בס"ד
בענין "האם מתעשרין מאמירת פיטום הקטורת"
נתבאר במקום אחר, דיש לחקור בהא דאיתא בסוף מסכת מנחות כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, אם הכוונה בזה שנחשב כהקריב ממש ופטור מקרבן מן הדין, או דלמא נחשב כאילו הקריב קרבן עתה, אבל לית ליה כפרה גמורה, ועדיין איכא חיוב קרבן כשיבנה הבית, ונחלקו המפרשים בזה. ועוד יש דס"ל דאין הקריאה במקום הקרבה כלל אלא מעלה בעלמא ולשון הפלגה.
ועוד נתבאר דנחלקו המפרשים אי בעי ללמוד ולעסוק בפרשת הקרבן דליהוי כמקריב קרבן, או דסגי בקריאת הפרשה בעלמא דליהוי כמקריב קרבן. ויש להוסיף למש"נ, דכן מצינו כי האי גוונא לגבי הקטורת, יעויין ברמ"א (או"ח סי' קל"ב) וז"ל, יש ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה משום שהאמירה במקום ההקטרה, וחיישינן שמא ידלג א' מסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חיסר א' מסממניה, ולכן נהגו שלא לאומרו בחול, שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג, ע"כ (ויע"ש במ"ב סקי"ז). הרי דבקריאה לחוד אף בלי לימוד נחשב כהקטרה ממש ולא מעלה בעלמא[1].
[והרמ"א אזיל לשיטתו בזה, שכתב (סי' נ"א) אין אומרים מזמור לתודה בשבת ויו"ט או בימי פסח שאין תודה קרבה בהם משום חמץ ע"כ. הרי דאין כאן רק קריאת הפרשה אלא כאילו הקריב ממש דלכן אין אומרים מזמור לתודה בימי פסח. וגם משמע דבקריאה לחוד סגי דליהוי כהקרבה, דאי בעי לימוד, שפיר יש לומר מזמור לתודה אע"פ שאינו נקרב בפסח. וכתב ע"ז בשו"ת תורה לשמה[2] (סי' ת"כ) דזה הוי טעמא קלישא שלא לומר מזמור לתודה, ואי"ז כהקריב ממש, יע"ש].
ואם נימא דאמירת הקטורת הריהו כהקטרה עצמה וכדברי הרמ"א, מעתה יש לחקור אם באמירתה יתקיים ההבטחה של עשירות, וכדאיתא בגמ' שהקטרת הקטורת מביאה לידי עשירות, וכדיבואר, או דלמא רק לדינים הנוגעים בקרבנות והקטורת עצמו אמרינן דאמירת ולימוד הפרשיות הוי כהקרבה והקטרה, אבל לא הברכה של עשירות, שהוא רק תוצאה ממעשה ההקטרה. דהנה, איתא במתניתין ביומא (כו.) דהכריזו באו והפיסו למי שלא זכה מימיו להקטיר קטורת, ובגמ' איתא, תנא מעולם לא שנה אדם בה, מאי טעמא, אמר רבי חנינא מפני שמעשרת (לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות[3]). אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא, אילימא משום דכתיב ישימו קטרה באפך וכתיב בתריה ברך ה' חילו, אי הכי עולה נמי, הכתיב (בההוא קרא) וכליל על מזבחך. אמר ליה, הא שכיחא (עולה), והא לא שכיחא (קטורת), ע"כ. ופירש"י ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא, דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, ע"כ. ומעתה יש להסתפק לדעת רש"י אם מתעשרין באמירת פיטום הקטורת לחוד, דדלמא רק בהקטרה גופה דלא שכיחא, בזה מתעשר, אבל באמירת הקטורת דשכיחי אין זה מעשרת, דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, או דלמא כיון דכל מי שמקטיר קטורת מתעשר, וכל הקורא ועוסק בקרבנות כאילו הקריבם, ממילא גם אמירת פיטום הקטורת בכלל ברכת העושר. והרי שיטת רש"י בב"מ (קיד:) ובעוד מקומות היא כדברי הרמ"א הנ"ל דכאילו הקריב היינו כהקרבה ממש. ולא איכפת לן הא דאמירתה הוי שכיחא ודלא כהקטרה גופה, כיון דסכ"ס הריהו בגדר קטורת, והיא מעשרת.
ובתוס' ישנים שם חלקו על פירש"י דלעיל, דלדבריו קא פריך עולה אמאי לא מעשרא, ומשני דעולה שכיחא ואין הכל ראוין להתעשר, ואין זה טעם מפורש כל כך, כי למה לא יתעשרו כיון שיש בה כליל כמו בקטורת. ולכן פירש דקושית הגמ' היא אמאי ליכא פייס בעולה כמו בקטורת, ומשני דהא שכיחא, והיינו דיכולים כל אחד ואחד להתנדב עולה ולהביא, אבל קטורת אין יכולין להתנדב, ולכן בעי פייס. ונמצא לפירושו דגם בדבר שכיח ודאי שייך ברכת הקרא שיתעשרו, ובעצם ברך ה' חילו קאי אעולה גם כן, ורק דשאני עולה דאין צורך לפייס עלה כיון דכל א' יכול להתנדב. וממילא מסתברא דה"ה נמי מי שקורא בפ' הקטורת מתעשר ג"כ כיון דהוי כהקטרה גופה.
וכן שיטת תוס' במנחות (נ.), וכמו שהביא בגל' הש"ס ביומא שם, דאיתא במנחות שם גבי קטורת, "כיון דלא שכיחא ומעתרא, חביבא להו ולא פשעי", וכתבו תוס' וז"ל, עיקר הטעם משום דלא שכיחא דבפ"ב דיומא מוכח מקרא דכתיב וכליל על מזבחך ברך ה' חילו דעולה נמי מעתרא. אלמא דגם בעולה השכיח שפיר שייך הברכה של עשירות. ונמצא לדבריהם דודאי מסתבר דשייך ברכת העשירות גם באמירת הקטורת. אלא דעדיין יש להסתפק לפי פירש"י וכמש"נ, דכיון דכתיב עושר אדלא שכיחא, דאל"כ נמצאו כולם עשירים, א"כ באמירת הקטורת דלמא ליכא ברכת עושר כיון דשכיחא, או דלמא הריהו נחשב כקטורת גופה שמעשרת.
והנה, מצינו באבודרהם (סדר מוצאי שבת) דכתב בהדיא דאמירתה מתעשר וז"ל, וכתב אבן הירחי (ס' המנהיג הל' שבת אות ע"ה) נהגו בפרובנצא לומר במוצאי שבת אחר אלו הפסוקים אין כאלקינו ופיטום הקטורת, והטעם משום דתניא ביומא (כו.) מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת שנאמר (דברים ל"ג י') "ישימו קטורה באפיך" וסמיך ליה "ברך ה' חילו", ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו, ע"כ. הרי דס"ל דאמירת פיטום הקטורת במקום הקטורת עצמה גורמת לעשירות. וכן בזהר הרקיע (אות נ') להתשב"ץ כתב דלפי שהיא מעשרת לכן נהגו לקרוא בבית הכנסת ברייתא של פטום הקטורת מוצ"ש.
וע"ע בכל בו הל' הבדלה (סי' מ"א) שכנראה הסתפק בזה וז"ל, ויש מקום שנהגו לומר אין כאלקינו ופיטום הקטורת (אחר הבדלה), והמנהג ג"כ לסימן טוב, לפי שפיטום הקטורת היה מעשיר על המתעסקין בו ואפשר שהזכרתו ג"כ היא תעשיר, עכ"ל. וכ"כ באורחת חיים (סדר תפילת מוצ"ש אות י').
ויע' בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח סי' י') דמוכח מדבריו ג"כ דס"ל דמעשרת, שהרי כתב דלכן נהגו לומר אין כאלוקנו כו' אין כאדונינו וכו' קודם לפיטום הקטורת היינו לפי שמעשרת, ולכן אומרים אין כאלקינו שלא נאמר כחי ועוצם ידי עשה החיל, רק הכל מה' ניתן לנו ולו נאה לברך על העושר. וע"ע בפירוש התפילות לר"י בן יקר (מוצ"ש) כעי"ז[4].
ובספר כף החיים להגר"ח פלאגי (סי' י"ז אות י"ח) כתב שנכון לכתוב פרשת הקטורת על הקלף או גויל בכתב אשורית כספר תורה, ויקרא בו, והיא סגולה דהקטורת מעשיר ומובטח לו דלא יופסק פרנסתו ותמיד יהיה לו פרנסה טובה וכלכלה ברווח ולא בצמצום[5].
והחיד"א הביא חלק מדבריהם בס' מחזיק ברכה (או"ח סי' מ"ח סק"ב), וכתב דהגם שכתבוהו האורחות חיים והר"ד אבודרהם והנוד"ב דבאמירה מתעשר, מ"מ יש להרהר עליו. ולא פירש טעמו. ודלמא כוונתו ע"פ שיטת רש"י הנ"ל, דלא קאי ברכת העושר אשכיחי, וכיון דאפשר לומר הקטורת כל יום, לא שייך ברכת העשירות בזה[6]. ועכ"פ אם ס"ל להנך ראשונים ואחרונים הנ"ל כדרך רש"י בסוגיא דיומא הנ"ל, ואעפ"כ כתבו דאיכא ברכת עושר באמירת הקטורת, הרי נמצא דגם לרש"י שפיר שייך ברכת העושר באמירתה כיון דהוא במקום הקטרתה. אלא דלא סגי בזה, דכיון דלא פירשו מפרשים הנ"ל ביאור סוגיא דיומא, דלמא באמת ס"ל כדברי תוס' ישנים ותוס' במנחות דגם בדשכיח שפיר שייך ברכת העושר, וממילא ליכא חידוש בדבריהם דבאמירתה מתעשר.
אולם נראה להוכיח דלעולם אמירתה מעשרת אף בדעת רש"י ממקום אחר, דהנה, כתב הרמ"א ביו"ד (סי' רס"ה סקי"א) וז"ל, ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (מהרי"ל בשם ר"פ), ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת. (ויע"ש בביאור הגר"א סקמ"ו דלא ראינו סנדק שמתעשר, וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ח כמה ישובים לזה, וידוע שאמר הקה"י דהעשירות שקיבל מזה היא הספרים שחיברו. ולפי דבריהם יתיישב גם הא דלא מצינו דכל מי שאומר הקטורת מתעשר יע"ש.) והשיג הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' פ"ו) וז"ל, שאין ללמוד מקטורת לענין שתהא מעשרת ולהקפיד על חדשים כקטורת. שהרי ביומא מקשה הגמ' אי הכי עולה נמי וכו' א"ל הא שכיח והא לא שכיח. ופירש"י ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח. וא"כ אין ללמוד מקטורת, דקטורת לא היה בכל העולם רק במקדש פעמים בכל יום, אבל מצות ברית מילה יש בכל גבול ישראל בכל יום הרבה מאד. וא"כ מסתמא לא קאי עושר על דבר השכיח הרבה. ותי' דאולי גם מילה מקרי לא שכיח, יע"ש. ושוב הביא דברי תוס' ישנים שם ביומא דלא פירשו כפירוש רש"י ולפי פירושם גם עולה מעשרת אף ששכיח, עכ"ד. ולא ראיתי מי שתמה בזה, והלא דבריו סותרין למש"כ במהדו"ק או"ח סי' י' דאמירת הקטורת מעשרת, והלא אמריתה שכיח הוא אצל כולם, והיאך קאמר גבי סנדק דאינו מתעשר משום דשכיח הוא וצ"ע. ואולי יש לתרץ ע"פ הנ"ל, דס"ל להנוד"ב דחלוק אמירת הקטורת מסנדק, דלעולם לא קאי ברכת עושר אלא אדלא שכיח כמש"כ רש"י, ולכן ליכא עשירות לסנדק, ושאני אמירת קטורת, דכיון דכל האומר פ' הקטורת הריהו כמקטירו וכשיטת רש"י בזה דאי"ז מעלה בעלמא אלא כהקטרה ממש, בזה אמרי' דאיכא ברכת עשירות באמירתה אע"ג דהוי שכיח.
ובעיקר השגת הנוד"ב דלא שייך עשירות בסנדק משום דשכיחא, יישב הח"ס (או"ח סי' קנ"ח), דאטו בשכיחא ולא שכיחא תליא מילתא, רק מסברא מוקמינן קרא בלא שכיחא, אבל אין הטעם משום לא שכיחא, וכיון דמילה עדיף כמו קטורת, מה בכך שהוא שכיחא, וודאי שייך עשירות בסנדק, עכת"ד. ונמצא לפי"ז דה"ה באמירת הקטורת, לא איכפת לן מה דשכיח, דכיון דעדיף אמירתה כמו קטורת גופה, שפיר שייך ברכת עשירות[7]. (אולם בעיקר דברי הח"ס, לכאורה לא משמע כן מדברי רש"י שכתב "דאם לא כן נמצאו הכל עשירים", ומשמע דאי"ז משום דמסברא מוקמינן קרא בלא שכיחא, אלא דלעולם לא שייך עשירות בדשכיחי, וכדברי הנוד"ב הנ"ל.)
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ויע' בחכמת שלמה שם דזה רק לפי המובן שכל העוסק בתורת חטאת היינו כאילו הקריב בעצמו, אבל י"ל דהוי כאילו מסרה לכהן להקריב, ולכך ודאי אינו חי"מ אם מוסר לכהן קטורת חסר א' מסמניה. ואפשר שזה טעמו של הב"י דאינו חייב מיתה באמירה ע"כ, הרי דס"ל דהוי כהקרבה ממש אלא דחילק בין הקרבת עצמו למסירה לכהן. ולשון הב"י שם "איכא למימר דהי' דוקא כשהוא מקטיר ממש, אבל כשחיסר בקריאה מהי תיתי לן", ומשמע לי מלשונו דטפי נראה לפרש דס"ל דלא אמרינן כל העוסק או קורא פ' הקרבנות הוי כאילו הקריב ממש, אלא הוי מעלה בעלמא אבל לא הקטרה ממש.
[2]וע"ע בזה בעוד יוסף חי (מקץ סי' ז').
[3]ובהא דכה"ג שנה בה כל שנה ביוה"כ, יע' בשפ"א והערות להגריש"א שם.
[4]וראיתי בס' אור אברהם במס' זבחים (מזבח חדש, סי' י"א) ביאור בהא דאמר' פיטום הקטרת דוקא במוצ"ש (לשיטת הראשונים) ובסיום התפלה, דשני הזמנים האלו הם לפני צאתו למלאכתו, במוצ"ש בתחילת ימי השבוע, ואחר תפילה בבקר לפני צאתו למלאכתו, והיינו טעמא, כדי לעורר הברכה של עשירות הנאמר לגבי הקטורת לפני התחלת המלאכה.
[5]ויע' ביביע אומר (ח"ט יו"ד סי' כ"ג) ותשובות והנהגות (ח"ד סי' י"ח) מש"כ בזה, וע"ע מש"כ בפ' האזינו.
[6]ויע' בס' מזהב ומפז להג"ר זביחי בכ"ז.
[7]ובשיטת הרמ"א יש לפלפל אם יש להוכיח דאמירתה גורם לעשירות, דבסי' קל"ב כ' שאמירתה כהקטרתה לענין אם חיסר א' מסממניה, ואולם אי"ז אלא בהקטרה גופה, אבל דלמא בעשירות שהוא ברכה ותוצאה לא אמר' דאמריתה כהקטרתה, אלא דמצינו בסי' רס"ה דאמר' דסנדק כקטורת לענין עשירות, וא"כ מסתברא דה"ה באמריתה נימא דמתעשר כהקטרתה, אלא דלדברי הנודע ביהודה בדעת הרמ"א דגם סנדק מקרי לא שכיח ולכן מתעשר שוב ליכא להוכיח דאמירתה דהוי שכיח מתעשר.
