בס"ד
בענין "היאך ידעו האחים שהוא יוסף"
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (מ"ה י"ב)
ופירש"י בכבודי, ושאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש. וכן בפסוק ד' כתיב ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם וכו'. ופירש"י שם ראה אותם נסוגים לאחוריהם, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים, והראה להם שהוא מהול.
ונתקשו המפרשים בזה טובא, א') איזה ראיה יש מן המילה שהוא יוסף, הלא כל המצריים נמולו וכמש"כ במדרש הובא ברש"י פ' מקץ (מ"א נ"ה) יע' מש"כ בזה בפרשת מקץ[1]. ב') אמאי הוצרך לומר כאן בפסוק י"ב והנה עיניכם רואות שהוא מהול כמוהם, הרי כבר הראה להם המילה כשאמר גשו נא וכו'. ג') כשאמר גשו נא אלי לא נתן להם הכרה רק במילה, ואילו כאן הוסיף הכרה אחרת שדיבר להם בלשון הקודש. ד') אמאי הוצרך יוסף להביא ב' ראיות שהוא יוסף, א' שהוא מהול כמו אחיו, וב' שהוא מדבר בלשון הקדוש, וצ"ע.
המזרחי תירץ דלא הוצרך להזכיר שאני מהול ככם כאן בפסוק י"ב כיון דכבר הראה להם כשאמר גשו נא, ורק אמר דחוץ מהמילה שהראתי לכם הנה פי מדבר אליכם בלשונכם. ואין לחוש שמא זה אחד מהמצריים, מפני שאותה הגזרה שנגזרה עליהם שימולו אינה אלא לאותם שהיו כפופים לקנות שבר לביתם, והיו מוכרחים בו, אבל זה שהיה שליט ומושל, מי יכריחנו על זה[2]. וכל שכן שמסתמא נשמע הקול שהוא היה הגוזר עליהם הגזרה ההיא אחר שהוא היה המשביר לכלם, עכת"ד. ובענין אמאי הוצרך להביא ב' ראיות שונות שהוא יוסף, תירוצו יובא להלן בס"ד.
והמהר"ל בגור אריה תירץ דגם כשאמר גשו נא וכו' דבר עמהם בלשון הקודש[3], ולעולם נתן להם ב' הכרות כבר, אלא שכאן היה אומר להם להגיד לאביו דבר זה כדכתיב אחריו והגדתם לאבי כדי שידע יעקב שכן הוא, ויסמוך ג"כ על זה. ומה שלא חששו שמא זה אחד מהמצריים, לא קשה, שעיקר ההכרה היתה המילה והלשון יחד, וזה לא נמצא במצרים, וכדיבואר לקמיה. וכתבו, דהמילה לבדה אינה ראיה גמורה, דיש לחוש שמא הוא מבני קטורה שחייבין במילה[4], דאיתא בסנהדרין (נט:), מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא "ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם", "אתה וזרעך" אין, איניש אחרינא לא. אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו, "כי ביצחק יקרא לך זרע". בני עשו לחייבו, "ביצחק" ולא כל יצחק. מתקיף לה רב אושעיא, אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו, האמר רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר חנינא, "את בריתי הפר", לרבות בני קטורה. וראית הלשון ג"כ אינה ראיה גמורה מפני שהלשון הזה לשון בני ארץ כנען הוא ומסתמא רבים במצרים היו יודעים אותו (וכמו שבאמת הקשה הרמב"ן), כי ארץ כנען ומצרים קרובות הן מאוד, וכל שכן המושל, שדרך המושלים והמלכים לדעת הלשונות, מכל מקום בהתחבר ראית המילה עם ראית הלשון היא ראיה גדולה בלי ספק, מפני שבני קטורה שהם הנימולים הם רחוקים ממצרים מאד ולא ימצא מהם בארץ מצרים רק מעט מן המעט, ואפילו אותו מעט מן המעט לא יהיה יודע הלשון, מפני שלשון הקדש לשון של בני ארץ כנען הוא, עכת"ד[5]. הרי דס"ל דראית המילה אינה ראיה גמורה משום דדלמא הוא מבני קטורה. ותמה עליו המשנה למלך הל' מלכים (י' ז' ד"ה וראיתי לעורר) וז"ל, וראיתי לעורר מה שהוקשה לי בדברי הרא"ם בפרשת ויגש (ד"ה והנה עיניכם רואות) שכתב ולא הספיק להם ראות המילה כו', מ"מ יש לחוש שמא הוא מבני קטורה שחייבין במילה, וכ"כ בפרשת בא ד"ה תושב זה גר תושב וכו', עכ"ד. ותמהני דכל שעתא ושעתא הוא מחבב עלינו דברי רש"י ובשני המקומות הללו מיישב דברי רש"י במה שהוא נגד סברתו, דרש"י ס"ל דזרעם דבני קטורה אינם חייבים במילה ודברי הרא"ם צ"ע, עכ"ל.והיינו, דבסוגיא דסנהדרין פירש רש"י דהא דאמרינן דבני קטורה חייבים במילה היינו דוקא אותם הששה שנולדו לאברהם, אבל זרעם אחריהם לא נתחייבו במילה, אך הרמב"ם (מלכים י' ח') ס"ל דבני קטורה וכל זרעם אחריהם הם מצווים על המילה (ויע' מש"כ בזה בפ' וישב). ומעתה הוקשה להמשנה למלך על דברי המזרחי הא לעולם ליכא למיחש דשמא יוסף הוא מבני קטורה דהלא ליכא חיוב מילה לזרעם דבני קטורה[6], וצ"ע.
והנה, בעיקר הערת הרא"ם והגור אריה, דדלמא הוא מבני קטורה, ותירוצם דמילה לחוד אינה ראיה גמורה אלא בצירוף מה שדיבר בלשון הקודש, מצינו הרבה מפרשים[7] שביארו דברי רש"י באופן דכל חד באמת הוי ראיה גמורה שהוא יוסף. ובאמת בס' גן רוה כתב להיפך מדברי המזרחי, דרש"י לשיטתו דבני קטורה אינם חייבים במילה שפיר הוי ראיה מה שהראה להם שהוא מהול כמוהם, דליכא למיחש שמא הוא מבני קטורה[8].
ובספר באר בשדה (פסוק י"ב) כתב דהראה להם שהוא מהול "ככם", דייק לומר ככם דהיינו שמל ופרע[9], לאפוקי בני קטורה והמצריים שלא היתה מילתם פרועה, שהרי לא נתנה מצות פריעה לאברהם אבינו (יבמות עא:)[10], ואפילו הכי יעקב ובניו היתה מילתם פרועה שהרי קיימו כל התורה עד שלא ניתנה כמ"ש תוס' שם[11], עכ"ד[12]. ולפי דבריו ממילא מיושב נמי קושית המפרשים איזה ראיה יש מן המילה שהוא יוסף, הלא כל המצריים נמולו, דשאני יוסף שמל ופרע, ואילו יוסף לא צוה מהם אלא למול, ולא היתה מילתם פרועה. וכ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א בס' טעמא דקרא. ויש לציין דברי האבן עזרא (שמות ל"א י"ז) בשם ר' סעדיה גאון, וז"ל, כאשר ימצא נימול בפריעה, ידעו המוצאים שהוא מישראל ע"כ.
[ויש לפלפל לפי השיטות שהבאנו בפ' מקץ דיוסף אמר להם למול כדי להתגייר, א"כ לעולם י"ל דהמצריים מלו ופרעו, ושוב ליכא חילוק בין מילת יוסף למילת המצריים. אבל באמת נראה דשאני מילה של גירות דקודם מתן תורה[13] ממילה של גירות דאחר מ"ת, וסגי במילה בלא פריעה, דהא כיון דלא ניתנה מצוה פריעה לאברהם אבינו, ה"נ בכל מילת גירות עד סיני לא היה חיוב פריעה, וכן נראה מסברא. אולם מדברי המהרש"א שהובאו לקמן, קצת משמע דגם בגירות דקודם מ"ת איכא חיוב פריעה[14], וצ"ע.]
ובזה שכתבו שבני קטורה אינם חייבים במצות פריעה, כ"כ בשאגת אריה (סי' מ"ט), ומשום דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אלא הלכה למשה מסיני הוא, כמש"כ תוס' שם ביבמות, הלכך דוקא לישראל נאמרה ולא לבני קטורה[15].
ובסנהדרין (צד.) איתא ויחד יתרו, רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, ופירש"י שמל את עצמו ונתגייר. והק' שם המהרש"א היאך לא היה יתרו נימול כבר שהרי ממדין היה[16] ומדין מבני קטורה הוו שחייבין במילה[17] (ובאמת גם בזה כתב הגן רוה דרש"י לשיטתו דבני קטורה אינם חייבים במילה ולא קשה מידי). ותי' דלענין פריעת המילה קאמר הכא שהעביר חרב חדה על בשרו להעביר ציצין המעכבין הפריעה, דאברהם לא היה נצטווה על הפריעה כדאיתא פרק הערל[18], עכ"ד. הרי דס"ל להמהרש"א ג"כ דבני קטורה לא נצטוו על פריעת המילה[19].
ואיתא בסוטה (יב:) ותאמר מילדי העברים זה, מנא ידעה, אמר ר' יוסי בר' חנינא שראתה אותו מהול. וקשה, דלמא הוא מבני קטורה החייבים במילה. וכתב בדברי חנוך בספר גן רוה שם דבשלמא לרש"י אתי שפיר כפשוטו כיון דרק אותן ששה חייבים במילה, וא"כ ליכא למיחש דלמא הוא מבני קטורה, אבל בדעת הר"מ דבני קטורה חייבים במילה מאי איכא למימר, ותירץ כנ"ל, דבני קטורה אינם חייבים אלא במילה ולא בפריעה, ושפיר י"ל דידעה דמרע"ה אינו מבני קטורה כיון דראתה שהוא מהול ופרוע.
אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ויע"ש בשם הט"ז בספרו דברי דוד (מ"ה ד') שתי' דבאמת המצריים לא מלו עצמם ויוסף רק הראה להם כחו שלו עליהם, ולא קשה מידי.
[2]וכן תי' במושב זקנים, וחזקוני, ועוד. עוד תי' דהשבטים לא ידעו שהמצריים היו נמולים.
[3]אולי יש לדייק כן קצת בדברי רש"י שם שכתב שקרא להם בלשון רכה ותחנונים, ר"ל בלשון הקודש ולא בלשון מצרי. ועוד, דקרא להם בלי מתורגמן, אלמא דדבר להם בלשון הקודש. וכן הא דאמר כי פי המדבר ולא שאני מדבר וכמו שהעיר בס' משכיל לדוד, י"ל דפי מורה על צורת הדיבור דהיינו לשון רכה ותחנונים.
[4]וכ"כ בפי' הטור הארוך עה"ת, ועוד.
[5]ויע' במהרש"א מגילה (טז: ד"ה והנה) שכתב דהגמ' שם דרש האי קרא באופ"א מכח הני קושיות אהני דרשות דמילה ולשה"ק.
[6]והיה אפשר ליישב ע"פ דרכו דאף דליכא חיוב מילה מ"מ כך נהגו בני קטורה והשימעאלים למול ולכן המילה אינה ראיה גמורה, אבל במזרחי כתב דבני קטורה חייבין במילה, ודלא כדברי רש"י בסנהדרין כמו שהק' עליו במשל"מ. ויע' במהר"ם שי"ק סנהדרין (נט:) (הועתק שם תשובה מחתנו בשאילת יעקב ח"א סי' כ"א) דאולי ס"ל להרא"ם דרש"י מודה דעד מ"ת היו כל זרע בני קטורה חייבים, ורק ממ"ת ואילך פטורים.
[7]יע' במושב זקנים וחזקוני (פסוק ד'), ועוד.
[8]אלא דקשה לי דהא אפילו אם בני קטורה אינן חייבין במילה מ"מ נהגו בני קטורה ובני ישמעאל למול כמש"כ הגו"א כאן ועוד, וא"כ דלמא אין זה יוסף. וכן ק"ל על מש"כ להלן דבת פרעה ראתה משה מהול ודלמא מבנ"ק הוא, ולדברי רש"י לק"מ, גם בזה יש להק' דאפילו אם אין בנ"ק חייבים במילה מ"מ כיון שנהגו למול דלמא אין זה מילדי העברים וצ"ע.
[9]ובדרך רמז יש לדייק לשון המדרש בב"ר (צ"ג ח') וז"ל, ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם המילה ע"כ, וי"ל דנקט לישנא דפרע עצמו (במקום "שגלה עצמו") לרמז הענין דהראה להם מילה ופריעה.
[10]אמנם, בירושלמי (שבת פי"ט ה"ב) איכא מ"ד דס"ל דאף אברהם אבינו נצטווה בפריעה, וכ"כ ביראים (סי' ת"ב) וברד"ק (יהושע ה' ב') ותוס' ביבמות שם (ד"ה בקונטרס) לגי' ר"ח, וריטב"א שם, ויע' בחשק שלמה ויפה עינים בתוס' שם. באופן דלכאורה גם בני קטורה יהו חייבים במצות פריעה, וכן משמע בחזקוני הנ"ל, יע"ש. ויע' ברש"י (י"ז כ"ד) בשם המדרש, ובפענח רזא שם, ושו"ת ח"ס יו"ד (סי' רמ"ט).
[11]תוס' שם רק כ' כן על אאע"ה ולא על יעקב ובניו יע"ש.
[12]וכן תי' בפרדס יוסף.
[13]יע' בחי' הגרי"ז עה"ת (פ' בא) בענין גירות קודם מ"ת, ואכ"מ.
[14]ממש"כ דיתרו עשה פריעה כדי להתגייר. ויש לדחות דקאי רב התם אליבא דמ"ד דיתרו אחר מ"ת בא, וכתבתי בזה במקו"א. אלא דשיטת הרמב"ן יבמות שם הוא דרק ליהושע ואילך נצטוה על פריעה, ולא ממ"ת. והנה, אם כנים הדברים, שבגירות דקודם מ"ת היה מילה ופריעה, צ"ב היאך לא ניתנה מצות פריעה לאאע"ה, הא כתבו הרבה מפרשים דגם מילתו היתה מילת גירות, ויע' בחגיגה (ג.) ובתוס' שם ועוד, ואכ"מ. וי"ל (ובזה יתיישב קושית תוס' ביבמות הנ"ל) דלעולם לא ניתנה מצות פריעה לאאע"ה, דבשעת הציווי על מילה היה לו דין ב"נ, ורק לאחר שמל ונתגייר ונעשה ישראל, וכשיטת המהרש"א בימבות (ק:), אז פרע עצמו מדין גר וכמו בכל מילת גירות של אחר מ"ת. ובזה מיושב דברי הגמ' דלא ניתנה פריעה לאאע"ה, ר"ל כחלק ממצות ממילה, עם דברי המדרש הובא בהערה לעיל דנטצווה על הפריעה, דהיינו אחר שנעשה ישראל פרע עצמו כדין מילת ישראל, ויע' בח"ס יו"ד (סי' רמ"ט). ולפי"ז מיושב מה שהקשו היאך פרע עצמו בלי ציווי, הא איכא איסור חבלה בהכי לדעת הפנים יפות ודעימי', וכן לשיטת הפרקי דר"א דמילתו היה ביוה"כ היאך פרע עצמו בלי ציווי, ולפי הנ"ל א"ש דנהי דלא היה ציווי מצד מילתו, אבל מצד גירותו שפיר פרע עצמו וליכא חבלה בזה.
[15]וכ"כ במאירי שם דבנ"ק אינם חייבים בפריעה.
[16]אולם יע"ש בגלה"ש בשם ר' בחיי.
[17]וכתב דזה כמו שהוא כתב בפ' ד' מיתות לדעת הר"מ דכל האומה חייבין במילה. ושם (נט:) כתב המהרש"א דפירושו של רש"י דרק אותן ששה בנים חייבים במילה דחוק הוא בסוגיא דהתם, והביא גם דברי הרא"ם דגם הוא כתב כדברי הר"מ.
[18]ורב לשיטתו ביבמות ס"ל דלא ניתנה פריעה לאאע"ה, ולכן לא תקשי ממ"ד דבני קטורה נצטוו על פריעה.
[19]ומלשון רש"י שכתב שמל את עצמו, משמע טפי כדברי הגן רוה דמיירי במילה ממש. ושם יישב שיטת הר"מ דהכא מיירי דיתרו עשה הטפת דם ברית, דבני קטורה הבא להתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית, ויע' במנ"ח (מצוה ב') שהסתפק בזה.
