"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:"
פסוק זה מהווה בהגדה תשובה לרשע על שאלתו "מה העבודה הזאת לכם" ולכאורה לא ברור כיצד הוא מהווה תשובה שהרי התשובה ברורה מאליה, ואינה מחדשת דבר (ואם נאמר שהוא לא ידע זאת לא ברור מדוע הוא נקרא רשע, והיה צריך להיקרא בור). כמו כן לא ברור מדוע מובאת בסוף העניין הנקודה של שמירת החוקה מימים ימימה שהרי לפסח יש טעם מובן והוא אינו חוקה.
בביאור העניין כותב הגרי"ד סולובייצ'יק בעל בית הלוי דברים חשובים מאוד, הנוגעים גם לתקופתנו. הבית הלוי מבאר שהרשע אינו אדם שהידיעה על יציאת מצרים חסרה לו אלא באדם שיש לו טענה על הרלוונטיות של חג הפסח לתקופתנו. עפ"ז הוא מבאר שטענת הרשע אינה רק שאלה מדוע אתם עושים כך אלא שיש לו גם טענה מדוע צריך לבטל את העשייה של המצווה הזו.
סברתו של הרשע היא שכיוון שכל עניין יציאת מצרים היה לברר את אפסות העבודה זרה מול הקב"ה ולכן כיוון שבימינו כבר אין מי שמאמין בעבודה זרה לכן אין צורך יותר לחגוג את חג הפסח. הרשע אף מרחיק לכת ואומר שעבודה כזו מביישת את העושים אותה כיוון שברור שהקב"ה כבר אינו חפץ בה, שהרי בטל טעמה.
עפ"ז הוא מבאר שבתשובה לרשע ישנו ביאור של יסוד אמוני מרכזי. עיקרה של התשובה הוא שלמרות שנראה שיש טעם למצוות ע"פ השכל, אך זה אינו העניין המרכזי שלהם. המצוות ניתנו עוד לפני שהאירועים קרו כיוון שע"פ דברי חז"ל התורה קדמה לעולם, וא"כ נס יציאת מצרים הוא רק דרך לגלות ע"פ שכל את הצורך בקיום המצווה, אך ברור שמעבר לכך ישנן עוד סיבות רבות ועמוקות לקיום מצווה זו. עפ"ז ביאור הפסוק הוא שמראים לרשע את המצה והמרור ואומרים לו שהוא טועה והסדר הוא הפוך, דהיינו בעבור המצוות והתגלותם בעולם פעל ה' את יצית מצרים וא"כ אין שום סיבה לבטל את עשיית המצווה שהרי היא העיקר והטעם הוא רק הדרך כיצד היא תתגלה בעולם. לפ"ז יוצא שהטעם המרכזי של קיום המצוות הוא החוקה שבהם ולא הטעם הגלוי לעינינו, ולכן התשובה מסתיימת בכך שצריך לשמור את החוקה דווקא.
מתוך הסבר זה ממשיך בית הלוי ומבאר שגם המצוות שטעמן אינו ידוע לנו הוא בגלל שעוד לא הגיעה הזמן שהטעם הנגלה שלהן יתגלה, דהיינו האירועים שקשורים אליהם, ולכן הוא מבאר עפ"ז שלעתיד לבוא יתגלו טעמי המצוות כיוון שהאירועים יובילו לגילוי הטעם הנגלה שמחייב אותם, אך עדיין סיבת הקיום היא החוקה שבזה.
דבריו של הבית הלוי מכוונים כנגד כת הרפורמים שכדבריו: "נטו לכת המינים והאפיקורסים המתחכמים ואומרים טעמים למצוות ואחרי שימציאו איזו טעם שאינו שייך בזמנים אלו יאמרו שכבר נתבטלה המצווה וחיובה חלילה". בימינו מקבלים דברים אלו שוב את משמעותם האקטואלית לאור המאבק שמתנהל בין כל מיני גורמים המנסים להפר את מצוות התורה וגזרות חז"ל בכל מיני טענות ואנו אין לנו אלא להתחזק בדברי בית הלוי שהמצוות הן נצחיות ודווקא בשל כך אנו שמחים לקיים אותם ולספוג מהן את ההתעלות והדבקות בה'.
לגופם של דברים יש להוסיף שהיסוד של יציאת מצרים הוא היסוד שליווה, מלווה וילווה את עם ישראל לכל אורך חייו, וממנו שואב עם ישראל את כל חייו כדברי הרב קוק (ישראל ותחיתו סע' כ"ח):
"הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות. משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה. ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה".
בדברים אלו ישנו המשך לרעיון של בית הלוי בכך שלא רק מצוות הפסח נושאות בתוכן תוכן עמוק יותר מאשר הטעם הנגלה שלהן אלא שגם התוכן הסיפורי של יציאת מצרים נושא בתוכו את התוכן של העתיד לבוא.
על פי זה מבואר שהעיסוק במצוות הפסח המופיע בשאלת החכם והעיסוק בסיפור יציאת מצרים אפילו ברמה הבסיסית כמו שמופיע אצל התם והשאינו יודע לשאול, הם הרכים השונות הן להיקשר אל העבר והן גם הדרכים להיקשר אל עתיד האומה וייעודה. מי שמנסה להינתק מזה סופו שיחריב את בניין האומה כולו.
