בס"ד
בענין "מדבר שקר תרחק"
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע (כ"ג ז')
יש לחקור בביאור הקרא דמדבר שקר תרחק, וכן בקרא דולא תשקרו איש בעמיתו (ויקרא י"ט י"א)[1], האם מדובר בכל מיני שקר, דאף פטומי מילי בעלמא הוא בכלל האיסור מן התורה לשקר, או דלמא לא קאי מדבר שקר תרחק אלא אדיינים ועניני בית דין, וכענין שכתוב בפרשה הזאת דכתיב לא תטה משפט וכו', ונקי וצדיק אל תהרג וכו', ושחד לא תקח וכו'[2], אבל בעלמא ליכא איסורא.
וכנראה דפליגי בזה רבוותא, יע' באבן עזרא כאן שכתב וז"ל, מדבר שקר עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו צדק צדק תרדוף. וכן ברשב"ם וז"ל, אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן, תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל, וכ"כ ר' בחיי (י"ח כ"א) יע"ש. הרי דנקטו באזהרה על הדיין.
וכן נראה דעת הרמב"ם, ממה שכתב בספר המצוות (ל"ת רפ"א) היא שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה לא תשא שמע שוא כו', ולשון מכילתא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו. ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק וכו', עכ"ד, ולא הזכיר איסור בדיבור שקר לבד אלא רק בעניני ב"ד איכא אזהרה.
ומקור דבריהם הוא בגמ' שבועות (ל:- לא.) דאיתא התם מנין לדיין שלא יעשה סניגרון[3] לדבריו, ת"ל מדבר שקר תרחק. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק. ויע"ש עוד כמה דרשות כענין זה. ומשמע דעיקר האיסור הוא בעניני ב"ד, דאל"כ, ה"ל להגמ' לדרוש דאפילו על דברי שקר בעלמא ג"כ עובר בעשה דמדבר שקר תרחק. אלא משמע דאין עיקר האיסור בדברי שקר בעלמא[4].
אולם ברשב"ץ בזהר הרקיע (אות נ"ט) כתב שיש מצות עשה והיא מדבר שקר תרחק והרבה דרשות בו במס' שבועות כו' והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות[5]. ועוד, היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת. ובמס' דרך ארץ ובפ"ב מכתובות אמרו להם ב"ש לב"ה לדבריכם אף חגרת וסומא יאמרו לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק וכו' עכ"ל (ויבואר מזה לקמן). אלמא דגם בסתם שקר איכא אזהרה מן התורה לדעת הרשב"ץ[6].
ומצינו דעה שלישית בספר היראים (סי' רל"ה) דרק שקר שיכול לבוא לידי היזק אסור מה"ת, אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה התורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. והביא ראיה לדבריו מכל הני דתנינן במס' שבועות דע"י שקרו גורם להשני להפסיד ממון. וביאר דברי ב"ש היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק דההיא יש בו רעה לבריות שנראה כגונב דעת הבעל.
והגאון ר' ירוחם פישל פערלא בביאורו לספר המצוות לר' סעדיה גאון (עשה כ"ב) האריך להוכיח כשיטת האבן עזרא ודעימי' דליכא איסור מה"ת אלא בדיינים בלבד, ויבואר לקמיה מקצת מראיותיו, ובמה שיש לדון בהן[7].
איתא בבבא מציעא (כג:) א"ר יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו, במסכתא (פירש"י יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא), בפוריא, ובאושפיזא (יע"ש ברש"י ותוס'). מאי נפקא מינה, אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה. וצ"ע, מאי פריך מאי נפק"מ והוכרח לשנויי דנפק"מ לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא, תיפוק ליה דנפק"מ לענין דלית בה משום מדבר שקר תרחק, וליכא איסורא לשנות בהנך תלת מילי. ועוד קשה מנא לן באמת בהנך תלת מילי דרשאי לשנות ולעבור על עשה דאורייתא דמדבר שקר תרחק.
ובשלמא לפמש"כ תוס' שם (ד"ה באושפיזא) שהק' אמאי לא חשיב הכא דעבידי רבנן דמשני במילייהו במידי דדרכי שלום, דהא איתא ביבמות (סה:) א"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנא' אביך צוה כו' (ויעקב לא צוה) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וכו', ר' נתן אומר מצוה, שנא' ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני (וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וכו' הקב"ה צוה לשנות) וכו', דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ואני זקנתי, ע"כ, וא"כ אמאי לא חשיב הכא ג"כ דמותר לשנות מפני דרכי שלום, ותירצו תוס', דהני נמי (מסכתא וכו') משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני, ע"כ, ולפי"ז לא קשה דהא מקרא שמענו דמותר לשנות מפני דרכי שלום וממילא ליכא איסור דמדבר שקר תרחק.
אבל לדעת הרי"ף שם שהקשה כקושית התוס' הנ"ל ותירץ דמשום דרכי שלום מצוה לשנות ולא איצטריך לאשמעינן, וכי איצטריך לאשמועינן הנך תלת דרשות נינהו, ע"כ, יש להקשות כנ"ל, דבהנך תלת מילי דלא חשיבי מפני דרכי שלום וליכא קרא להתיר לשקר, ואינו אלא רשות לשקר, מנ"ל דשרי לשנויי[8].
[ואף לדברי תוס' יש להוסיף ולהקשות, דכיון דג' דברים אלו שמשנים בהם משום דרכי שלום הן, אמאי נאמרה דרק רבנן משני במילייהו, הלא איכא מצוה לשנות מפני דרכי שלום לכל אחד ואחד].
ולפי דברי האבן עזרא ודעימיה (ושיטת היראים ג"כ), אתי שפיר הסוגיא כפשוטו, דודאי בכל שקר בעלמא אין בו איסור כלל אפילו מדרבנן. אלא דמכל מקום מדה מגונה ומגרעת היא לשקר בדבריו בכל ענין. ולזה קאמר דעבידי רבנן דמשנו במילייהו בהני תלת, ואין בדבר גנאי[9]. וזוהו כוונת רש"י דכתב שם מדת ענוה היא כו' מדת צניעות היא כו' מדה טובה היא וכו', והיינו משום דליכא איסור בכל כיוצא בזה, ולכן לא שייך לומר בזה דמותר אלא דמדה טובה היא, ולאפוקי בעלמא דליכא איסורא אלא מדה מגונה היא[10]. והיינו דקשאיל מאי נפק"מ, כלומר דכיון דליכא איסור לשקר בלאו הכי, אם כן למאי אשמעינן דבהני תלת מילי עבידי דמשנו במילייהו, אטו רק מדה טובה (או מצוה) זו בלבד נוהגים בה תלמידי חכמים, ולזה קאמר דנפק"מ לאהדורי אבידתא בטביעת עינא.
והנה, איתא בכתובות (טז:) ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר, ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכתבו תוס' (ד"ה ישבחנו) וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו, אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ע"כ. ועדיין צ"ע מאי יענו ב"ה לטענת ב"ש שהתורה אמרה מדבר שקר תרחק, והיאך יאמר על כלה חיגרת כלה נאה וחסודה.
בריטב"א שם ובר' יונה (שערי תשובה ג' קפ"א) תירצו דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק. וגדולי האחרונים[11] תירצו, דכיון דהיא מצאה חן בעיני בעלה, אין כאן שקר לומר כלה נאה וחסודה, יע"ש בדבירהם מש"כ לבאר עפ"ז הפלוגתא בין ב"ה וב"ש. ועוד תירצו[12] דיש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה. ומדברי הכלה רבתי (פ"ט הל"א) משמע לי דצירף ב' מהתירוצים הנ"ל, דאלימי הא דיש לתרץ דבריו כדי שלא יהא שקר, אלא דעדיין צריך להתרחק ממשמעות של שקר, ובזה אמרינן דמפני השלום שרי לשנות היכא דאיכא משמעות של שקר, יע"ש. ובביאור תועפות רא"ם על ס' יראים הנ"ל תי' עפ"ד, דאין בזה רעה לבריות אלא אדרבה מעורבת עם הבריות ולכן אין כאן שקר[13].
ובדברי הגרי"פ הנ"ל הביא מש"כ הרשב"ץ להביא ראיה דבדיבור שקר בעלמא איכא איסור דאורייתא מדברי ב"ש שאמרו דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ותמה עליו דהלא ב"ה פליגי עלייהו ולא חיישי לקושית ב"ש, וע"כ צ"ל דס"ל דקרא לא מיירי אלא בדיינים כמש"נ[14]. ונמצא דב"ה וב"ש גופייהו פליגי במח' הראשונים אם האיסור דמדבר שקר תרחק הוא רק בעניני ב"ד או בכל מילי דעלמא.
[ומ"מ יש לדחות הוכחתו ע"פ דברי היראים הנ"ל, וכמש"כ בתועפות רא"ם שם, דב"ה לא חיישי לקושית ב"ש כיון דלדידהו ליכא היזק לבריות ולכן ליכא איסורא (משא"כ לדעת ב"ש דנראה כגונב דעת הבעל[15])].
אלא דעדיין לא נחה דעתי בזה, דכיון דלכ"ע הוי לכל הפחות מדה מגונה לשקר, איזה היתר יש לשקר בכה"ג. אלא דיש ליישב בצירוף דברי הריטב"א, דכיון דכאן איכא משום דרכי שלום, וכדאמרו ב"ה לעולם תהא דעתו מעורבת עם הבריות, לכן שפיר יש לתקן לומר כלה נאה וחסודה וליכא משום מדה מגונה של שקר אלא מדה טובה היא וכמש"כ רש"י בהני דב"מ הנ"ל[16].
לע"נ איילת בת יוסף חיים וויקי-נלב"ע ט' אדר א' תשע"א
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ובנ"ך, דבר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים ק"א ז'), ולמדו לשונם דבר שקר העוה נלאו (ירמיהו ט' ד').
[2]וכן ולא תשקרו מיירי בגניבת ממון ונשבע על שקר יע"ש ברש"י.
[3]פירש"י אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו.
[4]ורק בהל' דעות (ה' ז') גבי ניהוגי ת"ח כתב ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן.
[5]ובגרי"פ (עשה כ"ב) הק' דמדברי הגמ' בשבועות מוכח דליכא איסור מה"ת בסתם שקר, ונמצא דהגמ' שהביא הרשב"ץ ראיה לדבריו מוכרח להיפוך, וסיים דדברי הרשב"ץ ז"ל מתמיהין בעיני.
[6]וע"'ע בס' החרדים (מ"ע פ"ד אות כ"ו).
[7]אכן בחפץ חיים (פתיחה עשין י"ג, ובאר מים חיים שם) כתב דהיכא שמספר לשה"ר שיש בו שקר איכא איסור מה"ת לכ"ע.
[8]ויע"ש בדברי הגרי"פ מה שדקדק עוד בסוגיא דב"מ התם.
[9]וכ' הר"מ בהל' דעות (הובא בהערה לעיל) דת"ח לא ישנה בדיבורו (חוץ מדרכי שלום וכיו"ב), דהא הכא מיירי בצורבא מרבנן.
[10]וביאר הגרי"פ דהא דגמרינן מקראי דמותר ומצוה לשנות מפני השלום, אלמא דבלא"ה איכא איסורא, הי' משום דהתם בלא"ה היה אסור משום אונאת דברים שאמר על שרה שהיא זקינה שהוא לשון בזיון. וכן בהא דאחי יוסף התם. וכן מאי דקאמרי ב"ש התורה אמרה מדבר שקר תרחק היינו משום שיש בדבר גנבת הדעת לגבי הבעל שתשא חן בעיניו ע"י שקר זה (וכמש"כ בס' היראים הנ"ל), ומאי דנקטי קרא דמדבר שקר תרחק אסמכתא בעלמא ולאו אהאי קרא סמיך אלא אקרא דלא תגנבו. ויע' לקמן מש"כ בזה.
[11]מהרש"א שם, מהר"ל (נת"ע נתיב האמת פרק א'), ט"ז (אבה"ע סי' ס"ה).
[12]ב"ש שם בשם הפרישה, ועוד.
[13]ויע"ש עוד דס"ל דבעלמא איכא איסור מדרבנן בסתם שקר, והביא מכמה סוגיות דלא נקטו קרא דמדבר שקר תרחק אלא למדו לשונם וכו' וכיו"ב, יע' יבמות (סג.) (וכ"כ בגרי"פ הנ"ל), ובגו"א עה"פ כנגע נראה לי.
[14]ושם הביא ראיה מדברי הכלה רבתי דאיתא וב"ה אומר כי אמר רחמנא מדבר שקר תרחק משום ונקי וצדיק הא לקיומי שפיר דמי, הרי דלא מיירי אלא דומיא דסיפא דקרא דכת' ונקי וצדיק אל תהרוג דהי' בדיינין (וכעין סברת היראים לעיל דדרש מהמשך הקרא כי לא אצדיק רשע דמיירי בגורם רעה לחבירו), עכ"ד, ולענ"ד לא משמע כן, אלא לקיומי שפיר דמי משמע דלהקמת שלום שפיר יש לשקר, וכדברי הריטב"א, וכמש"נ בפנים לעיל. ויע"ש עוד מה שהק' אדברי הריטב"א, ולפי הנ"ל לק"מ דהא משמע מדברי הכלה רבתי דל"ל לב"ש היתרא דדרכי שלום. א"נ יש לדון דדלמא לכ"ע ליכא היתרא ומצוה דדרכי שלום היכא דאיכא איסור מה"ת של שקר, ולכן לב"ש ליכא היתרא כיון דס"ל דאיכא איסור מה"ת בשקר גם מחוץ לב"ד.
[15]וכ"כ הגרי"פ עצמו בדעת ב"ש הובא בהערה לעיל, אלא דכאן כתב לדעת הרשב"ץ דאה"נ י"ל דאיכא איסור בשקר בעלמא מה"ת לדעת ב"ש.
[16]ובמש"כ הריטב"א דליכא משום מדבר שקר תרחק יש לדחוק ולפרש דליכא משום המדה הגרועה של שקר. א"נ י"ל דליכא משום האיסור דרבנן, וכשיטת התועפות רא"ם הנ"ל, אלא דלפי דבריו עדיין תקשי הסוגיא בב"מ כדהק' הגרי"פ דמאי קשאיל מאי נפק"מ, הא איכא נפק"מ טובא דליכא איסור דרבנן בהני תלת מילי.
