בס"ד
בענין "היכן רמוז דקריאת פרשת פרה הוי מן התורה"
בשלחן ערוך או"ח (סי' תרפ"ה סק"ז) כתב דיש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו דהם מדאורייתא.
ומקור דבריהם מדברי תוספות ועוד כדיבואר, וכ' הגר"א (סי' תרפ"ה) פרשת פרה בתוספות שלפנינו ליתא לא בברכות ולא במגילה (יז:) וכן באשרי (פ"ז) דברכות ליתא אלא זכור, ונסחא משובשת נזדמנה לו, עכ"ל. וע"ע בפר"ח (סי' קמ"ו). אולם בתרומת הדשן (סי' ק"ח) והבית יוסף עצמו (כאן ובסי' קמ"ו) גרסו בתוס' פרשת פרה. ובתוס' דפוס ראשון (וינציה) מפורש כהב"י, אלא שהמהרש"ל מחקו דס"ל דטעות סופר היא, ולכן לא נמצא בתוס' שלפנינו.
והיינו דפליגי שם רבנן ורבי אי קריאת שמע בכל לשון נאמרה או דוקא בלשון הקדש, רבי ס"ל בלשון הקדש דאמר קרא והיו, בהוייתן יהו, ורבנן ס"ל בכל לשון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע, למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה (פירש"י מדאיצטריך ליה קרא לקריאת שמע שתהא ככתבה, סבירא ליה בשאר כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות), דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה, והיו דכתב רחמנא למה לי, איצטריך משום דכתיב שמע. למימרא דסברי רבנן, דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי, איצטריך משום דכתיב והיו. והק' תוס' על פירש"י שם דפירש נפק"מ לקריאת התורה, דלא נהירא, דהא עזרא תיקן קריאת התורה, ומקמי דאתא עזרא, והיו למה לי. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור, עכ"ד. וכאמור יש שגורסים "ופרשת פרה".
וכן בשלחן ערוך או"ח (סי' קמ"ו ס"ב) כתב דפרשת זכור ופרה מה"ת הם וז"ל, כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה כו' ויש מתירים לגרוס בלחש, ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לס"ת מותר לספר, ויש מתירים למי שתורתו אומנתו, ויש מתירים למי שקודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות ומתחיל לקרות כו', וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשומעם מפי הקורא, עכ"ל.
ובעוד ראשונים מצינו שכתבו דפרשת פרה מה"ת היא, יע' בריטב"א מגילה (יז:), ובתוס' הרא"ש ותוס' ר"י החסיד ובתוס' ר' פרץ בברכות שם, ובתוס' הרא"ש סוטה (לב:). אולם לא כן דברי הרא"ש הידועים בברכות (פ"ז סי' כ') ובתוספותיו שם, וכדהביא בביאור הגר"א הנ"ל, גבי ר"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה, דאף על גב דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, מכל מקום מצוה דרבים שאני ואפי' למצוה דרבנן, דלא מיסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת וכו'[1]. וכ"כ המג"א (סי' תרפ"ה) בשם השל"ה והב"ח והמהרי"ל דקריאת פרשת פרה אינה מה"ת, ושוב הביא דברי התרומת הדשן הנ"ל דהביא דברי הרא"ש הנ"ל דדוקא פ' זכור הוי עשה דאורייתא, וכ"כ בתוס' שאנ"ץ[2], אבל תוס' בברכות ס"ל דחייבים לקרות פ' פרה מן התורה, עכ"ד.
ובנחל אשכול בהל' חנוכה ופורים (עמ' 33') כתב וז"ל, מצאתי בס' מאורי אור שהיה כתוב בתוס' קריאה דאורייתא ליכא אלא פ' זכור או פ"פ בראשי תיבות, וכונתם פ' פורים ויבא עמלק שיוצאין בה נמי לזכירת עמלק, והמעתיק טעה, וחשב פ"פ ר"ל פ' פרה, עכ"ד. וקשה, דרק בחלק מהראשונים כתוב זכור ופ' פרה, אבל בחלק מהם כתוב זכור ופרה אדומה, וא"כ אין לתקן הגירסא ע"ד הנ"ל, וע"ע במועדים וזמנים (ח"ב סי' קס"ח) מש"כ בזה.
וכתב שם בב"ח ובמג"א דבאמת אין טעם בקריאתה מה"ת וגם לא ידענא היכן רמיזא, וכ"כ בדברי חמודות בברכות שם. ובישוב גירסת הראשונים דקריאת פ' פרה מה"ת היא, מצינו כמה דרכים בזה בדברי האחרונים, וכדיבואר.
בתורת משה ר"פ חקת כתב החתם סופר וז"ל, והנה פרשת פרה מצוה לקרותה ברבים, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים נעשית פרה אחת למאה שנה, ע"כ מצוה לקרותה בכל שנה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו, ואתיא שפיר יותר לפסקי תוס' מגילה ובש"ע או"ח דפרה מדאורייתא היא מצוה לקרותה. והנה פשטיות דקרא משמע כר"מ הדרשן שפורט בו כל מעשה עגל ויהיה גנאי לישראל, ע"כ כתב בו חוקה לומר שאיננו מטעם עגל אלא חק בלי טעם כדי שלא יתביישו הקוראים. והיינו וידבר ה' אל משה ואל אהרן דבר אל בני ישראל לאמר זאת חקת התורה, שיאמרו הפרה היא חוקה בלי טעם, ומ"מ אני מצוה זאת, והטעם לזה אשר צוה ה' לאמר ברבים פרשת פרה, ויהיה גנאי לישראל (כיון שהוא כפרה על העגל), על כן אני מצוה שיאמרו בראשונה זאת חוקת, חוקה היא.
אולם, המלבי"ם בס' ארצות החיים (סי' א' סק"ד) ובערוגת הבושם (פ' צו, ובאו"ח סי' ר"ה, בשם הישמח משה) ובדובב מישרים (ח"ב סי' מ"ג) כתבו להיפך מדברי החתם סופר, דאין גנאי ובושה בקריאת פרשת פרה, והוא ע"פ דברי המג"א (סי' ס' סק"ב) שהקשה אמאי לא תקנו קריאה בציבור לפרשת העגל והלא כתיב זכור אל תשכח, וזכור היינו בעל פה, ותירץ מפני גנותן של ישראל יע"ש[3], ונראה שמטעם זה תקנו פרשת פרה, דעל ידי שאי אפשר לקרות מעשה העגל תקנו בעבורו פרשת פרה שכל מעשיה היה נגד מעשה העגל, כמ"ש רש"י בשם ר"מ הדרשן בר"פ חקת, תבוא אמו ותקנח צואה. ויע"ש בארצות החיים עוד מש"כ בזה.
בהתעוררות תשובה (או"ח סי' תע"ו סקי"א) כתב ולענ"ד יש לדקדק בכפל הלשון דקרא, דכתיב וידבר ה' אל משה לאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דכפל שני פעמים "לאמר", לכן יש לפרש דהכי קאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר שהקב"ה צוה לאמר אותה הפרשה.
בערוך השלחן (סי' תרפ"ה) יישב וז"ל, ולענ"ד נראה דיש לזה רמז בתורה, דהנה בפרשת פרה אדומה כתיב באמצע הפרשה והיתה לבני ישראל כו' לחקת עולם, ודרשינן בספרי (פיסקא קכ"ד) שתהא נוהגת לדורות, דאפר פרה אינו תלוי במקדש, דגם בזמן האמוראים היה להם אפר פרה כדאמרינן חבריא מדכן (מטהרין) בגלילא (חגיגה כה.)[4], ובסוף הפרשה כתיב עוד והיתה להם לחקת עולם, ומיותר הוא, אלא דאתי לעניין קריאת הפרשה אף בזמן דליכא אפר פרה וכו'.
ובמשך חכמה (י"ט כ') כתב ליישב דבריש יומא יליף לענין פרישה מהך ד"כאשר צוה ה' לעשות לכפר עליכם" (אצל מילואים), "לעשות", אלו מעשי פרה, "לכפר עליכם" זה יום הכיפורים. ושם אמר רשב"י במילואים מנין שאף מקרא פרשה מעכבא, דכתיב "זה הדבר", אפילו דיבור מעכבא. אם כן, כי ילפינן לדורות גם בפרשת פרה מקרא מעכבא טרם עשיית הפרה[5]. ונמצא בשעת עשיית הפרה, מקרא פרשה מעכבא והוי אז דאורייתא. ולפי זה גם ביום הכיפורים הוי דאורייתא בזמן המקדש, ונכון, עכ"ד.
ובמקראי קדש (חנוכה ופורים, ד' פרשיות, וגם נדפס בחי' הר צבי על הש"ס ביומא ה:) כתב דיש לצרף דברי הערוך השלחן והמשך חכמה, והיינו דלדברי המשך חכמה בלי דברי הערוך השלחן י"ל דהחיוב קריאה הוא רק בשעת עשיית הפרה ולא בכל שנה, ועל זה באו דברי הערוך השלחן דאפילו בזה"ז חייבים לקרות, ומדברי הערוך השלחן בלי דברי המשך חכמה לא הוי ידעינן דאתא "לחקת עולם" לרבות קריאת הפרשה, ולכן בעינן הילפותא ממילואים כמש"כ המשך חכמה.
במועדים וזמנים (ח"ב סי' קס"ח) ביאר כעין המשך חכמה דילפינן קריאת פרשת פרה מפרשת המילואים, והדין קריאה היא בשעת עשיית הפרה, ומכל מקום נפקא מינה גם בזמנינו, דמאחר שמצינו בזה דין קריאה דאורייתא חייבו חכמים בפרשת פרה קריאה כדאורייתא, והיינו דבעלמא בקריאת התורה אין החיוב קריאה רק שמיעה, אבל כאן שחייבין בקריאה מדאורייתא הכוונה שחייבו לנו בקריאת התורה דפרשה פרה כדאורייתא והיינו בקריאה. וזהו כוונת הראשונים דקריאת פרשת פרה דאורייתא שעיקרה דאורייתא לקרות בעשייתה כמו במילואים. ונפקא מינה למעשה דלא מהני קטן להוציא, וביותר מזה, דבמקום שהחיוב קריאה צריך השומע לצאת בברכות, וא"כ הלכתא רבתא להזהיר העולה לפרשת פרה שיתכוון להוציא הקהל בברכות, והמדקדקין שומעים ומתכוונים לצאת הברכות, עכ"ד.
הרי דהוקשה ליה כדברי המקראי קדש בהך ביאור דילפינן ממילואים, דמהיכן ילפינן חיוב קריאה שלא בשעת עשיית הפרה, אלא דהמקראי קדש ביאר דאיכא ילפותא לזה מיתור בקרא דכתיב חקת עולם וכדברי הערוך השלחן, והגר"מ שטרנבוך יישב דלעולם שלא בשעת עשיית הפרה ליכא חיוב דאורייתא, רק דחייבו חכמים קריאה כדאורייתא, שהוא חיוב קריאה ולא שמיעה. ובודאי פשטות דברי הראשונים הנ"ל משמע דאיכא חיוב גמור מן התורה לקרות פרשת פרה כמו פרשת זכור, ולא רק דעיקרה דאורייתא, וכדמבואר בש"ע הנ"ל.
ועוד ישוב לזה כתב הקהלת יעקב בברכת פרץ כאן, דיתכן שזהו מדכתיב בסוף פרשת מצורע והזרתם את בנ"י מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני כו', שלפי פשוטו הוא אזהרה לב"ד להפריש את בנ"י מטומאת מקדש וקדשיו, וודאי גם קריאת אזהרת מקדש וקדשיו הוא בכלל והזהרתם, כי הודעת האיסור ועונשו מביאה לידי שמירה, וכדאמרינן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ולפי זה שפיר יהא קריאת פרשת פרה דאורייתא, כיון שמוטל על הבית דין מצות הפרשה מטומאת מקדש וקדשיו, הוא הדין נמי שכל צבור וצבור מחוייב בזה, שהרי בפרשה זו דמצות פרה כתוב שם איסור טומאת מקדש ואזהרתו, וי"ל שכל זה שייך גם בזמן הזה, אע"פ שבעונותינו הרבים בית המקדש חרב, מ"מ מהרה יבנה ביהמ"ק, וממילא אית בקריאת פרשה זו צד דאורייתא.
לרפו"ש חוה בת פאשע
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ואולי יש ליישב ע"פ דברי המוע"ז הובא לקמן, ויל"ד בזה.
[2]וצ"ע בדברי תוס' שאנ"ץ סוטה (לג.) שכתב כדברי הראשונים הנ"ל דמצינו קריאה מה"ת בפ' זכור ופ' עגלה ערופה, ובחשק שלמה שם כ' דאולי צ"ל ופרשת פרה אדומה, וצ"ע, דהא בתרומת הדשן הנ"ל הביא בשמו דרק פ' זכור הוי מה"ת ותו לא, ובין לפי הגי' בפנינו ובין לפי גי' החשק שלמה נמצא דדבריו סתרי אהדדי. אולם אין נראה למחוק "ופ' עגלה ערופה", דהא לשון התוס' שאנץ הוא כל הפרשיות שצריכות לקרות כגון פ' זכור ופ' עגלה ערופה, ומשמע דאיכא טפי' מפ' זכור דהוי מה"ת ודלא כמו שכתוב שם בשמו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פ' זכור, וצ"ע.
[3]ומה דיש להקשות אדבריו ממגילה (כה:) דניחא ליה דתיהוי להו כפרה, יע' בח"ס הנ"ל ובדובב מישרים מש"כ בזה, והוא, דלפי הדובב מישרים ודעמי' עלתה פ' פרה ליהוי כפרה בלי גנאי, ולהח"ס גם בפ' פרה איכא גנאי, והקב"ה לא יצוה גנאי, ולכן הקדים שיאמרו בראשונה דחוקה היא.
[4]ובענין זה, יע' בפסקי הרא"ש בחולין (פ"ח סי' ד'), ובר"ש חלה (ד' ז'), ועוד.
[5]ויע' בגבורת ארי ובשפת אמת יומא (סח:) מה שהק' אהך ילפותא ממילואים.
