בפרשתנו שנקרא השבת משה רבנו נמצא עדין למעלה על הר סיני ולאחר קבלת צווי מלאכת המשכן וכליו הוא נצטווה להכין בגדים מיוחדים לכוהנים אשר ישרתו במשכן. בנדון זה הכתוב אומר באחד הפסוקים "וחגרת אותם אבנט, אהרון ובניו, וחבשת להם מגבעות והייתה להם כהונה לחוקת עולם..." (שמות כ״ט, ט'). מפסוק זה למדו חז״ל שרק בהיות הכהן מלובש בלבושים המפורטים בפרשתנו, כהונתו כשרה, ואם יחסר ממנו אפילו בגד אחד בלבד, עבודתו פסולה. בלשון אחרת אין הכהן רשאי למלא את תפקידיו בלי מדיו כמו שחייל אינו רשאי לשרת בשרות צבאי בלי מדים.
נשאלת השאלה מדוע מקפידה התורה כל כך על מילוי תפקידי כהונה במדים דווקא? בלי לדעת בוודאות, הסברה נותנת להבין, שתועלת המדים היא לחייב את לובשיהם להתנהגות יותר רצינית ויותר אחראית. הם משמשים תזכורת לו ולכל הסובבים אותו שכעת הוא בתפקיד ואין הוא חפשי להסיח את דעתו מעובדה זו.
כהן גדול, למשל, ביום הכיפורים כאשר כל עם ישראל תולים את תקוות כפרתם בשלמות עבודתו ובטהרת כוונותיו הנדרשות בבצוע עבודה זו — האם רשאי הוא להסיח את דעתו מכל האמור? הרי כל פגם בעבודתו או בכוונותיו יכול לגרום אסוו לאומי - יתכן מאוד שבהשקפת התורה אכן מדיו המיוחדים של אותו היום - בגדי בד (לבן) - מסוגלים לסייע לו בשעות הגורליות ההן.
יותר מזה הוסיפו לנו חז״ל שכאשר כוונותיו של הכהן נמצאות מכוונות כנדרש, כל בגד מבגדי הכהונה מתלבש בכח רוחני ומכפר על עוון מיוחד. וכך אמרו: "למה נסמכה פרשת הקרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך מה קורבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים" (בגמרא מס' זבחים דף פ״ח עמ' ב').
בהר סיני, עוד לפני ההתגלות בה נאמרו עשרת הדיברות, הועיד ה' לעם ישראל יעוד באומרו "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). מאז כל יהודי ויהודיה נתמנה לשמש את ה' בעבודת הקודש של קירוב כל באי עולם אל בוראם ית"ש. לתועלת מלוי התפקיד הזה נמסרו לנו מדים - לגברים ציצית (ומאוחר יותר כיפות לכיסוי הראש), ולנשים לבוש צנוע.
עלינו לשמוח בהיותנו חיילים בצבא ה' ובמסגרתו נבחרנו לתפקידי כהונה; וכבוד לנו לענוד את המדים המיוחדים שנועדו לסייע במילוי תפקידנו.
