בס"ד
בענין "לי לשמי"
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כ"ה ב')
פירש"י, תרומה, לי לשמי, עכ"ל.
הקשו המפרשים מאי שנא דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצות, והלא קיימא לן[1] לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועוד, לגבי צדקה קי"ל[2] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, וא"כ מ"ש גבי תרומת המשכן דבעי לשמה דוקא. עוד הקשו בהא דכתיב ויקחו לי, והלא ראוי לומר ויתנו לי תרומה.
בהקדמה לשב שמעתתא (ד"ה יעסוק) כתב בשם התולדות יצחק ואלשיך[3] בהא דכתיב ויקחו לי תרומה ולא ויתנו, היינו משום דבאדם חשוב קבלתו כנתינה, והנותן הוא הלוקח כל שכן בבורא ית"ש שנותנים לו כאלו לוקחים ממנו. והוא ע"פ הא דאיתא בקידושין (ז.) דאם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה מקודשת דגמרה ומקניא ליה נפשה. והר"ן שם כתב דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה להנותן, הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה, אבל כשהיא ע"מ להחזיר, אין הנותן מתחשב בשביל כך, ועפ"ז כתב הב"ח (חו"מ סי' ק"צ) דאם המקנה נותן כסף ע"מ להחזיר לאדם חשוב הקונה, לא מהני הך נתינת כסף להתחשב כהנאה ולהקנות להקונה, אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, דמ"מ אין הנותן מתחשב בכך.
ומעתה, כתב לבאר דבשלמא בכל המצות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר, וה"ה כאן בתרומה, אבל הכא עדיין תקשי דהל"ל ויתנו ולא ויקחו, דלא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה כיון שהוא ע"מ להחזיר ואין הנותן מתחשב בשביל כך וכמ"שּ הר"ן, לכך פירש"י לי לשמי, דבעי לתת מתנה גמורה, ושלא ע"מ לקבל פרס, ואז שייך ויקחו לי כמש"כ מפרשים הנ"ל, עכ"ד.
וכבר העירו על דבריו דאין זה מתרץ אלא אמאי פירש רש"י דבעי לשמה, והיינו כיון דכתיב בקרא ויקחו ולא ויתנו, ע"כ בעי נתינה לשמה, אבל עדיין תקשי אמאי באמת כתיב ויקחו ולא ויתנו, ואמאי לא סגי בנתינה שלא לשמה, וכדאמרינן בכל מקום דנתינה שלא לשמה שם נתינה עלה, ומאי שנא הכא דבעי לתת מתנה גמורה.
עוד יש להעיר מהא דכתב בספרו קצות החושן (סי' ק"צ סק"ד[4]) לחלוק על הב"ח שכתב דמתנה ע"מ להחזיר לאדם חשוב לא מתחשב כהנאה, ואיהו חולק עליו, דכל דברי הר"ן דלא מהני קיימי אחליפי סודר, ושם באמת אינו מתנה כלל ואינו אלא קני על מנת להקנות, אבל היכא דאיכא שם מתנה אפילו על מנת להחזיר, י"ל דמהני ביה נתינה לאדם חשוב להתחשב כהנאה. ויע' בדבריו באורך בספרו אבני מילואים (סי' כ"ח סקנ"ג) ובקצות (סי' רמ"א סק"ד).
ועוד, הלא בעיקר דבריו יש לחלק, דבשלמא במתנה ע"מ להחזיר לאדם חשוב י"ל דס"ל להב"ח דאי"ז נחשב כהנאה להנותן כיון דצריך המקבל להחזיר לו החפץ, וא"כ כשנותנו לאדם חשוב ליכא הנאה אלא אם מקבל החפץ לחלוטין, אבל בנותן שלא לשמה, כגון ע"מ שיחיה בני, הרי החפץ או הצדקה שנותן להמקבל הוא מתנה גמורה לחלוטין, ורק דבעי להחזיר לו דבר אחר, ובכהאי גוונא שפיר חשיב הנתינה לאדם חשוב כלקיחה[5].
ובפרט לפי מש"כ רש"י בפסחים (ח.) דלא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שציוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו ע"כ, אלמא דגם כה"ג נחשב כמתנה גמורה וכלשמה דמי. וכתבו תוס' שם ובר"ה (ד.) דמיירי הרי זה צדקה ע"מ שיחיה בני כשאינו תוהה על הראשונות, והיינו דאפי' אם לא יחיה בנו או יהא בן העולם הבא עדיין ירצה שהכסף יהא צדקה. וא"כ ודאי נחשב צדקה כזו מתנה גמורה, וכשנותן צדקה כזו לאדם חשוב נחשב הנתינה כלקיחה, ושוב צ"ע אמאי פירש"י לי לשמי.
והנראה לבאר דברי רש"י להיפך מדברי השב שמעתתא הנ"ל, דלעולם גם בנותן צדקה ע"מ לקבל פרס נחשב נתינתו "לשמה" והוי בגדר "ויקחו"[6], דהנה, התורה הקפידה כאן שיתרמו הכסף להמשכן בדרך נדבה כדכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכדפרש"י לשון נדבה, והמלבי"ם ביאר דלהכי כתיב ויקחו ולא ויתנו, דויתנו משמע מצות עשה וחיוב, וה' רוצה רצון חפשי ולא חיוב גבי תרומה. ונראה, כיון שהתרומה בא בדרך נדבה, שפיר יש כח לבעל הממון להחליט ליתן התרומה בדרך שהוא רוצה, בין בלי שום פניה אחרת בין בתנאי. ושפיר נחשב התרומה לשמה כיון דנתינה לאדם חשוב נחשב כלקיחה, וכדברי המפרשים הנ"ל, ואף אם נותן התרומה בתנאי, דכיון דאינו תוהה על מעשה הצדקה אם לא יחיה בנו, שפיר נחשב כמתנה גמורה וכלקיחה דמי גבי אדם חשוב, ושפיר פירש רש"י לי לשמי.
ובזה מיושב אמאי באמת הקפיד הקרא על "ויקחו" ולא ויתנו, דלעולם לא בעי מתנה גמורה וכנ"ל, ורק דרצון התורה הוא שיתנו דרך נדבה ולא דרך חיוב, ולכן לא כתיב ויתנו, ובאמת לא הקפיד על נתינה באופן של מתנה גמורה וכמש"נ.
וסמך לזה ראיתי הובא בשם ס' ישועות מלכו[7] שהביא מגמ' האומר סלע זה לצדקה ה"ז צדיק גמור דחזינן מזה שאף שלא לשמה בצדקה נחשבת כנתינה גמורה, אבל כ"ז אם הוא נותן מעצמו, אבל כאן שהתורה צוותה ויקחו אפילו בעל כרחו, צריך שיהיה לשמי, שיגמור בלבו לתת לשמה כדי שתחשב זו כצדקה ראויה, עכ"ד.
הרי דס"ל כמש"נ, דצדקה שלא לשמה נחשבת כמתנה גמורה. אלא דפירש ד”לי לשמי” דהכא היינו משום שאינו בא בתורת נדבה אלא חיוב בע"כ.
ודבר זה שנוי במחלוקת, דכדבריו כן כתב בהעמק דבר כאן, דבתחילה כתיב ויקחו לי, דהי' בעל כרחם, וקאי על הגזברין ליקח מכל אחד כפי הראוי, ואח"כ כתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו דהיינו נדבות בלי כפיה[8]. אולם כבר כתבנו דרש"י כתב בהדיא דמיירי "ויקחו" בנדבה, ודלכן נקט הקרא ויקחו ולא ויתנו, כמש"כ המלבים[9]. ולכן נראה דשפיר יש לבאר דברי רש"י כנ"ל, דלשמי קאי אנתינה בדרך נדבה, ואפי' שלא לשמה ממילא נחשב כלשמה וכמש"נ.
אולם עדיין יש להקשות בכל זה, דעד עתה הועילו דברינו לבאר אמאי נקט רש"י "לשמה" גבי תרומת המשכן, דבעי נתינה לשמה כדי שיהא נחשב הנתינה כלקיחה (בין אם זה בדרך מתנה גמורה כדברי הש"ש, בין אם זה אפי' ע"מ לקבל פרס), אבל בפסוק לקמן (כ"ה ח') ועשו לי מקדש פירש"י ועשו לשמי בית קדושה ע"כ, ובזה אין ענין לכל דברינו עד עתה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, אמאי בעי לשמה גבי בנין בית המקדש טפי משאר מצוות, הלא קי"ל לעולם יעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה וכו'[10]. ומשמע דדוקא בעניני משכן ומקדש איכא דין לשמה טפי משאר מצות, וצ"ב.
ובאמת, יש שפירשו דברי רש"י דאין כוונתו לדין לשמה, אלא לשמו של הקב"ה ממש[11], באופן דדוקא גבי תרומת המשכן ובנין המקדש איכא תועלת לשמו של הקב"ה בקיומם, וכדיבואר.
בחנוכת התורה כאן הובא בצל"ח ברכות (סג.) ומדרש יהונתן כאן ביאורו ע"פ הא דאיתא בברכות שם, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו, ע"כ, וזה רומז לנו רש"י כשפירש לי לשמי, והיינו לפי שאם תשטה אשתו אז השם הנכתב בקדושה ימחה על המים שמשקין את האשה, אבל אם יתן תרומה לא יבא לידי מדה זו שיצטרך להשקות אשתו מים המאררים. וזהו לי לשמי, בשביל כבוד שמי שלא ימחה על המים, עכ"ד[12].
ובס' כתנות אור[13] ביאר ע"פ הא דאיתא בפסחים (נ.) רבי אבינא רמי, כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר (יע"ש ברש"י), אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת, נמצא ש"שמי" הויא ככתיבתו, ואמרינן בסוטה (לז:) דבמקדש היו קורין השם ככתיבתו, ובגבולין בכינויו (כקריאתו), ותרומה זו בא לעשות מקדש, וזה כוונת הפסוק ויקחו לי תרומה לי לשמי, ר"ל שעל ידי תרומה זו תעשו מקדש וזהו לשמו שתוכלו לקרות שמי ככתיבתו. וממילא ה"ה דיש לפרש דברי רש"י ועשו לי מקדש, לשמי, על פי הנ"ל, דע"י בנין המקדש תוכלו לקרות שמי ככתיבתו. ומיושב אנאי נקט רש"י בהני תרתי מקומות לי לשמי.
לע"נ איילת בת יוסף חיים וויקי-נלב"ע ט' אדר א' תשע"א
------------------------------------------------------------------------------------------------
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]פסחים (נ:), ועוד.
[2]פסחים (ח.) ועוד.
[3]וע"ע פנים יפות, ועוד.
[4]והש"ש בעצמו ציין לזה שם בהקדמתו.
[5]ולכן, באשה שנותנת פרוטה לאדם חשוב ע"מ לקבל פרס שפיר מקודשת, לדעת השער המלך הל' אישות (ה' כ"ד) דמסתפק בכל מתנה ע"מ להחזיר מאשה לאדם חשוב אם מקודשת, ולדברינו אפי' אם ננקוט כדברי הב"ח דליכא הנאה במתעמ"ל לאדם חשוב, מ"מ בכה"ג שפיר נחשב כהנאה ומקודשת. וכן, כשנותן מתנה לאדם חשוב ע"מ לקבל פרס שפיר נחשב כהנאה כדי להקנות, ויל"ע בכל זה.
[6]ולאפוקי מתנה ע"מ להחזיר לדעת הב"ח, או מתנה כעין חליפי סודר לדעת הקצות דלית ביה שם מתנה כלל.
[7]הובא בס' טללי אורות (שנים מקרא), ולא מצאתי בפנים.
[8]וע"ע בדבריו בהעמק שאלה (שאילתא ס"ב אות א') שהאריך בזה, ומש"כ בדעת השאילתות. וכתב ד"לי לשמי" קאי על לקיחת הגזברין לשם קדושת המשכן, ויע' בלבוש האורה כאן דבעי הפרשה לשמה, ולכן כתיב ויקחו ולא ויתנו להורות דגם ההפרשה דהי' הקיחה יהא לשמה, ויע' במנח"א מש"כ ע"ד. וע"ע בבעש"ט כאן בקשר בין ויקחו ולא ויתנו ומש"כ רש"י לי לשמי, ורבו הפירושים ואכ"מ.
[9]ובענין זה ע"ע בחי' הגרי"ז (סטנסיל) כאן, ובאילת השחר, ועוד.
[10]ובהעמק דבר כאן הביא מש"כ הר"מ בית הבחירה אין עושים כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה כו' אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית, ומקורו בתוספתא דמגילה (פ"ב), וביאר דזוהי ועשו לי מקדש, דבעי לעשות הכלים והאבנים לשם קודש.
[11]אולם, איתא במכילתא (יתרו פ' י"א) מזבח אדמה תעשה לי, מזבח מיוחד לי שלא תבנהו מתחלה לשום אחר. ופירש"י (כ' כ"א) שתהא תחילת עשייתו לשמי ע"כ, משמע דבעי דין לשמה, ואין הכוונה לשמו של הקב"ה בכל אלו, דומיא דהך.
[12]וק"ק דהתם מיירי בתרומת הגורן והכא מיירי בתרומת המשכן וי"ל, וע"ע בשאילתות (שאילתא ס"ב).
[13]הובא בפרדס יוסף, וכ"כ בעוד אחרונים.
