בס"ד
בענין " מצות צריכות כוונה בקריאת המגילה"
איתא בר"ה (כח:) אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה. איתיביה, היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא (של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה פרשת שמע), אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. מאי לאו כוון לבו לצאת, לא, לקרות. לקרות, הא קא קרי, בקורא להגיה (פירש"י אף קרייה אין כאן אלא מגמגם). תא שמע, היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. מאי לאו, אם כוון לבו לצאת, לא, לשמוע. לשמוע, והא שמע, סבור חמור בעלמא הוא (פיר"ח להבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס), ע"כ.
והק' בטורי אבן שם, תינח קול שופר איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא אבל קול מגילה דקאי עלה נמי האי אם כיון לבו מאי איכא למימר, דהכא ליכא למימר סבר חמור הוא על קול אדם קורא תיבות ואותיות (וממילא יש להוכיח דמצות צריכות כונה דרק אם כוון לבו לצאת, יצא), והניח בקושיא[1].
ויע' בערוך לנר שתירץ דלענין מגילה יש לפרש דקסבר שהקורא הוא נכרי או קטן למ"ד שקטן אינו מוציא, וזהו דקאמר אם כיון לבו לשמוע דהיינו שבן חיובא קורא יצא ואם לאו שסבור שלאו בן חיובא קורא אינו יוצא. והא דנקט חמור בעלמא הוא, ה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ הכי שסבור נכרי הוא, אלא דלענין תקיעה בלא"ה קאמר שפיר. ויע"ש עוד מש"כ ליישב.
הרש"ש תי' דמיירי בלועז ששמע אשורית, דצריך שיכוין לבו שזה קריאת המגילה שהוא שומע, ואם לא כוון לבו דאינו יודע זה מגילה, לא יצא[2].
ולדבריו עדיין צריכין לתירוצא דגמ' גבי קול שופר דסבור חמור בעלמא הוא, דהא לא שייך לועז ששמע אשורית בשופר, משא"כ לדברי הערל"נ היה אפשר לתרץ הכל בחדא מחתא דסבור קול דלאו בר חיובא הוא ורק אם כוון לבו לשמוע דהוא בר חיובא יצא. ובאמת בישועות יעקב (או"ח סי' ס' סק"ג) הוכיח מהא דלא תירץ הש"ס הכי, דע"כ אף בכה"ג דלא ידע דהקורא או התוקע הוא בר חיובא, עדיין יצא.
[ובעיקר דברי הגמ', דלכאורה קשה מאי איכפת לן דסבור דחמור בעלמא הוא, הלא כיון דקיימא לן מצות אין צריכות כוונה, אמאי אינו יוצא כיון דלמעשה שמע קול שופר, י"ל כדברי הריטב"א גבי קורא להגיה, דכל דאין כוונתו לקריאה אלא להגיה בעלמא דינו כמתעסק וגרע טפי, ולכן אינו יוצא. וה"נ במקרא מגילה כל זמן דאינו יודע דהוא קורא מגילה או דזה בר חיובא, אינו יוצא והוי כמתעסק בעלמא].
ובפרי חדש (סי' תר"צ סי"ג) תי' ע"פ מש"כ המגיד משנה (מגילה ב' ה') דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כונה אולי מודה במגילה דבעינן שיכוין לצאת. ופירש הפר"ח דהוא משום פרסומי ניסא. וכן משמע מהא דדחה "סבור חמור בעלמא הוא", אבל ממגילה דלא שייך למימר סבור חמור בעלמא תיפשוט מינה דמצות צריכות כונה, אלא משמע דלכולי עלמא במגילה מודו. והא דתניא אם כיון לבו יצא, לצדדין קתני ליה, דלענין שופר כיון לבו לשמוע, ולענין מגילה בעינן כיון לבו לצאת ידי חובתו, עכ"ד[3].
וצ"ע בזה, דאמאי איכא פרסומי ניסא רק באופן דכוון לצאת ידי חובת המגילה, הא כיון דכוון לשמוע דזה קול מגילה, לכאורה סגי בהכי ליהוי פרסומי ניסא, דהא אינו מתעסק בשמיעתו, ויודע שזה קריאת המגילה, וצ"ע.
ובשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' קכ"ה) כתב כהאי גוונא גבי הקורא מגילה, שאחר שהביא דברי המגיד המשנה דאולי לכ"ע בעי כוונה לצאת במגילה, וכתב ע"ז וז"ל, אני אומר ודאי, והטעם דבעינן פרסומי ניסא, ואם לא יכוין לבו אלא כקורא אגרת בעלמא מאי פרסומי ניסא איכא. ותו דכל דבר שאין לאמרו על פה בעי כוונה שאם קורא בלא כוונה ואין מבין מה שמוציא בשפתיו הוי כקורא על פה ולא יצא. ותו דמקרא מגלה הוי מדרבנן והחמירו בה יותר ממצות תורה להצריכה כוונה דלא ליתו לזלזולי ביה, ע"כ.
ובעיקר ביאור דברי הברייתא דלצדדין קתני, כן כתב בלח"מ שם, שהקשה אמה שכתב המגיד משנה דאולי הכל מודים מגילה דבעי כוונה, דהלא הק' בר"ה אליבא דרבא דס"ל מצות אינן צריכות כוונה משמע קול מגילה, וא"כ לרבא לעולם לא בעי כוונה לצאת, והיאך כתב דהכל מודים במגילה דבעי כוונה לצאת, ותי' דברייתא לצדדין קתני, דבשופר בעי כוונה לשמוע אבל במגילה בעי כוונה לצאת. אלא דביאר החילוק באופ"א, דכיון דבשופר עביד קצת מעשה להכי לא בעי כוונה, אבל במגילה דלא עביד מעשה כלל, בעי כוונה, יע"ש.
וכן בטורי אבן מגילה (יז.) כתב דהברייתא לצדדין קתני, ובמגילה כ"ע מודו דצריך כוונה (ודלא כדבריו בר"ה שם שהניח בקושיא, יע' שפ"א שם), אלא דלא ביאר בזה מאי שנא מגילה משאר מצוות, וכדברי האחרונים הנ"ל.
וראיתי בעמק ברכה (מצות צריכות כונה) שביאר דברי המגיד משנה באופן מחודש, דשאני מגילה דלכ"ע בעי כונה משום דקי"ל (מגילה יד.) דקריאת המגילה זוהי הלילא, ולכן אין אומרים הלל בפרים, ונמצא דבקריאת המגילה איכא תרתי, דין קריאה ודין אמירה משום דין אמירת הלל, וע"כ הכל מודים בקריאת המגילה דצריך כונה משום דין האמירה שבה, דאין אמירת הלל אלא בלב.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]אמנם יע' במגילה (יז.) שכ' תירוץ לזה, יע' לקמן בזה.
[2]ויע"ש ברש"ש דמוכח מקושיתו דבעי לשמוע כל תיבה מה היא, אבל מדברי הטו"א ופשטות הגמ' משמע דסגי לשמוע שזה קול מגילה ולא קול של דבר אחר.
[3]וכן הוכיח זה מהא דתנן (מגילה יז.) כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא, דמאי כוון לבו אלא לצאת, וא"כ ה"ל להוכיח מזה דמצ"כ, אלא ודאי במגילה כ"ע מודו מצ"כ, ויע' ברשב"א ור"ן שם. וכן הוכיח בטו"א מגילה שם מזה דבמגילה כ"ע מודו דצריך כוונה, וכן בראשון לציון מגילה (יח.). וע"ע בברכ"י (תפ"ט סקי"ג) מש"כ על דברי הפר"ח ומה שתי' לעיקר קושית הטו"א מגמ' דר"ה.
