אגדות החורבן

המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים

האגדה

בדברי האגדה הטמיעו חז"ל את יסודות האמונה. בניגוד להלכה בה אמר החכם דברים כפשוטם, האגדה מדברת בלשון מליצית ובמשלים, וביטוי מסוים יכול להופיע במקומות שונים בהוראה אחרת[1]. חז"ל אמרו ש"אין משיבים באגדה"[2], מפני שאי אפשר לדעת בדיוק למה התכוון בעל האגדה.

לכן, על מנת להבין את דברי האגדה יש לרדת לעומקם של דברים כפי שידעו לעשות גדולי ישראל האמיתיים[3].

קמצא ובר קמצא

בניגוד לבית ראשון, שעניינו היה השראת וגילוי השכינה, וכשעברו ישראל על העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבכולן כתוב טומאה, ודחקו את השכינה - גלו, סיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם[4] שכילתה כל חלקה טובה בעם. אמנם לא היה פילוג של שתי ממלכות, הייתה ממלכה אחת המסמלת אחדות, אך הרבו לחטוא בשנאת חינם. במשכן ובמקדש משתקפת האחדות של עם ישראל, ולכן נאמר עליו "והיה המשכן אחד"[5]. אך כשיש שנאת חינם, הבית לא יכול לשקף, מפני שאין לו את מה לשקף.

הגמרא[6] אומרת: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק (אופן של מרכבה) חרוב ביתר".

מסביר המהר"ל[7] שקמצא ובר קמצא הם לאו דווקא שמות אנשים שהיו באותה תקופה אלא שמות תואר. בלשון המקרא קמיצה זו לקיחת קצת מתוך הרבה. ארבה בארמית נקרא קמצא, כמו שתרגם האונקלוס עה"פ "ונהי בעינינו כחגבים" - "כקמצין", ונקרא כך בשל ריבויו, כמו שאומר הפסוק[8]: "מלך אין לארבה". כשיש אחדות אין ריבוי, הארבה מרוב ריבויים הם מפורדים. לכן אין להם מלך כי המלך מאחד את כולם. חז"ל רצו להדגיש את הפיצול, את הפירוט, ואת הפיזור שהיה בעם ישראל באותו דור. במילים "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" רצו לומר שבגלל השנאה ובת השנאה חרבה ירושלים.

המהר"ל ממשיך ומבאר שאמנם קמצא לא עשה כל דבר רע ובכל זאת אמרו חז"ל שירושלים חרבה בגללו, כיוון שגם הוא תמך וסייע והיה בחבורה האוהדת של אותו אדם ששנא את בר קמצא. לכן הוא נקרא קמצא והשני בר קמצא שמשמעותו יותר שנאה. הוא נולד כביכול מתוך שנאה. אם לא היו לאותו אדם ששנא את בר קמצא אוהדים, יכול להיות שהשנאה הייתה דועכת, אך כיוון שראה שתומכים בו ויש לו חבר מרעים, המשיך בשנאתו. נמצא ששמות אלו הם כינויים המבטאים את החטא של אותו דור, כמו שמצינו בחז"ל ששמו של אדם נקבע על שם מעשה מסוים שעשה[9].

טור מלכא

"אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא". טור מלכא סימלה את ריבוי האוכלוסין שהיה בעם ישראל. לינאי המלך היו שישים ריבוא ערים בהר המלך[10]. עולא מעיר שבאותו מקום אי אפשר להעמיד אפילו שישים ריבוא קנים. הביאור הוא שזאת סגולתה של ארץ ישראל הנקראת ארץ הצבי. כמו שעור הצבי מתכווץ אחר שהצבי נשחט, כך גם ארץ ישראל, ואם יבואו אפילו עשרה מיליון יהודים, יהיה מקום ליישב את כולם[11].

בטור מלכא היו רגילים להוציא תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה לרמוז שיפרו וירבו כתרנגולים. פעם באו הרומאים ולקחו את התרנגולים. היהודים התנגדו ונלחמו ולכן החריבו הרומאים את המקום.

בספר דניאל מופיעות ארבע חיות. רומי היא החיה הרביעית האימתנית שמושלת עד עצם היום הזה. ההשגחה האלוקית נתנה לה למשול בעולם מאז ועד היום. מלכות זו מתבטאת בעמים שונים; קיסרי רומי, קיסרי גרמניה, הצאר של רוסיה, אנגליה או אמריקה. הם לקחו את כוח הריבוי מעם ישראל שהיה בהר המלך.

ביתר

"אשקא דריספק חרוב ביתר". בביתר נהגו לטעת ארז (המסמל חוזק) כאשר נולד בן, וכאשר נולדה בת נטעו שיטה, ומעצים אלו היו עושים להם חופה. פעם עברו הרומאים, ונשבר להם גלגל מהמרכבה. קצצו את אחד הארזים ועשו ממנו גלגל. היהודים עלו עליהם ונלחמו, אך הרומאים גברו והחריבו את ביתר. חז"ל השתמשו בביטוי "כרך של ביתר" לרמוז שחוזקם וחוסנם של ישראל היה בכך שהם ישבו על אדמתם במבצרים, בכרכים חזקים, ויכלו לעמוד מול כל אויב ומתנכל. חז"ל דרשו[12] על הפסוק באיכה "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שבחורבן ביתר נגדעה קרנם של ישראל, ואינה עתידה לחזור אלא בימות המשיח. חורבן ביתר היה כשישים שנה לאחר חורבן הבית, וזאת הייתה המלחמה האחרונה שעם ישראל נלחם למען עצמאותו בארץ ישראל. אדריאנוס קיסר שחיק טמיא הכניע את המרד בדם ובאש. כמעט שלושה מיליון יהודים נרצחו אז. חורבן ביתר היה איום ונורא, ומאז נגדעה קרנם של ישראל.

בכל תקופת הגלות איננו מוצאים שעם ישראל נלחם. התפזרנו בגויים, עם ישראל נשאר כגחלת עמומה, בקושי חי[13], עד הדור שלנו.

בדורנו, ההשגחה האלוקית החזירה לעם ישראל את הכוח ואת הגבורה שהיו רדומים במשך שנות הגלות. כבר במרד גטו וורשה נראו סימני הגבורה, כשבמשך שלושה שבועות היהודים החזיקו מעמד נגד הגרמנים. הרשעים נאלצו להשתמש בתותחים וטנקים כדי להתגבר על קומץ המורדים. הגבורה היהודית המשיכה במלחמת השחרור ושאר מלחמות ישראל. הקב"ה החזיר את הכוח לעם ישראל, אלא שמפני הניתוק מתורת ישראל והפחד מאומות העולם הוא אינו מופעל בדרך הנכונה[14].

חורבן משולש

שואל המהר"ל, מדוע החורבן מחולק לשלושה, חורבן ירושלים, חורבן ביתר, וחורבן טור מלכא? ומסביר שהחורבן התבטא בשלושה תחומים: הקדושה, הריבוי והחוזק. ירושלים מקפלת בתוכה את הקדושה - בית המקדש עומד במרכזה וממנו הייתה מושפעת הקדושה. משם יצאה תורה לעולם, משם יצאה הוריה לעולם, משם יצאה אורה לעולם[15]. כשפשתה המספחת והתפשטה שנאת החינם, הסתלקה הקדושה מבית המקדש וירושלים חרבה.

חורבן טור מלכא סימל את נטילת הריבוי שהיה בעם ישראל וניתן לגויים, וחורבן ביתר סימל את נטילת חוסנם וחוזקם של ישראל.

בין המצרים

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - חז"ל דרשו[16] שהמצרים הם י"ז בתמוז ותשעה באב. בי"ז בתמוז ארעו חמישה דברים[17], ואחד מהם הוא פריצת חומות העיר. מגיני ירושלים נלחמו סביב המקדש עד תשעה באב בו גבר אויב ולעת ערב נחרב בית המקדש. נמצא ששלושת השבועות הללו הם ימי אבלות. הרמב"ן[18] מכנה את האבלות של ימים אלו בשם 'אבלות ישנה' מפני שהבית נחרב לפני כאלפיים שנה.

בעוד שבאבלות רגילה אנו הולכים מן החמור אל הקל: יום המיתה, שבעה ושלושים (על הורים אבלים שנה משום כבודם ולא מפני דיני אבלות), ב'אבלות ישנה' נוהגים הפוך, מן הקל אל החמור, דהיינו, ככל שמתקרבים ליום החורבן מ-י"ז בתמוז עד תשעה באב[19] האבלות הולכת ומחמירה. יהודי אשכנז נוהגים שלא לערוך חתונות וריקודים כבר מ-י"ז בתמוז. המחבר מחמיר בימים אלה לא לברך "שהחיינו", למרות שלשיטתו אין דיני אבלות ומותר לערוך חתונות עד ראש חודש, אלא שהזמן לא מתאים.

הגר"א שואל, מדוע א"א לברך "שהחיינו", הרי מי שמת לו מת ונפלה לו ירושה מברך גם "דיין האמת" על המת וגם "שהחיינו" על הירושה (אין זו סתירה והוא עובד את ה' גם בברכה הזאת וגם בברכה השניה. יהודי מתפלל באותה כוונה גם בתשעה באב וגם בשמחת תורה. נוסח התפילה הוא אחר, אבל הכוונה היא אחת). אלא שיש להבחין בין אבלות של אדם פרטי לבין אבלות מצד הזמן. אדם פרטי שמת לו מת, הזמן מצד עצמו הוא זמן טוב, למרות שלו אישית אירע אסון, לכן יכול לברך "שהחיינו", אך בבין המצרים הזמן עצמו מועד לפורענות ולכן אין לברך "שהחיינו".

אנחנו מכריעים להלכה שאדם יכול לברך "שהחיינו" בשבתות. אך אם נזדמן לו פרי שהוא חושב שלא יהיה לו אחר כך, יכול לברך גם בימות החול. אם יש מצווה שהגיע זמנה, כגון ברית מילה או פדיון הבן, פשוט שמברכים "שהחיינו".

מדוע מתאבלים

נשאלת השאלה, מה העניין להתאבל היום על מה שאירע לפני אלפיים שנה. שאלה זו נשאלת גם על ימי הספירה. הטור[20] מביא שנוהגים אבלות בימי הספירה משום שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכי על כל מי שנפטר בדורות הקודמים אנחנו מתאבלים?! אלא שעניין האבלות הוא על החיסרון שאנו חשים היום באובדנם. חז"ל אומרים[21] שבזמן שמתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא לרבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו את התורה אותה שעה. נתאר לעצמנו אם אותם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא לא היו מתים, אף אם נאמר שהם לא היו כמו רבי מאיר ורבי יהודה, מן הסתם הם היו בדרגה קרובה אליהם, יכול להיות שהרמה התורנית בדורנו הייתה אולי כמו בתקופת הראשונים, כמו בתקופת בעלי התוספות!

בעל ה'אורחות צדיקים'[22] מתאר איך למדו בישיבה של הר"י בעל התוספות. כל אחד היה צריך להיות בקי במסכת מסוימת מתחילה ועד סוף כמו שיודעים את 'אשרי' בעל פה. אם הר"י הקשה קושייה ממסכת למסכת ואמר תירוץ, כל אחד מהתלמידים היה צריך לבדוק אם במסכת שלו אין סתירה לתירוץ זה. זאת אומרת, שכל תירוצי התוספות עברו את מבחן תלמידי בעלי התוספות. יכול להיות שאילו תלמידי רבי עקיבא לא היו מתים אז, הרמה התורנית היום ג"כ הייתה כזאת. אם כן, האבלות שלנו בימי הספירה היא על הירידה ברמה התורנית. זאת אמנם אבלות ישנה, אך את תוצאותיה אנחנו מרגישים עד היום.

כך גם בבין המצרים, אנו מתאבלים על חורבן המקדש שחסר לנו היום. חוץ מעצם חסרון המקדש ועבודת הכוהנים, דברים רבים בטלו מאיתנו מאז חורבן הבית[23]. בטלה הברכה מכל מה שהיה קרב במקדש, כמובא בגמרא[24] "בתחלה כשהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין". ופרש"י שם: "בתחילה - כשבית המקדש קיים, היו מביאין נסכים מיהודה, ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ". במדרש[25] מובא שמיני הפירות שהיו קרבים בבית מקדש היו מתברכים. היום שאין לנו בית המקדש ברכות הנהנין הן כתחליף לכך[26].

התיקון לחורבן

חז"ל אומרים[27] שמגלגלים חובה ליום חייב. בתשעה באב היו חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ופורעניות נוספות. צו הגירוש בספרד הוצא בתשעה באב, וכן מלחמת העולם הראשונה פרצה בתשעה באב. הטור כותב[28] שי"ז באלול הוא יום תענית על מיתת מוציאי דיבת הארץ. ה'בית יוסף' שואל מה שייך להתענות על מיתת מוציאי דיבת הארץ, הרי זו שמחה ולא עצב.

מסביר הנצי"ב[29], באותה פרשה[30] הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", ואחר כך כתוב: "וימותו מוציאי דיבת הארץ רעה", וכשמשה רבנו סיפר זאת לעם "ויתאבלו העם מאוד". כלומר, התענית בי"ז באלול אינה על מיתת מוציאי דיבת הארץ, אלא כיוון שבאותו יום משה רבנו מסר את השמועה הקשה הזאת לעם ישראל, שנגזר עליהם למות במדבר, לכן "ויתאבלו העם מאוד", מפני שאצלם זו הייתה שמועה קרובה, ועל כך מתענים בי"ז באלול. גם מלחמת העולם השנייה פרצה בי"ז באלול תרצ"ט, כלומר, שוב - גלגול חובה ליום חייב. בעקיפין גם זה קשור לחטא המרגלים, כי אם עם ישראל היה נענה לקריאה לעלות לא"י, לא הייתה באה השואה.

חז"ל אומרים[31] ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ה'כוזרי' אומר[32] "ירושלים אומנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". אם היינו כוספים לירושלים ולביהמ"ק כראוי, אין ספק שירושלים הייתה נבנית. אם עם ישראל היה פוקד את מקום המקדש בהמוניו, היה מראה בזה כלפי העולם וכלפי שמיא שהוא כוסף לבניין ירושלים. אך לצערנו הרב יש כאלה שמתוך 'צדקות' אומרים שאסור לפקוד את הר הבית בגלל איסור כרת. הם מחמירים שלא לעלות, כמו שלפני השואה החמירו לא לעלות לארץ ישראל, והעדיפו להישאר ליד אושוויץ ומיידנק. אנחנו לא נכנסים למקום שיש בו איסור כרת, אלא רק לאיזור שמותר לעלות[33]. מעניין שיש מהמחמירים שלא לעלות להרה"ב שמקילים מאוד באיסור דאורייתא של הסגרת הארץ לגויים, כדברי הרמב"ן "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". אע"פ שרוב רובם של הפוסקים מביאים את הרמב"ן להלכה, הם מתירים מפני שמצאו את ה'מגילת אסתר' להיתלות בו. כדאי לראות את יחסו של הש"ך[34] ל'מגילת אסתר'.

מסופר[35] שאונקלוס הגר (שהיה בן אחותו של טיטוס), לפני שהתגייר, העלה שלוש דמויות באוב, את טיטוס, בלעם ואותו האיש. טיטוס אמר לו שישראל הם החשובים בעולם, אך לא תוכל לקיים את מצוותיהם, לכן לך והתגרה בהם בעולם הזה ותהיה ראש, כי "כל המיצר לישראל נעשה ראש"[36]. דינו של טיטוס בעולם האמת הוא כמו שפסק על עצמו בעוה"ז, שכל יום מפזרים את אפרו בשבע ימים. גם בלעם אמר לו שישראל הם החשובים, אבל "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים", ודנים אותו בשכבת זרע רותחת, מפני שכל חייו היו דבקות בטומאה. הוא היה שקוע בפריצות עד הדיוטה התחתונה, וגם נתן את העצה להחטיא את ישראל בבנות מואב. 'אותו האיש' אמר לו "את טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו". גם הוא נידון בצואה רותחת, דהיינו, ריחוק מוחלט ממקור הקדושה, מפני ש"כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת".

מסביר המהר"ל, שבשלושת רשעים אלו מקופלות שלושת העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלו הן ה'אבות', וכל שאר העבירות מסתעפות מהם. טיטוס - שפיכות דמים. בלעם - עריות, כמו שחז"ל אומרים[37] שבא על אתונו. 'אותו האיש' - עבודה זרה, שהמציא דת חדשה - הנצרות.

אומרת הגמרא[38] "תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אוה"ע עובדי עבודה זרה". פושעי ישראל לפחות בעולם הבא מודים על האמת, אבל נביאי אומות העולם גם שם מחזיקים ברשעותם.

מכאן אנו לומדים שיש הבדל מהותי בין חטאי הגויים לחטאי ישראל. בישראל החטא אינו במהות הנפש, אלא נדבק בה מבחוץ[39], כמו שכתוב: "הנצמדים לבעל פעור". לעומת זאת אוה"ע שחטאם הוא פנימי, גם בעולם האמת אינם עוזבים את החטא. חז"ל רצו להדגיש את ההבדל בין רשעי אומות העולם ופושעי ישראל אפילו בעולם האמת.

בעולם הבא, השכר והעונש אינם דבר גשמי. הריחוק מאלוקים הוא גופא העונש והגהנום, והקרבה לאלוקים היא השכר. כרת הוא ריחוק הנשמה ממקור הווייתה[40].

[1] בעל המאור בספר 'הצבא' (הודפס בסוף חידושי הרמב"ן בדפו"י) קבע שלושה עשר כללים בלימוד התלמוד, כמו שלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן של רבי ישמעאל. אחד הכללים הוא שלמרות שבדרך כלל לאותו ביטוי יש אותה משמעות בכל מקום, מ"מ גם בהלכה לפעמים ישנם ביטויים זהים שמתפרשים בהבנות שונות. לדוגמה, בבבא מציעא (ב ע"ב) מופיע הביטוי "דררא דממונא". רש"י מסביר "דררא דממונא - הפסד ממון", והרמב"ן מסביר שדררא דממונא הכוונה "עיקר תביעת ממון", ובבבא בתרא (לה ע"א) אומר הרשב"ם שהכוונה היא זיקת שייכות לממון. הרשב"א אומר שלרש"י בב"מ יש אילוץ לפרש ש'דררא' הכוונה להפסד, אבל בב"ב גם הוא יודה שהכוונה אחרת. ואם בהלכה כך, באגדה על אחת כו"כ שלאותו מושג וביטוי יכולה להיות משמעות שונה לחלוטין, תלוי בהקשר העניין, לכן אין משיבים באגדה.

[2] עיין ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.

[3] כגון המהר"ל, המהרש"א ב'חידושי אגדות', וכן מרן הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' ועוד.

[4] יומא ט ע"ב.

[5] שמות כו, ו.

[6] גיטין נה ע"ב.

[7] 'נצח ישראל' פרק ה.

[8] משלי ל, כז.

[9] בדרך כלל אדם מוזכר בתנ"ך בשמו האמיתי, אך אם יש סתירה, שבמקום אחד קוראים לו כך, ובמקום שני נקרא אחרת, משמע שהאחד הוא שמו האמיתי והשני הוא תוארו. למשל, הר סיני במקום אחד נקרא סיני ובמקום אחר נקרא חורב. אומרת הגמרא (שבת פט ע"א) ששם העצם שלו הוא חורב, ולמה נקרא שמו סיני? שבו ירדה השנאה של אומות העולם, מכיוון שעם ישראל קיבל עליו את התורה.

חז"ל דרשו (סנהדרין ד ע"א) ש'טטפת' הם ארבע, שכן טט בכתפי שתיים ופת באפריקי שתיים. מסביר המלבי"ם (הובא בחידושי המלבים לש"ס על מגילה יח ע"א) שלשון הקודש היא השפה שהקדוש ברוך הוא חנן בה את האדם הראשון. שאר השפות נוצרו בדור הפלגה כאשר קבוצת אנשים החליטה לקרוא לעצם מסוים במילה שהם המציאו. כל השפות הן הסכמיות, אך שפת הקודש היא שפה בעצם, ובה המילה מבטאת את מהותו של הדבר. אדם ששמע מגילה בשפה שאינו מבין - לא יצא ידי חובה, אך אם שמע בלשון הקודש, אפילו אם אינו מבין, יצא ידי חובה, מכיוון ששמע שפה בעצם.

אומר המלבי"ם, שיכול להיות שמילים מסויימות בלשון הקודש שנשתכחו מאיתנו נשארו מאז דור הפלגה באומה אחרת. כמו כן ייתכן שמילים בלשון הקודש נשתרבבו ללשונות העמים, ולכן כאשר חז"ל לא ידעו פירוש למילה מסוימת ניסו לחפש אותה בשפות אחרות. מובא בגמרא (סוכה לה ע"א): "בן עזאי אומר, אל תקרי הדר אלא הדור שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו היא שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג". מסתבר שהמילה 'הידרו' שגם היום בלועזית משמעותה 'מים' הייתה בעבר בלשון הקודש הוראה מסוימת של מים, כגון לחות וכו'. האתרוג הרי לא גדל ממש על מים, אלא זקוק להשקייה מרובה. כמובן שהדברים נכונים רק במה שחז"ל מסרו לנו, אך אנחנו מעצמנו לא יכולים לדרוש דמיון אם נמצא מילה דומה בשפה אחרת.

[10] גיטין נז ע"א.

[11] לפני כשבעים שנה הקימו הבריטים את 'ועדת פיל' שהגבילה את העליה לארץ. הם איפשרו רק לאלף וחמש מאות יהודים להיכנס לארץ בכל חודש. למעשה הם רצו למנוע את שיבת עם ישראל לארצו, אבל לא יכלו למנוע זאת לגמרי, לכן הגבילו את העליה בלחץ הערבים, שלא רצו שהיהודים יבואו לארץ אלא יושמדו באירופה. לפי המוסר האנגלי, הארץ לא הייתה יכולה לקלוט כל כך הרבה יהודים, אך על פי חז"ל היא ארץ הצבי (כתובות קיב ע"א) שמתרחבת ויכולה לקלוט את כל עם ישראל. שאלו את רב סעדיה גאון ('האמונות והדעות' פ"ז), אם כולם יקומו בתחיית המתים איך תכיל אותם הארץ? זאת כמובן שאלה משנית, מפני שאם תהיה צפיפות אוכלוסין ימציאו שיטה לבנות גם באוויר. יש לזכור שכאשר 'ינוקו' לבנון ועבר הירדן, נוכל לקלוט שם מיליוני יהודים.

[12] ירושלמי סוכה פ"ה סוף ה"א.

[13]. בגלות עם ישראל היה כעצמות יבשות, כפי שכותב ריה"ל בספר 'הכוזרי' (מאמר שני אות ל) על פי נבואת יחזקאל.

[14] בתקופת מלחמת העולם הראשונה ראה הרב זצ"ל בגדוד נהגי הפרדות העברי תחילתו של צבא יהודי. מה הוא היה אומר על ה'בריגדה היהודית' שלחמה כחלק מהצבא הבריטי נגד הצורר הנאצי במלחמת העולם השניה?! יש לציין כי בתום המלחמה ה'בריגדה היהודית' עשתה רבות כדי להציל יהודים. זכורני שבדרכנו לארץ בעליה ב, העבירו אותנו אנשי הבריגדה מגרמניה לצרפת במשאיות צבאיות אנגליות מכוסות בברזנט בדרכים עוקפות. כך הביאו אלפי יהודים לאוניות והבריחו אותם ארצה. לאחר מכן הם היוו את התשתית לצבא שקם במדינת ישראל.

אמנם הראשון שלימד את הגויים תכסיסי מלחמה היה יוסף במצרים, שנאמר (בראשית מא, מד): "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", ותרגם אונקלוס: "ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למרכב על סוסיא", דהיינו, יוסף היה נותן את הרישיונות להחזקת נשק ולרכב על סוס. כך פירש גם הנצי"ב ('העמק דבר' בראשית מא, מ, וב'הרחב דבר' שם) את הפסוק: "ועל פיך ישק כל עמי" - מלשון נשק, וזה מש"כ (תהילים קה כב) "לאסור שריו בנפשו", שיוסף אימן את קציני הצבא בתכסיסי מלחמה, ואת זקני המדינה לימד את חכמת הנהגת המדינה והמשפטים. כנראה שמשם חכמה זו התפשטה אל היוונים והרומאים. בסופו של דבר העניין התגלגל כך שהחיילים שלנו למדו מהבריטים תכסיסי מלחמה.

[15] שיר השירים רבה פרשה ד.

[16] איכה רבה פרשה א אות כט.

[17] תענית כו ע"ב.

[18] 'תורת האדם'.

[19] בתשעה באב אנחנו נוהגים כמו אבל ביום ראשון. יש גם מאן דאמר שבתשעה באב לא מניחים תפילין כלל כדין אונן. להלכה אנו נוהגים שלא מניחים תפילין בבוקר אלא רק במנחה.

[20] או"ח סימן תצג.

[21] יבמות סב ע"ב.

[22] שער התורה.

[23] סוטה מח ע"א.

[24] פסחים מב ע"ב.

[25] תנחומא קדושים סימן ז אות ז.

[26] לכן חז"ל אומרים (ברכות לה ע"ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל", מפני שהוא מונע את ירידת השפע. ככל שיש יותר אנשים שמברכים, יש יותר שפע. ברוך ה', בארץ יש הרבה יהודים שמברכים, לכן יש שפע כלכלי. בסין ובהודו יש מיליארד וחצי תושבים, ואין להם מה לאכול. הרשעים ברוסיה הסובייטית, לא היה די להם בכך שהם עצמם לא בירכו, אלא גם מנעו מיהודים לברך, לכן לא היה להם מה לאכול. האדמות באוקראינה הן הטובות ביותר באירופה, אדמה שחורה, אבל לרשעים אלה אין מה לאכול, ואפילו אם יש שם יבול כלשהו, הם אינם יודעים כיצד לשמר אותו, ונאלצים לבקש שישלחו להם מכאן מומחים לשימור היבול.

[27] תענית כט ע"א.

[28] או"ח סימן תקפ.

[29] 'העמק דבר' (במדבר יד, כו, בהוספות מכי"ק).

[30] במדבר יד.

[31] תענית ל ע"ב.

[32] מאמר ה אות כז.

[33] ראה בפרק 'קדושת הר הבית והכניסה אליו' (לעיל עמוד קלח ואילך), וכן בשו"ת 'דבר חברון' (ח"ג סימן שסד).

[34] כגון ביו"ד סימן כח ס"ק יד, שכתב עליו "וגם דבריו אלה אין להם שחר".

[35] גיטין נו ע"ב.

[36] יש המסבירים שכיוון שעם ישראל הוא העם החשוב ביותר בעולם, גם מי שמיצר לישראל לא יכול להיות 'פשוט', אלא מוכרח להיות גם כן חשוב אצלם.

[37] סנהדרין קה ע"א.

[38] גיטין נז ע"א.

[39] כמש"כ הגרי"מ חרל"פ ('מי מרום - אורי וישעי' עמוד רפב): "הנה ישראל עלו במחשבה תחילה ולא ייתכן שמצד שרשי נפשותיהם של ישראל יכשלו באיזה חטא, אבל לפי שבאדה"ר היו כלולות כל הנפשות של כל באי עולם גם של אומות העולם, הם הם שהחטיאו אותו והכשילוהו בחטא, ומזה נסתבב שנתערבו נפשות של גויים בנפשות של ישראל", וכן עוד הרבה בכתביו.

[40] יש המסבירים את קללת הנחש "עפר תאכל" שאמנם מזונו של הנחש מצוי כל העת שלא ימות, אבל אין לו שום זכות לפנות לבורא עולם כשהוא רעב. על האריות כתוב: "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם". האריה יכול לצעוק: אבא אני רעב, אך הנחש נתקלל שיהיה מרוחק מהמקור האלוקי. משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שני ילדים שהכעיסו אותו. לבן אחד נתן האב צרור כסף וגירשו מעל פניו, ואת הבן השני העניש שיאכל לחם צר ומים לחץ, אך השאירו בתוך ביתו. חז"ל אומרים (שבת לג ע"ב) שאפילו פושעי ישראל נמצאים בגהינום לכל היותר י"ב חודש. אולם יש כאלה שמתחייבים בכרת כדברי הרמב"ם שהם "נידונים לעד ולעולמי עולמים", כגון מי שכפר ביסודות האמונה. כל חומר יכול להפוך לאנרגיה, אבל לא לאין מוחלט, כמו שכותב הרמב"ן (בראשית א, כו) שמבריאת שמים וארץ אין יצירת יש מאין, כל מה שקיים היום בעולם הוא יש מיש. ואם אין ביטול המציאות בדברים גשמיים, גם בצד הרוחני אין ביטול המציאות וזאת הכוונה "נידונים לעד ולעולמי עולמים" ואינם נעלמים.