"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דָרַך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקַרקַר כל בני שת" (במדבר כ"ד:י"ז)
"אראנו... אשורנו... דָרַך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"
כתב הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק י"א הלכה א') "...שכל מי שאינו מאמין במשיח או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו". בין היתר פסוקנו המובא למעלה משמש לו כראיה המפורשת ביותר בתורה המתייחס למשיח.
בדבריו אלה קבע הרמב"ם שמחויבים אנו מן התורה שני חיובים ביחס למשיח. אין זה מספיק שאדם בישראל מאמין במשיח אלא יש חובה גם לחכות לו. מה בין זה לזה? ה"מאמין" אינו נדרש לשום פעילות. האמונה יכולה להיות מופנמת בתוך הלב באיש שלֵו ושקט ועליו ניתן לומר "אשרי המאמין". ה"מחכה" אינו יושב בשקט ובשלוה - הוא בצפיה; הוא מסתכל תדיר בשעון; הוא מידי פעם קם להביט בחלון ואפילו לפתוח את דלת ביתו לצפות מרחוק. לפעמים יתעורר ה"מחכה" גם לעשות הכנות לקראת בואו של המצוּפֶּה.
גם בלשון הכתוב כאן שני פְעלים: "ראיה" - היא פעולה סבילה ויכולה להתייחס אפילו לבינת הלב כמו שאדם אומר לחברו "דבריך נראים לי". לעומת זאת הפועל "שור" הוא פועל יוצא (פעיל) המבטא הסתכלות והבטה כפי שיעשה הצופה לדבר הרחוק ממנו.
במשך הדורות היו יהודים שהסתפקו באמונה במשיח בצורה סבילה, ולעומתם היו כאלה מאמינים שגם תבעו מעצמם התעוררות פעילה לקראת בואו של המשיח כ"מחכים" לו. ההתעוררות של הקבוצה השניה היא זאת שהביאה למציאות של מדינת ישראל - "ראשית צמיחת גאולתנו".
יצויין שגם האמונה וגם הצפיה המבוטאות בפסוקנו לעיל כל כך מציאותיות היו בנבואת בלעם עד כדי הפיכת לשון העתיד ללשון העבר - "דָרַך כוכב מיעקב" במקום "ידרוך" (הרי מקודם כתוב "ולא עתה"); "וקם שבט מישראל" במקום "יקום" (הרי מקודם כתוב "ולא קרוב").
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
