בס"ד
בענין "כלאים בבגדי כהונה"
וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (כ"ח ב')
כתב הרמב"ם בהלכות כלאים (י' ל"ב) ובהלכות כלי המקדש (ח' י"א) וז"ל, כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית. ובשני המקומות הללו השיג הראב"ד שהרי אמרו ביומא (סט.) במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר.
ובכסף משנה יישב דעת הר"מ מהשגת הראב"ד, דהא דאיתא ביומא שם, בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר, י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש, אבל האבנט שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש, אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה, משום כלאים מיהא אית ביה.
ושם הביא מקור לדברי הר"מ (דלא הותרו אלא בשעת עבודה), מהא דאיתא בערכין (ג:) סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב במצות ציצית, והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו (דאבנט של כלאים היה) לא לחייבו, קמ"ל, נהי דאישתרי בעידן עבודה, בלא עידן עבודה לא אישתרי. הרי דדוקא בשעת עבודה שרי ללבוש כלאים בבגדי כהונה[1].
ובהל' כלי המקדש שם, יישב הכס"מ את דעת הראב"ד דצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש ד"עידן עבודה" לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר "במקדש" וכו'[2], יע"ש.
ובבית הלוי (ח"א סי' א') העיר על הכס"מ אמאי לא יישב סוגיא דערכין ע"פ דברי ר"ת במנחות (מ: ד"ה תכלת) וחולין (קי: ד"ה טלית) דגם הוא ס"ל דבגדי כהונה שלא בעידן עבודה שרו בכלאים (ואפי' במדינה היה שרי אי לאו משום איסור הקדש ולא משום איסור כלאים), וסוגיא דערכין הכי קאמר, נהי דבעידן עבודה אישתראי, כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה דהי' בגדי כהונה, שלא בעידן עבודה, פירוש בגדי חול, מי אישתרו בכלאים. וא"כ ה"נ י"ל דכן ס"ל להראב"ד בביאור סוגיא דערכין הנ"ל. ובאמת כן יישב דעת הראב"ד בס' שער המלך (הל' כלאים שם).
והנה, שיטת ר"ת שם דכלאים בציצית שרי לגמרי אפילו שלא במקום מצוה כגון בטלית שאולה או לאשה או כסות יום בלילה, ואילו דעת הראב"ד בהל' ציצית (פ"ג ה"ט) מבואר דדוקא במקום מצוה שרי כלאים בציצית ולא הותרו לנשים ועבדים וקטנים.
והביא בשאגת אריה (סי' ל' ד"ה עוד) דעת הראב"ד בפירושו לתמיד שהק' אר"ת דכלאים בציצית אינו מותר אלא בעידנא דמקיים עשה דציצית, כגון ביום ולא בלילה. והביא הראב"ד ראיה לדבריו מהא דערכין דדוקא בעידן עבודה אשתרי כלאים, שלא בעידן עבודה לא אשתרי, אלמא דוקא בשעת המצוה הותרה כלאים. וכתב הראב"ד דאין לשנות כפירוש ר"ת בסוגיא דהתם (ר"ל דעידן עבודה הי' בגדי כהונה ושלא בעידן עבודה הי' בגדי חול), עכת"ד.
ומעתה תמה בשאגת אריה שם הלא איהו נמי ס"ל בהא כר"ת, דכלאים דבגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה שרו, וא"כ ע"כ גם הוא צריך לפרש ההיא דערכין כפיר"ת. (אולם כבר כתבו האחרונים דפי' הראב"ד בתמיד אינו להראב"ד בעל השגות על הר"מ, ולק"מ[3]).
ובביה"ל שם כתב דשני התי' לדעת הראב"ד בביאור סוגיא דערכין, א' דעידן עבודה היינו במקדש, ב', דעידן עבודה הי' בגדים הלובשים בשעת עבודה, שניהם דחוקים, ובודאי פשטות הסוגיא דערכין משמע כהר"מ, דדוקא בשעת עבודה הותרה כלאים.
וכתב דנראה ברור דגם הראב"ד מודה דכלאים בבגדי כהונה הוי בגדר דיחוי ולא היתר. והא דמתיר בגדי כהונה שלא בעידן עבודה הוא משום דכיון דבשעת עבודה מוכרח ללובשן, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת לפשוט וללבוש תדיר רק בזמן עבודה, דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם לכן ולאחר העבודה, ממילא ידעינן מזה דהתורה התירה לו ללבוש הבגדים כל היום ביום עבודתו.
אלא דליכא להאי היתרא אלא בזמן הראוי לעבודה, אבל בזמן שאינו ראוי לעבודה גם הוא מודה דאסור. ואע"ג דקשה להמציא זמן שאינו ראוי לעבודה דהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה, וגם הרמת והוצאת הדשן כשר כל הלילה, מ"מ אם כבר הקטיר כל האימורים, וגם הוציא הדשן, דאז אי אפשר לעשות שום עבודה עד הבוקר, בההיא שעתא איכא איסור כלאים בבגדי כהונה כיון דהוא זמן שאינו ראוי לעבודה, ומשום הכי כהנים חייבים בציצית כיון דגם לדידהו איכא זמן דלא אישתרי כלאים לגבייהו.
ונמצא דגם הראב"ד מפרש הא דאמרינן בערכין כפשטיה, ד"עידן עבודה" היינו בזמן הראוי לעבודה. ובזה חולק על הר"מ, דהר"מ מפרש "עידן עבודה" בשעה שעובד ממש, ואיהו ס"ל דהוא זמן הראוי לעבודה. ורק לר"ת דס"ל דציצית בכלאים מותרין גם בלילה הוצרך לפרש דגם בגדי כהונה מותרים בכלאים אף בזמן שאינו ראוי לעבודה, וממילא הוצרך לדחוק הך דערכין, דעידן עבודה היינו בגדי כהונה דאשתרי לגביה לגמרי, ושלא בעידן עבודה היינו בגדי חול.
ומשום הכי ניחא מה שהקשה על ר"ת בפירושו לתמיד מהך דערכין, והקשה השאג"א הלא גם הראב"ד נצרך לפרש סוגיא דערכין כמו ר"ת, כיון דשניהם ס"ל דבגדי כהונה אשתרי גם שלא בשעת עבודה, וע"כ דליכא איסור כלאים בבגדי כהונה כלל, וא"כ לא קשה גבי ציצית מה שהותר ר"ת ללבשו בלילה, ולפי הנ"ל מתורץ, דהלא גם להראב"ד בגדי כהונה בכלאים הוי בגדר דיחוי, דבזמן שאינו ראוי לעבודה אסור ללבשם, ונהי דביום שלא בשעת עבודה מותר, היינו משום דלא ניתנה תורה למאלכי השרת וע"כ התירה התורה ללבוש הבגדים כל היום, וא"כ ה"ה דציצית בלילה אסור ללבשו בכלאים. ונמצא דציצית ובגדי כהונה שוים הם, דבזמן מצוותן מותרים ושלא בזמן מצוותן אסור.
ובענין לא ניתנה תורה למלאכי השרת, הביא הביה"ל (ח"א סי' ב' אות י"ד) פלוגתת רבוותא, דשיטת רש"י בקידושין (סו.) דגם ללובשו לכתחילה שלא לעבודה שרי, דס"ל דהך סברא הוי הוכחה דכיון דמוכרח בע"כ ליהנות מהם מעט אחר העבודה, בע"כ התירה התורה לגמרי ההנאה מהבגדים אלו[4]. ואילו שיטת תוס' ביומא (סט.) דכיון דמוכרח לשהות זמן מעט אחר העבודה ידעינן מזה דהתירה התורה השהיה בבגדים אלו, ורק ללבוש לכתחילה אסור.
וא"כ נאמר דהר"מ ס"ל כתוס' ביומא, ומשום הכי בלבשן לעבודה גם הוא מודה דשרי לשהות בהן[5], ורק דלכתחילה אסור ללבשן שלא לצורך עבודה. ואילו הראב"ד ס"ל דאפי' לכתחילה שרי ללבשן עכ"פ בשעה שהיא ראויה לעבודה. וא"כ הא דאיתא בערכין שלא בעידן עבודה לא אשתרי, לדעת הר"מ, היינו דלא אשתרי ללבוש בגד"כ לכתחילה בשעה שאינה עומד לעבוד, ולדעת הראב"ד היינו דלא אשתרי ללבוש בגד"כ בשעה שאינה ראויה לעבודה, דלא התירה התורה אלא בזמן הראוי לעבודה[6]. וכ"כ במקדש דוד (סי' ל"ו אות ג') וצפנת פענח (הל' כלאים), והוסיף המקדש דוד דזהו שכתב הר"מ דהאבנט אסור לכהן ללובשו אלא בשעת עבודה וכו' (וכן "כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'), הכוונה רק על תחילת הלבישה שאסורה. עד כאן תוכן דברי הבית הלוי הנוגע לענינינו.
והנה, במש"כ הבית הלוי דס"ל להראב"ד דדוקא בזמן הראוי לעבודה שרי ללבוש בגדי כהונה, ולא כל הלילה ממש, נלענ"ד לא כן מדברי הראב"ד בסוף פרק קמא דביצה (כתוב שם, ז. בדפי הרי"ף), שהביא יש אומרים דדוקא ביום שהוא זמן עבודה שרי בלבישה, אבל בלילה לא, וכתב דלי נראה אפילו בלילה, חדא דהא איכא אברים ופדרים, ועוד, דהא תנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטים אותן, אלמא עד זמן שינה היו לובשים אותן, עכ"ד. הרי מסתימת דבריו משמע דבכל הלילה שרי ללבוש בגדי כהונה אפי' אחר שגמר כל העבודות, דרק בשעת שינה לא היו לובשים בבגדי קדש, הא בשעה שהוא ער שפיר יש ללבשו אע"פ שגמר כל העבודות[7].
וכן בשער המלך הנ"ל דחה פירוש ספר בתי כהונה, שכתב דעידן עבודה הי' שעה הראויה לעבודה, יום ולא לילה, ודחה דבריו כיון דס"ל להראב"ד בביצה הנ"ל דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופדרים קרבין כל הלילה, ולכן כתב דס"ל להראב"ד כדברי ר"ת הנ"ל דעידן עבודה הי' בגדי כהונה ואשתרי לגמרי. ואילו היה ס"ל בדעת הראב"ד דרק שרי בלילה בשעה שראויה לעבודה, לא היה צריך לדחוק פירוש הבתי כהונה, אלא ה"ל לפרש דשרי ללבשם ביום ובלילה כל היכא דעדיין שייך עבודה, ומדלא כתב כן, אלמא דס"ל בדעת הראב"ד כנ"ל, דשרי ללבוש בגד"כ כל הלילה אף אחר שגמר כל העבודות. וכן הראב"ד בהשגות לא הזכיר מאומה משעה הראויה לעבודה, אלא רק נקט "שלא בשעת עבודה", משמע כל היום וכל הלילה.
ויש לדקדק קצת בלשונות הראב"ד בהשגותיו, דבהל' כלאים כתב במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומשמע קצת דבין ביום ובין בלילה שרי ללבשם, וכפשטות דבריו בביצה, ואילו בהל' כלי המקדש כל היום מותר במקדש, ומשמע ביום ולא בלילה[8]. וי"ל דכוונתו לאפוקי בשעת עבודה דוקא, אבל לעולם ה"ה בלילה מותר ללבשם.
ובעיקר הסוגיא דערכין, באמת יש להקשות לכו"ע, בהא דסד"א דכהנים פטורים מציצית כיון דאשתרי כלאים לגבייהו, וקמ"ל דחייבין כיון דבלא "עידן עבודה" לא אישתרי. וצ"ע, דודאי לא אשתרי בגדי חול דכהנים בכלאים, וא"כ פשיטא דחייבים בציצית כיון דלא אשתרי כלאים לגבייהו, ומאי איכפת לן דלית להו איסור כלאים בבגדי כהונה, ואפי' בכל היום, הא סוף כל סוף לא אשתרי כלאים לגבייהו לגמרי[9].
ולדעת ר"ת דעידן עבודה פירושו בגדים שלובשים בשעת עבודה, אולי י"ל דסד"א דהותרו כלאים אצל כהנים אפי' בבגדי חול, דכיון דהותרו כלאים בבגד"כ לגמרי, ה"ה נימא דהותרו גם בבגדי חול שלהם, קמ"ל דבעידן עבודה אשתרי, דרק בבגד"כ שרי ולא בבגדי חול. ואולי גם בדעת הר"מ יש ליישב כעי"ז, דסד"א דהותרו כלאים אצל כהנים בכל בגדיהם, קמ"ל דדוקא בשעת עבודה בבגד"כ הותרה להם, אבל שלא בשעת עבודה בבגד"כ וה"ה שלא בשעת עבודה בבגדי חול שלהם לא אשתרי, ולכן חייבים בציצית[10].
אולם לדעת הכס"מ בדעת הראב"ד, דאשתרי בעידן עבודה היינו במקדש, ולאפוקי במדינה דלא אשתרי, א"נ לדעת הבית הלוי דעידן עבודה היינו שעה הראויה לעבודה ולאפוקי אחר שגמר כל העבודות דלא אשתרי, מאי סלקא דעתך לפטור כהנים מחיוב ציצית, נהי דסד"א דלית להו איסור כלאים ביוצא למדינה אם לבשם תחילה א"נ דליכא שעה דאינה ראויה לעבודה, מ"מ הא לעולם ידעינן דלא אשתרי כלאים לגבייהו בבגדי חול, וא"כ פשיטא דחייבין בציצית, וצ"ע.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]יע' במנחת חינוך (מ' צ"ט) ועוד, שהק' אמאי במעיל לא היה ציצית לשיטת הר"מ בהל' כלי המקדש (פ"ט ה"ג) דהיה לו ד' כנפות, ויש לדון לפי סוגיא דערכין כיון דבעידן עבודה אשתרי כלאים, דלמא ה"נ באמת ליכא חיוב ציצית בעידן עבודה. אולם עדיין תקשי נהי דחיובא ליכא מ"מ קיום איכא. ויע' בס' מעשה חושב בערכין שם (ד"ה נהי) שכ' עיקר הסברא דליכא חיוב ציצית בעידן עבודה מחמת ההיקש.
[2]וכ"כ בשיטה מקובצת במנחות (מא. אות כ"ז) דעידן עבודה הי' מקום הראוי לעבודה ולאפוקי בגבולין.
[3]יע' בהקדמה לקובץ הערות, וביד המלך הל' ציצית (שם), ועוד.
[4]ויע' תוס' שם דנחלקו על רש"י וס"ל דמיד דאיכא שהות לפושטן אסור לו ליהנות בהן ומוכרח לפושטן.
[5]ובזה מיישב הקושיות שהק' בשאג"א (סי' כ"ט) על הר"מ, יע"ש.
[6]א"נ דקאי הגמ' בשעה שהוא לבוש בבגד"כ (ולא בשעת לבישה), וא"כ לעולם לתרוייהו "עידן עבודה" הי' בזמן הראוי לעבודה, דמותר לשהות בבגדים אלו כ"ז שראוי לעבודה. ומ"מ ודאי מחוור טפי מש"כ בפנים דלפי"ז עידן עבודה הוי שעת עבודה ממש.
[7]ודוחק לומר דשלא בעידן עבודה היינו בשעת שינה, דלעולם שלא בשעת עבודה משמע בשעה שהוא ער.
[8]ובאמת, מזה דייק בס' בתי כהונה הנ"ל דדוקא ביום שרי ולא בלילה.
[9]ואין לומר דסגי לפוטרם ממצות ציצית במה דהותר להם כלאים אפי' במקום אחד, דהא לפי"ז לא מתרץ הגמ' מידי דעדיין יש לפוטרם מציצית כיון דאשתרי להו בשעת עבודה. ועוד, הא ביאר הר"ן בקידושין (יד: בדפי הרי"ף ד"ה איזו) כמש"נ, דס"ד דל"ל איסור כלאים כלל. ויש להאריך בזה. ויע' מש"כ בזה בס' הפלאה שבערכין, ובשיעורי הגרמ"ד באורך, וע"ע בשו"ת ח"ס (יו"ד סי' ס"ט).
[10]ושו"ר בשיעורי הגרמ"ד שכתב לבאר הגמ' אליבא דר"ת כעין דברינו, וע"ע שם שכתב בשם מרן הגרי"ז לבאר כעי"ז בדעת הר"מ, אלא באופ"א קצת, דהס"ד היא דאם היתירא דלבישת כלאים בבגד"כ יהא בכ"מ, אז יפטרו מציצית, וקמ"ל דלא הותרו בכ"מ אלא דוקא בעידן עבודה, ולר"ת קמ"ל דלא סגי מה דהותרה לבישה בבגד"כ כדי לפטרם מציצית.
