לט וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃ מוַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃
(במדבר י"ד, לט-מ')
"ויתאבלו... מאד, וישכימו... לאמר: הננו ועלינו... כי חטאנו"
שלשה הם המרכיבים את תשובת החוטא: הכרת החטא, חרטה עליו וקבלה בלב שלא לשוב למעשה ההוא. גם כאשר דברים אלה מועברים מן הלב אל השפתיים ונאמרים הם בוידויו של העבריין, אין הוא נחשב עדיין לבעל תשובה גמור עד שמזדמן לו שלב אותו החטא והוא עומד נאמן לקבלתו מפני התשובה. (הלכות תשובה לרמב"ם א':א')
לפי הביטויים המודגשים והרשומים בפסוקים לעיל, בני ישראל לאחר חטא המרגלים הגיעו למעלת התשובה הגמורה ("כי חטאנו" - הכרת החטא, "ויתאבלו... מאד" - חרטה; "הננו ועלינו" - קבלה בפועל לתקן ולא רק בלב ובפה); ויש לשאול מדוע תשובתם לא נתקבלה על ידי הקב"ה? והרי קבע הרמב"ם (שם ג':י"ד) "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"?! ומדוע הוכו המעפילים על ידי העמלקי והכנעני "עד החרמה" (כאן י"ד:ה') וכי לא בעלי תשובה היו?!
נוכל להציע שבפרשה הנדונה נבחנה התאמת דורו של משה אם הוא ראוי להיכנס ארצה ולעמוד בקשרי מלחמה עם הכנעני; וכן בכל שאר המשימות החלוציות, הרוחניות והגשמיות, שארץ ישראל דורשת ממתיישביה ובוניה. על ידי התנהגות המרגלים (פרט לכלב ויהושע) עצמם, שביניהם היו גדולי הדור, ותגובת העם האומללה ("ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא) ללא ספק התבררה אי התאמת הדור, ועל כן היה חיוני לעכב את הכניסה ארצה "עד שקם דור אחר... שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה" (אבן עזרא - שמות י"ד:י"ג).
הצעתנו זו אומרת שמדובר בפרשתנו יותר על בירור ותוצאותיו מאשר על חטא ועונשו, ולכן לא התשובה "ההפגנתית" של המעפילים יכלה לשנות את תוצאות הבירור.
אם אנו באי הארץ בדורות האחרונים והנולדים כאן נמצאנו ראויים לכך ע"י הקב"ה, יש להניח שיש בנו גם את הכוחות להשלים בס"ד את כל המשימות שארצנו תובעת מאתנו - הבה נחלץ לכך - "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה".
