערב שבת, ממילא האפשרות היחידה של תענית בע"ש היא תענית יחיד.
הסיבה לחומרה היתירה של תענית זו היא מפני ש"אתחלתא דפורענותא עדיפא"[9] דהיינו תחילת הפורענות חמורה יותר מסופה, ותחילת החורבן הייתה בעשרה בטבת.
אבלות על חורבן ביהמ"ק
כל הצומות המוזכרים בנביא הן על חורבן ביהמ"ק וירושלים.
אומרת הגמרא[10]: "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
עוד מביאה הגמרא[11]: "רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם".
ביאר ר' יהונתן איבישיץ[12], שכאשר החוטא מתנחם על מעשיו ונמנע מעשות חטא, בכך הוא זוכר תמיד את חסרונו וחטאו. בבית ראשון חטאו בשלושת העבירות החמורות, אך בגלות בבל התנחמו ושבו מחטאיהם, ועל כן זכרו זאת תמיד, וזהו "נתגלה עוונם", לכן ריחם עליהם הקב"ה והבטיח לגאלם בסוף שבעים שנה, וזהו "נתגלה קיצם". אולם בבית שני הייתה שנאת חינם ולשון הרע, ולא רק שלא שבו מעוונות אלו, אלא עד היום מחזיקים בהם. ואם כן לא נתגלה עוונם, כי להיתר נחשב, ממילא לא נתגלה קיצם. מפני שכל זמן שהשטן שגרם לחורבן ממשיך לרקד, לא תבוא הגאולה השלמה.
יום הקדיש הכללי
עשרה בטבת נקבע ליום הקדיש הכללי לכל הנרצחים בשואה שיום מיתתם לא נודע.
כשמתרחש אסון כל כך גדול לעם ישראל, יש לשאול בשל מה באה הרעה הזאת, כדברי הרמב"ם[13]: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי". כלומר, הקב"ה מעניש על עצם המחשבה שהצרות והייסורים באים במקרה. איננו מהרהרים אחר מידותיו של הקב"ה ואיננו באים בטרוניה כלפיו ח"ו, אלא להפך, אנו רוצים לתקן את שעוותנו כדי שלא תקום פעמיים צרה, כדברי הגמרא[14]: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" שהרי "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון"[15].
כמעט בכל שנות חיי עמנו הגויים רדפו ופרעו בנו, אולם השמדה כמו השואה לא הייתה מעולם. אותו רשע גרמני התנגד לעם ישראל מבחינה לאומית ולא על רקע דתי, הרי הוא שלח למוות גם יהודים שהמירו את דתם ואת צאצאיהם שאפילו לא ידעו שהם מזרע יהודים.
יכול להיות שבתת מודע סיבת שנאתו העזה ללאום היהודי הייתה בגלל ההתעוררות הלאומית לעלות לא"י, והתקיים "ולאם מלאם יאמץ".
לכאורה כל עם באירופה היה יכול לבצע את השואה, הפולנים והאוקראינים שנאו את היהודים לא פחות מהגרמנים. בכל זאת הקב"ה סיבב זאת דווקא ע"י העם הגרמני שהיה הנאור והמשכיל ביותר בתרבות האנושית באותו דור, כדי להראות שגם אנשי התרבות האנושית והמדע המתוחכם ביותר (הוגי הדעות, הסופרים והמוסיקאים הגדולים ביותר היו גרמנים) הם כאין וכאפס, ומסוגלים להגיע לשפלות המדרגה, אם אינם יודעים את מקומם בעולם ואינם כפופים לבורא. תרבות המרגישה עליונות על הכל - בהכרח מביאה בכנפיה חורבן ושפיכות דמים.
סיבת התרחשות השואה
גולת אירופה הייתה שקועה בכמה וכמה עוונות:
מחלוקת - המחלוקות בעם היו גדולות מאוד עד כדי הלשנה בפני הגויים[16].
רפורמה - היו 'חכמים' בעם ישראל שחשבו שיש להידמות לגויים, וראו בעין יפה את התערבות עם ישראל באוכלוסיה הגויית.
השכלה - גרמה לכפירה והתבוללות ועשתה שמות בעם ישראל.
לענ"ד נראה שמעבר לסיבות אלו הסיבה העיקרית לשואה היא המנעותם של חלקים נרחבים מעמנו, ובפרט שומרי התורה והמצוות, מלעלות וליישב את א"י, למרות שהדבר היה אפשרי.
דברים מפורשים כתב הרב זצ"ל[17]: "ונגד אלה מתרחקים להתקשר בארץ ישראל ובצפית בנינה ועבודתה אמר בזעם נורא 'ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי'. שקל שם את החטא הזה של שכחת הר הקודש כעזיבת ה' וכעבודה זרה והחליט אותם לאבדון 'ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו'".
על חטא המרגלים נאמר[18]: "כתיב 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא', אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חינם - ואני קובע לכם בכיה לדורות".
בלפור[19] בהצהרתו אכן התכוון לבניין בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. יש לדעת שבאותה תקופה בריטניה הייתה המעצמה הגדולה בעולם, ולהצהרת שר-החוץ שלה הייתה משמעות גדולה מאוד.
עם ישראל היה צריך לנצל שעת כושר זו כטובע בנהר הנאחז בחבל הצלה. לצערנו, חלק גדול מהעם, כולל חלק משומרי תורה ומצוות, נמנע מלעלות, וכאשר הקב"ה שלח לעם ישראל חבל הצלה והוא התחמק מלאחוז בו - זהו קטרוג גדול שגרר עונש כבד. כאמור, היו עוונות נוספים, אך לענ"ד המאיסה בא"י חתמה את גזר דינם, כמו שנאמר על דור המבול ש"עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'"[20].
לענ"ד גם הפיגועים ושאר הצרות הכלליות הבאות עלינו היום הם עונש על המאיסה בא"י, ועל כך שלחלק גדול מעם ישראל אין תשוקה לא"י וגאולתה. עדיין לא כולם מבינים ומפנימים את הקשר הסגולי בין עם ישראל לא"י.
ביום זה, בו אנו מתאבלים על תחילת חורבן הבית, ומוסיפים גם אבל על חורבן יהדות אירופה, עלינו לדעת ששורש פורענויות אלו אחד הוא: המאיסה בארץ ישראל. עלינו לתקן זאת ע"י הוספת תשוקה, כיסופים וקשר אמיץ לא"י, לחבב ולרצות את א"י, לשחררה מעול הגויים וליישבה[21]. המחשבה והדיבור על הסגרת חלק, אף הקטן ביותר, מא"י לגויים - הם עצמם עברה. ואם אין אלו רק יחידים בודדים אלא ציבור מסוים שחושב כך, הדבר חמור הרבה יותר. חובה עלינו להפיק לקחים מהעבר, כנאמר בשירת האזינו "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ולתקן את המעוות ע"י אהבה והתשוקה לא"י, ובזכות זאת נזכה שצום זה ושאר צומות החורבן יתבטלו וייהפכו לימי ששון ושמחה.
המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים
[1]. זכריה ח, יט.
[2]. הלכות תעניות פ"א ה"ב.
[3]. הלכות תעניות פ"ה ה"א.
[4]. או"ח סימן תקנ.
[5]. הלכות תענית עמוד רנד.
[6]. יחזקאל כד, ב.
[7]. 'אור שמח' הלכות תעניות פ"ה ה"ו.
[8]. עירובין מ ע"ב.
[9]. תענית כט ע"א.
[10]. יומא ט ע"ב.
[11]. שם.
[12]. 'יערות דבש' דרוש ז כב שבט תק"ה.
[13]. הלכות תעניות פ"א ה"ג.
[14]. ברכות ה ע"א.
[15]. שבת נה ע"א.
[16]. כך כתב הרב יעקב אביגדור אבדק"ק דרוהוביטש ובראטיסלאב בהקדמתו לשו"ת 'אביר יעקב'. דוגמה לכך הייתה בעיירה שלנו: פלג יהודי מסוים תבע בבית משפט של גויים פלג אחר בגלל מחלוקת על נוסח ה"יהי רצון" שלאחר קריאת התורה.
[17]. 'חזון הגאולה' עמוד יט.
[18]. תענית דף כט ע"א.
[19]. שהראי"ה קוק זצ"ל מכנהו 'גוי כשר' ('מאמרי הראיה' עמוד 248).
[20]. סנהדרין קח ע"א.
[21]. ראה 'אגרות הראיה' איגרת צו.
