בס"ד
בענין "התורה חסה על ממונן של ישראל"
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (י"ד ל"ו)
ופירש"י שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה. ומקורו בתו"כ (פרשה ה') ומשנה בנגעים (י"ב ה').
והכי איתא התם, וצוה הכהן ופנו את הבית, ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים (פי' הרע"ב שאינן בכלל טומאה), דברי רבי יהודה, ר"ש אומר עסק הוא לפנוי (פי' הרע"ב בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה ע"כ לא בא הכתוב לדרוש אלא כר"מ וכו'), אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (כלי חרס קטן), אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, ק"ו על ממונו החביב, אם כך על ממונו ק"ו על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע (שהנגעים באים על לשון הרע), ק"ו על של צדיק, ע"כ.
אמנם יע' ברש"י פ' חקת (כ' ח') שהביא מקור אחר להא דחסה התורה על ממונן, דכתיב קח את המטה כו' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם, ופירש"י מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל, ומקורו במדרש רבה ותנחומא שם. וכן איתא במנחות (עו:) גבי לחם הפנים (בהא דהותר לקנותן מן החטין כדי שיבא להם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת, משא"כ בשאר מנחות דאין נקנין מן החטין) דאמר ר' אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא, דכתיב, והשקית את העדה ואת בעירם. וצ"ע, אמאי לא הביא מקור להא דהתורה חסה מקרא דידן גבי נגעים דהוא קדים בתורה[1].
וכן איכא להקשות לאידך גיסא, דמצינו ברש"י בש"ס כמה פעמים שהביא מקור להא דהתורה חסה וכו' מקרא דפ' מצורע ופנו את הבית, כדיבואר, וצ"ע אמאי לא הביא (ג"כ) מגמ' מפורשת במנחות שדרש כן מקרא דוהשקית את העדה ואת בעירם.
והנה איתא בר"ה (כו:) דשופרות של תעניות פיהן היו מצופה בכסף משא"כ שופר של ר"ה היה מצופה זהב, והק' בגמ' (כז.) מאי שנא דכסף (ולא משל זהב), ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל, ופירש"י דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'.
וביומא (לט.) איתא הקלפי של הגורלות של עץ היתה. והק' בגמ' ונעבדה דכסף ונעבדה דזהב, ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל. ופירש"י שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'.
ובחולין (מט:) גבי ספיקא דדינא בטרפה אמר רבא דלא ניחוש לה דהא התורה חסה על ממונם של ישראל[2], ופירש"י בתורת כהנים נפקא לן[3] מוצוה הכהן ופנו את הבית כו' א"ר מאיר וכי מה מטמא לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין כו', וכל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק"ו על ממונן של צדיקים.
ובמנחות (פו:) איתא דלא בעינן שמן זך וכתית למנחות כמו למנורה משום דהתורה חסה על ממונן. ובפירש"י כת"י שם כתב וז"ל, ומשכחת לה בנגעי בתים בתורת כהנים דכתיב ופנו וכו'.
וצ"ע בכל זה כנ"ל, אמאי לא הביא רש"י מקור להא דהתורה חסה מקרא דוהשקית את העדה ואת בעירם כדאיתא במנחות שם וכדהביא בפירושו על התורה.
ונשאל כל זה להנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' ק"ס) מהג"ר ישעיה פיק, ויישב וז"ל, ואמנם לדעתי הכל נכון דודאי ראיה זו דוהשקית אלים טפי, דמה דכתיב וצוה הכהן ופנו כו' שם אין זה חידוש דין, דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה, אבל במים שיצאו מן הסלע היה דבר יוצא מן הטבע ולמעט בניסא עדיף ודי שעשה נס שיצאו מים לצורך העדה שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא והקדוש ברוך הוא הרבה לעשות עוד נס שיצאו גם לצורך בעירם בזה נראה איך חס על ממון ישראל לעשות אפילו נס יוצא מן הטבע להציל ממון שלהם.
ואמנם מן והשקית יש ראיה שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של כלל ישראל ששם היה בעירם של כל ישראל כו', ואתיא ראיה זו כהוגן שם (במנחות) שמדבר מלחם הפנים שהיה גם כן בא מכלל ישראל, אבל אין מזה ראיה שהקדוש ברוך הוא חס על ממונו של יחיד, ולכן בשאר מקומות לא הביא רש"י ראיה זו, והביא דרשת תורת כהנים וצוה הכהן דמדבר גם כן משל ממון יחיד[4], וביומא אף דמדבר מן הקלפי, מכל מקום איתא התם דשל חול הוא ולא כלי שרת, וכיון שכן יכול הכהן גדול לעשותם משלו משל זהב, ולכן הוצרך רש"י להביא מוצוה הכהן שגם בשל יחיד שייך חס על ממון, עכת"ד.
בטורי אבן בר"ה שם תמה בהא דמנחות דלא נפיק לה הגמ' מוצוה הכהן אלא מן והשקית וכו', ותירץ דסבירא ליה לר' יהודה במתני' בנגעים ותו"כ דאפי' חבילי עצים וקנים שאינם מקבלים טומאה צריכין פינוי, וע"כ פינוי זה אינו משום דהתורה חסה, אלא גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן דהתורה חסה, והא דהתורה חסה נפיק לה מוהשקית וכו'. ולפי"ז רש"י בכל מקום נקט טעמא דפינוי משום דהתורה חסה הוא לפי ר"מ ור"ש במתני' דנגעים דסבירא להו דהפינוי הוא דוקא בדבר המקבל טומאה ומשום כלי חרס שאין להם טהרה במקוה[5]. וכ"כ בעוד כמה אחרונים[6].
והקשו על דבריהם בערוך לנר ומצפה איתן (ר"ה שם) שהרי במ"ק (ח.) מסיק דלר' יהודה ג"כ הכל טמא אפילו חבילי עצים שאינם מקבלים טומאה בעלמא מ"מ בבית מנוגע נטמאו, וא"כ גם לר' יהודה י"ל הטעם דפינוי הוי משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל[7].
[ועוד נלענ"ד להעיר אדברי הטו"א ודעימיה מסוגיא דמנחות (פו:) גבי שמן דמנורה ומנחות דנראה מדברי רש"י בכת"י שם דשו"ט הגמ' אליבא דר' יהודה ואעפ"כ הביא מקור להא דהתורה חסה על ממונן מדרשת התו"כ מוצוה הכהן וכו' יע"ש, אלמא דאף לר' יהודה ילפינן דהתורה חסה מדרשה דפינוי הבית, וכדברי הערל"נ ומצפ"א].
ולכן יישב הערל"נ בעיקר הקושיא דודאי עיקר הראיה דהתורה חסה היא רק מוהשקית, דמופנו את הבית לא מוכח, שגזירת הכתוב הוא שהרי התורה צוותה לפנות ג"כ כלי מתכותיו ובגדיו שיש להם טהרה במקוה ושאין בזה הפסד ממון, ולכן ליכא למילף רק מוהשקית. אכן אחר דהראנו הכתוב מוהשקית דהתורה חסה, דרשינן דגם טעם דפינוי הוא רק מפני כלי חרס, וכדי שלא לחלק צוה הכתוב לפנות הכל. ולכן רש"י בתורה הביא על והשקית טעם דחסה התורה[8], ומה דנקט רש"י בש"ס מופנו את הבית היינו מפני שמשנה הוא[9], עכ"ד.
וכבר כתב בס' יום תרועה בר"ה שם לתרץ הא דנקט רש"י קרא דוצוה הכהן ולא קרא דוהשקית (ותרי קראי ל"ל), משום דמאן דמפיק לה מקרא דוצוה הכהן וכו' סבר דמאי דכתיב והשקית את העדה הוי טעמא משום צער ב"ח[10], ומאן דמפיק לה מן והשקית סבר דצער ב"ח לאו דאורייתא, ולא כתיב בעירם אלא משום דהתורה חסה (וקרא דופנו אצטריך לדרשה אחרת)[11]. ויש להוסיף נופך לזה, דשם במתני' כתב היום תרועה דהשופרות שהיו במקדש באו מתרומת הלשכה ובהא שייך לומר התורה חסה (לאפוקי שופרות בבתי כנסיות דבאים משל יחיד). הרי דס"ל דמיירי בממון של ציבור ואעפ"כ הביא רש"י מקור לזה מקרא דוצוה הכהן, ואמאי לא הביא מקרא דוהשקית כו' דראיה זו אלים טפי כמש"כ הנוב"י הנ"ל, אלא ודאי לשיטתו הוצרך לפרש דאין ללמוד מקרא דוהשקית משום טעמא דצער בע"ח.
בכלי חמדה (פ' חיי שרה בסופו) יישב הא דהוצרך הגמ' במנחות להביא מקרא דוהשקית ולא מוצוה הכהן משום דמיירי בגמ' שם בלחם הפנים דהוא קרבן לגבוה, ובזה שפיר י"ל דלא שייך בזה כלל התורה חסה על ממונן, כיון "דמשלך הכל", אמנם מדמצינו גבי והשקית את העדה ואת בעירם דהקב"ה שידד את הטבע בשביל ממונן של ישראל, הרי כ"כ יקר ממונן של ישראל אצל הקב"ה עד ששידד הטבע עבור הממון, לכן אמרינן דגם לנגד גבוה התורה חסה על ממונן, ולכן הביא הגמ' במנחות רמז מקרא דוהשקית דגם לגבוה אמר' דהתורה חסה. ויש להעיר בזה דהלא הא דעשו הקלפי לגורלות מכסף הוי מטעם דהתורה חסה, וגם זה לצורך גבוה, וכן שמן דמנחות (פו:), ואעפ"כ הביא רש"י מקרא דוצוה הכהן ולא מוהשקית, וצ"ע.
בדרשות ח"ס (ח"ב עמ' רמ"ה) כתב ע"פ מש"כ רש"י עה"פ ונתתי נגע צרעת, בשורה היא להם שהאמוריים הטמינו מטמוניות בביתם, אין מכאן ראיה שהתורה חסה על ממונם של צרי העין, אלא רק בממון של צדיקים[12], לכן יליף בפירושו עה"ת מוהשקית וכו' שהיו מתלוננים על מי מריבה ואפילו הכי חסה תורה על ממונם, עכ"ד. ונראה להוסיף דר' יהודה דרש בשורה היא וכו' בהוריות (י.), ור"ש פליג עליו. וא"ש עם מש"כ לעיל דדרשה מוהשקית הוצרך לר' יהודה כמש"כ הטורי אבן והח"ס הנ"ל . ואולי לפי"ז יש ליתן טעם בהא דפליג ר' יהודה אר' מאיר במתני' דנגעים, דא"א לומר דטעם הפינוי הוא משום טומאה ומשום דהתורה חסה, דכיון דבלא"ה מוצאים מטמוניות, מאי איכפת להו אם מפסידים כלי חרסם, וע"כ דטעם הפינוי אינו משום טומאה אלא גזה"כ, וכשיטתו במתני' שם וכדביאר הח"ס עצמו ודעימיה.
במצפה איתן ר"ה שם תירץ דמקרא דוהשקית אשמועינן דאף במקום איסורא התורה חסה, ואיכא איסורא ליהנות ממעשה נסים כדאיתא בגמ' תענית (כד.). וגם בזה יש להעיר דהלא בחולין שם מיירי בשל איסור (טרפה וגילוי) ואעפ"כ הביא רש"י מקרא דנגעים, ומן הראוי להביא מקרא דוהשקית דמיירי באיסור.
עוד כתב שם (וכן בפרד"י כאן ובתו"ת חקת שם) דלא סגי בקרא דוהשקית ע"פ המכילתא (פ' בשלח) דאדם המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, דבהמתם של אדם היא חייו, ופיק"נ היא, וליכא ראיה דבעלמא התורה חסה[13]. וע"ע בס' מנחה טהורה (מנחות עו:) וס' מנחת עני (ח"ב מע' התורה חסה וכו') שחילקו בין הפסד מרובה והפסד מועט, דמקרא דוהשקית רק ידעינן דהתורה חסה על הפסד מרובה.
במנחת עני שם כתב דמאן דיליף מוצוה הכהן וכו' שהתורה חסה, סבר דא"א ללמוד כן מקרא דוהשקית וכו', דבעי לומר דאע"ג דגבי אכילה קי"ל (ברכות מ., גיטין סב.) דאסור לטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, כדכת' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, בשתיה לא כן, דכת' את העדה ואח"כ בעירם, והא דאשכחן ברבקה הכי דכת' שתה וגם גמליך אשקה כמש"כ המג"א (סי' קס"ז סקי"ח) בשם ס' חסידים, אין ללמוד ממנה מכמה טעמים יע"ש, ומאן דיליף מרבקה דבשתיה אדם קודם לבהמתו ס"ל דלא בעי קרא דוהשקית לזה, וממילא הוי מיותר ללמוד ממנה שהתורה חסה, וכמש"כ בא"ר (שם סק"י), ויש לפלפל בכל זה, ואכ"מ.
ונסיים במש"כ רש"י בס' הפרדס (הל' שחיטה) וז"ל, וראוי השוחט להיות ירא שמים ות"ח כו' ולא יקל לחוס על הממון ולא יחמיר להפסיד ממונן של ישראל שנא' והשקית וכו'. והלא הכא מיירי בממון של יחיד, ואי"ז צרכי גבוה, ואעפ"כ הביא מקרא דוהשקית ולא מקרא דוצוה הכהן, ומזה קשה על חלק מתירוצי האחרונים הנ"ל.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ובכת"י ודק"ס במנחות שם נמחק מהיכן רמיזא והלאה, וא"כ לק"מ. ואפי' דרש"י עה"ת הביא מהך קרא מקור להא דהתורה חסה, מ"מ לא קשה כ"כ אם יש כמה מקורות לזה, יע' ר"ג (חולין מט:, ומש"כ ע"ד בשד"ח מער' ה' אות צ"ב), ור' בחיי (פ' בא י"ב ד'), ובתו"ת (חקת שם) עוד מקורות לזה. אלא שראיתי כמה אחרונים שבאמת הקשו לרש"י תרי קראי ל"ל.
[2]ובהמשך שם מתירים ג"כ כד של דבש שהיה מגולה משום שהתורה חסה.
[3]והעירו האחרונים עליו שלא ציין המשנה בנגעים ג"כ וצ"ע, ויע' בזה בתפארת יעקב חולין שם, וע"ע בערל"נ (ר"ה שם) המובא לקמן מש"כ בזה.
[4]ודלא כמש"כ בס' יום תרועה במתני' שם דשופרות של תעניות במקדש באים משל ציבור, ואולי ס"ל להנוב"י דמיירי חוץ למקדש ג"כ וצ"ע.
[5]והטעם דנקט בכל מקום אליבייהו ולא ר' יהודה כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ז סי' י"ח) משום דהוא מקרא המוקדם בתורה, ועע"ש בענין דרש' טעמא דקרא בזה.
[6]כ"כ בח"ס חולין שם, ובתורת משה חקת שם, ובתשובותיו (ח"ז סי' י"ח). והוסיף להוכיח מתוך הסוגיא דמנחות דהא דניקח חטין ללחם הפנים קאי אליבא דר' יהודה, והרי לדעתו הוצרך להביא מקרא דוהשקית להא דהתורה חסה וכמש"נ. ובתורת משה שם הוסיף דהא דניקח חטין ללחם הפנים הוא בתו"כ (אמור י"ג י"ח), וסתם ספרא ר' יהודה (סנה' פו.), ולכן לדעתו הוצרך מקור אחר להא דהתורה חסה דמופנו את הבית לר' יהודה ליכא ראיה וכנ"ל. וכן כ' כ"ז בנמוקי הגרי"ב במנחות שם, וכ"כ הברוך טעם בהג' על הנוב"י ובתו"ת (חקת) עיקר הדברים.
[7]ותמהני במח' האחרונים הזאת אם לר"י חבילי עצים וקנים בבית המנוגע מקבלים טומאה (ערל"נ ודעמיה) או לא (טו"א ודעימי'), דכבר חקר זה במשל"מ (הל' טומ"צ יד' ד') אם דינא דר"י במתני' הוא גזה"כ בעלמא דצריך לפנות כל הבית, או אם הוא מפאת טומאה, ויע' ברע"ב ובגר"א במתני' שם, ותלוי ד"ז בפירושא דגמ' דמו"ק שם אם קאי עצים ואבנים אחבילי עצים וקנים בתוך הבית, או בעצים ואבנים דקירות הבית דמקבלים טומאה כשנותצים אותן, אבל חבילי עצים בתוך הבית לעולם אין מקבלים טומאה. וע"ע בחזו"א (נגעים ט' י') דזה ב' דעות בתוס' מו"ק שם. וע"ע בנובי"ת (יו"ד סי' ל"ז) שהביא ב' דעות הנ"ל, וי"ל דלשיטתו לא ניח"ל לתרץ כאן (ביו"ד סי' ק"ס) כדברי הטו"א כאן כיון דכתב שם בדעת תוס' דלעולם גם לר"י חבילי עצים מקבלים טומאה, וא"כ גם לר"י כבר ידע' שהתורה חסה על ממונן מפ' מצורע, ולכן תי' באופ"א.
[8]ואילו בקרא דפינוי לא סיים רש"י מכאן שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ורק בפרשת חקת גבי והשקית כתב מכאן שהתורה חסה על ממונן של ישראל, וכדהעיר הח"ס הנ"ל.
[9]ויע' מה שהובא בהערה לעיל אמאי רש"י הביא מתו"כ ולא מהמשנה.
[10]וכ"כ בשו"ת ח"ס (ח"ז סי' י"ח ד"ה ובאלה) ומצפ"א הנ"ל. וראיתי בכל"ח (פ' חיי בסופו) דאין לומר דהטעם משום צער בע"ח, דאין שייך לעשות נס למעלה מן הטבע לבע"ח, יע"ש. וכ"כ בדרש משה (פ' חקת). וע"ע במשכיל לדוד ודברי דוד דיש יתור בקרא ללמד דאי"ז מטעם צער בע"ח כאן אלא משום דהתורה חסה, וע"ע מש"כ בזה בס' עיוני רש"י.
[11]וביארו בזה הא דבחולין ויומא נקט רש"י קרא ופנו וכו', דהמ"ד שם הוא רבא, וס"ל בב"מ (לב:) דצער בע"ח מה"ת, וא"כ ליכא למילף מן והשקית, ושפיר הביא רש"י שם דוקא דרשה דנגעים.
[12]ויע' מש"כ בזה במק"א.
[13]ולדברי האחרונים דאיכא יתור בקרא להורות דהתורה חסה לק"מ.
