המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים
חורבן וגאולה
אמונתנו הבסיסית היא שהמאורעות העוברים על עם ישראל אינם מקריים, אלא ישנה השגחה על כל אחד ואחד מישראל, וכל שכן על הנהגת כלל ישראל.
המהר"ל מפראג, שהיה מגדולי ישראל בתחום מדע[1] האמונה, חיבר ספרים רבים המבררים את יסודות האמונה, ובהם שני ספרים העוסקים בענייני הגאולה. חיבור אחד עוסק בגלות וגאולת מצרים, ולכן נקרא 'גבורות ה''. חיבור שני עוסק בגאולה העתידה ונקרא 'נצח ישראל'.
אי אפשר ללמוד על הגאולה העתידה מבלי ללמוד קודם על החורבן, הגלות וסיבותיהם.
גאולת מצרים היא שורש לכל הגאולות
המהר"ל[2] מביא את המשנה[3] האומרת "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: (דברים טז) למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח".
ובגמרא שם: "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו, לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".
נשאלת השאלה, מדוע צריכה יציאת מצרים להיזכר לעתיד לבוא. מסביר המהר"ל שישנן בעולם סיבות מהותיות לדבר מסוים, וישנן סיבות המסייעות לדבר אך אינן מהותיות לקיומו. לדוגמה, נגר שבנה שולחן ע"י חיבור חלקי עץ ביחד, הוא סיבה להיווצרותו של השולחן, אך איננו סיבה להמשך קיומו. גם כשהנגר מסתלק מן העולם, השולחן ממשיך להתקיים. לעומת זאת הבורא ברא את העולם, והוא גם סיבה להמשך קיומו. אם חלילה הקדוש ברוך הוא היה עוזב כביכול את העולם - לא היה העולם יכול להמשיך להתקיים אפילו רגע אחד. בחסידות מסבירים ע"פ הפסוק[4] "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שכשאמר הקב"ה "יהי רקיע" בזמן בריאת העולם, הוא לא רק ברא את הרקיע, אלא ממשיך להקרין לו חַיוּת כל רגע ורגע, ואילולא כן, ח"ו היו השמים נופלים. יציאת מצרים והניסים שהתרחשו במהלכה, הינן סיבות מהותיות לגאולות העתידיות. לכן חשוב לדבר גם על הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, וממנה נבין גם את ענייני הגאולה העתידה.
יש ביטוי האומר: 'ידיעת ההפכים אחת היא'[5]. לדוגמה, ע"י ידיעה מהו שחור, ממילא יודעים מהו לבן. וכן אור וחושך, מתוך שלילת החושך מבינים מהו האור.
לכן, אומר המהר"ל[6], אם נבאר ונכיר תחילה את עניין הגלות והשלכותיה, מתוך כך נבין גם את גודל ערכה של הגאולה. התורה מספרת לאורך כמה פרשיות על העינוי הגדול שעברנו בגלות מצרים, על מנת שמתוך הבנת גודל העינוי, נבין גם את גודל החשיבות והערך של גאולת ישראל.
הגלות - נגד הטבע של ישראל
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך שכל עם יהיה ברשות עצמו ולא משועבד לעמים אחרים. כל המין האנושי וכל אדם בפרט צריך להיות אדון לעצמו. הרב זצ"ל[7] כותב שהמציאות של עבדות אינה המצב אידיאלי, אלא שתנאי החיים בדורות הקודמים יצרו מציאות שהעבדות הייתה בה הכרח בל יגונה.
מבאר המהר"ל, שעם ישראל הוא עם אחד, וכל דבר שהוא אחד מוכרח להיות במקום אחד, ואם הוא יוצא ממקומו הטבעי, תמיד שואף לשוב אליו, מכיוון שאם ישאר במקומו הלא טבעי, הרי שהלא טבעי יהפוך לטבעי, וזה לא ייתכן.
המקום הטבעי שהבורא ייעד לעם ישראל הוא ארץ ישראל, ופיזורם בארצות הגולה אינו טבעי. לכן גם אם תמשך הגלות ארבע מאות שנה או אלפיים שנה, זהו מצב עראי שאינו יכול להמשך לנצח, אלא מוכרח להגיע לקיצו והגאולה מוכרחת לבוא. התורה בפרשות ניצבים-וילך ובספרי הנביאים הבטיחה שתהיה גאולה. אחד משלושה עשר העיקרים הוא האמונה בביאת גואל צדק, משיח ממשפחת בית דוד.
התגרות היצר הרע בישראל
הגלות באה כתוצאה מחטא המרגלים, כדברי חז"ל[8]: "כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם - ואני קובע לכם בכיה לדורות". בנוסף לחטא זה, חטאו אנשי בית ראשון בעבירות חמורות שטימאו את הארץ. מהכתובים נראה, שהקפידא על עם ישראל הייתה גדולה ביותר, כאילו חטאו יותר מהגויים.
חוקיות הטבע בעולם היא שכל דבר שומר על ייחודו. בעלי חיים מולידים כמותם, זרעי צמחים מגדלים כדוגמתם. סוס לא מוליד חמור, וכשזורעים חיטה, צומחת חיטה ולא שעורה. אם נתבונן על תולדות עמנו, נראה שרוב הזמן לא שמר רובו של העם תורה ומצוות.
שואל המהר"ל[9], איך ייתכן שבני אברהם, יצחק ויעקב, שהיו אנשים כל כך גדולים, הגיעו למצב נורא כל כך עד שנאמר עליהם[10]: "והוליד בן פריץ שופך דמים", מדוע לא זכו להוליד צדיקים?
התשובה תתברר מתוך התבוננות פנימית יותר. שורש נשמתם של ישראל גבוה הרבה יותר משורש נשמתם של אומות העולם, כמש"כ הרב זצ"ל[11] ש"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". בהבדלה אנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". כלומר, כמו ההבדל בין אור לחושך, כך ההבדל המהותי בין עם ישראל ליתר העמים. משום מעלתם הגדולה של ישראל, היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, מתגרה בהם יותר מאשר באומות העולם. ע"פ רעיון זה, מובנים דברי חז"ל[12] שכשישראל הולכים אחר העבודה זרה, הם נדבקים בה יותר מאשר הגויים[13].
וכן דברי הגמרא[14] האומרת: "תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפוּן ועומד בלבו של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן, את פניו אל הים הקדמוני - שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו, וסופו אל הים האחרון - שנתן עיניו במקדש שני והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו, ועלה באשו ותעל צחנתו - שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל, כי הגדיל לעשות - אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם".
הנמצא במעלה גבוהה יותר, היצר הרע - השטן, מתגרה בו יותר. לכן, למרות שאומות העולם שקועות בתאוותיהן הרבה יותר מאשר ישראל, בכל זאת השטן מתגרה בהן פחות מאשר בישראל.
חסידים מספרים שפעם שאלו עגלונים פשוטים את הרבי מדוע בזמן התפילה מטרידות אותם מחשבות רעות, ואילו ובזמן הנסיעה בעגלה אין שום מחשבה שמטרידה אותם? ענה להם הרבי: בזמן שאתם מתפללים ועוסקים בקדושה, היצה"ר רוצה למנוע זאת ולכן מכניס בראשכם מחשבות זרות, אך כשאתם נוהגים בעגלה, בלאו הכי אינכם עוסקים בדבר שבקדושה, מה לו להתגרות בכם?
נמצא שבגלל מעלתם של ישראל השטן מתגרה בהם יותר, וקשה מאוד לעמוד מולו. רק מי שחדור ביראת שמים אמיתית יש בכוחו להתגבר עליו. אמנם קשה לעמוד בזה, אך חלילה מלומר שהתורה ציותה דבר בלתי אפשרי לרוב העם!
חטא העגל התרחש בזמן שקיבלו את הלוחות והיו בדרגה גבוהה. חז"ל[15] דרשו על הפסוק "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון" - הייתם יכולים להיות כמו המלאכים, אך נפלתם.
ללא דביקות אמיתית בתורה וקבלת עול מלכות שמים מוחלטת, אין בכוחו של האדם לתקן את עצמו ולהילחם נגד ההשפעות השליליות.
התורה, לימודה, וקיום מצוותיה בפועל, מרוממים את האדם, ומצעידים אותו לשלמותו.
החטא נובע מהסתת היצר. אומות העולם אינן זקוקות לכך, הן בלאו הכי נמצאות בדיוטה תחתונה, אך בגלל מעלתם של ישראל, יש להם יותר חטאים מאשר לעמים אחרים, (כמש"כ חז"ל[16] "כשהם יורדים יורדים עד עפר"). ההתמודדות של אדם מישראל קשה הרבה יותר מאשר ההתמודדות בה צריכים לעמוד אומות העולם.
ההבדל בין ישראל לאוה"ע
מסביר המהר"ל[17], שההבדל המהותי בין שורש נשמתם של ישראל ובין שורש נשמתם של אומות העולם נובע מחטא אדם הראשון, בו התערבבו יחד הטוב והרע[18]. אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, עמלו להפריד בין הטוב לרע, והנחילו זאת לישראל. אך אצל אומות העולם נותרו הטוב והרע מעורבים זה בזה. לכן, אצל ישראל החטא הוא חיצוני ולא פנימי, הוא אינו נובע מעומק נפשו של האדם[19], משא"כ באומות העולם. מאמר חז"ל "אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה"[20], נאמר על ישראל בלבד, בעוד אצל אומות העולם אם חשב לעשות עברה, ולא עשה, נחשב לו כאילו עשאה, ואם חשב לעשות מצווה ולא עשאה, אין מחשיבים לו אותה. לכאורה זהו חוסר צדק ועיוות המשפט האלוקי.
בתורת הפנימיות מבואר שכיוון ששורש נשמתם של ישראל הוא מאברהם, יצחק ויעקב, כשרוצה יהודי לעשות מעשה טוב, הדבר נובע מעמקי נשמתו, ואם נמנע מלעשותו היה זה בגלל השפעות חיצוניות. נמצא שכשגמלה בליבו החלטה לעשות דבר מצווה, הייתה זו החלטה גמורה, ובפועל לא עשאה בגלל החולשות. אך הרצון לעשות רע שמנוגד לשורש נשמתו השואפת לטוב, נובע מהשפעה חיצונית, ולכן כיוון שבפועל לא ביצע, לא נחשב הדבר לחובתו. היפך הדבר באומות העולם, שנפשם איוותה רעה, ומחשבתם הרעה נובעת מרצונם הפנימי, למרות שבפועל לפעמים נמנע מהם לעשות רע. מצד שני, כשגוי עושה מעשה טוב, אין זה נובע מעומק נשמתו, אלא רק מתוך נגיעות, כדברי הגמרא[21] "חסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו".
דוגמה לדבר: כשחיפש פרעה פותר לחלומותיו אמר לו שר המשקים "ושם איתנו נער עברי עבד", ופרש"י: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה". גם כשנאלץ שר המשקים להזכיר את יוסף עשה זאת בצורה שמקטינה את יוסף, לכן אמר "נער" - והוא כנראה שוטה, "עברי" - שאינו יודע את לשוננו (למרות שידע את לשונם יותר טוב מהם[22]), "עבד" - ולפי נימוסי מצרים אין עבד יכול למלוך.
חז"ל[23] דרשו: "'לא יהיה בך אל זר' - איזהו אל זר שבליבו של האדם, הווי אומר זה היצר הרע". היצה"ר לא בא מבחוץ, אלא גרוע יותר, הוא מטעה את האדם מבפנים.
אדם צריך להתמודד עם עצמו, ואומרים בשם הגר"א שנקל לו לאדם ללמוד את כל הש"ס כולו מאשר לשבור מידה אחת. לשבור מידה מקולקלת, כגון גאווה, שנאה, כעס או תאווה, זו מלחמה פנימית גדולה בנפשו של האדם.
טעות בענייני השקפה - שורש כל הטעויות
מדוע עבודה זרה חמורה יותר מחטאים אחרים?
מסביר המהר"ל, שעבודה זרה היא טעות בענייני השקפה ואמונה, וטעות בנושאים אלו חמורה הרבה יותר מאשר בתחומים אחרים. הרב זצ"ל כותב[24] שכל הטעויות בעולם נובעות מכך שמודעות האדם להכרת מציאות ה' ואחדותו אינה מושלמת, וכיוון שהוא טועה בזה, ממילא טועה גם בדברים אחרים. אדם הטועה בראייתו הגשמית, יכול להבין בשכל שטעה ולהגיע למסקנה הנכונה. אולם לטעות בשכל ובהשקפה, במיוחד בתחום הרוחני, יש השלכות רחבות הרבה יותר (כשרואים אנשים הטועים בתחומים רבים, בד"כ הטעות היא בנקודת היסוד, וממנה נובעות הטעויות האחרות).
הגמרא[25] אומרת ש"שור בן יומו קרוי שור", וברגע שהעגל נמלט ממעי אמו כבר נקרא שור, וכל התפתחותו ושלמותו שלו היא לגדול בגופו. לעומת זאת, אדם שנולד קרוי תינוק או פעוט, אחר כך נקרא ילד, נער, בחור, עד שגדל ונקרא איש. ככל ששלמותו של דבר גדולה יותר, נצרך זמן רב יותר להגיע אליה. לכן עם ישראל עלה על במותי ההיסטוריה כאלפיים שנה לאחר בריאת העולם. בתחילה הופיעו האבות והניחו את היסודות, ורק במצרים הגיעה ההתפתחות לכדי היווצרותו של עם.
הדבר נרמז גם אצל יעקב אבינו. יעקב אמר לעשיו: "ויהי לי שור וחמור". וכי יעקב צריך להודיע לעשיו שיש לו שוורים וחמורים? אלא ודאי הדברים עמוקים הרבה יותר. הנביא אומר[26]: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", דהיינו, השור הוא מלך החיות מבחינת הכוח - "ורב תבואות בכוח השור"[27] (האריה הוא מלך מבחינת הגבורה). השור מכיר את אדונו. מסופר בגמרא[28] שכשירד גשם, הרועים הסתתרו מפניו תחת בטנו של השור ולא חששו שמא השור ירבץ עליהם, מפני ש"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". חמור שהוא הצד החומרי, לא מכיר את אדונו, אך לפחות יודע שהוא אוכל ממנו. הנביא מוכיח את עם ישראל שאף שהיה צריך להכיר את הבורא שהוא מנהיג העולם, בכל זאת "ישראל לא ידע עמי לא יתבונן". 'ישראל' זוהי הדרגה הגבוהה יותר של המשכילים והמבינים, והם המקבילים לשור. 'עמי' זוהי הדרגה הנמוכה יותר המכונה גם בלשוננו 'עמך' הצריכים להיות לפחות כמו החמור, ולהבין שהקדוש ברוך הוא מיטיב להם. הגמרא[29] אומרת שמי שהתחייב מלקות היו מכים אותו עם רצועה של עגל דווקא, מפני שסמוך לפסוק "ארבעים יכנו" כתוב "לא תחסום שור בדישו". הרעיון הוא שאם אדם חטא ועבר על לאו, מזכירים לו ע"י הרצועה את השור - "ידע שור קונהו", שמכיר את האדון שלו, לא כמו החמור שרק יודע מי נותן לו לאכול. לכן, כדי שיקח מוסר השכל מכים אותו ברצועה של עגל, של שור.
ייעודן של גלות מצרים ושאר הגלויות
עבודת הפרך בגלות מצרים נועדה להחדיר בעם ישראל ביטול של הרצון הפנימי, כדי שיוכלו לומר "נעשה ונשמע". עבד לא עושה מה שליבו חפץ, אלא את מה שאדונו מצווה עליו. עם ישראל היה צריך לעבור את שלב העבדות כדי לזכך את החומר ולבטל את העצמיות כלפי שמיא. אך הגלות לא השלימה את ייעודה, ולכן ביקש משה רבינו "שלח נא ביד תשלח", דהיינו, אל תגאל את עם ישראל עכשיו, אלא לאחר שתשלים הגלות את ייעודה, ואז יצאו לחירות עולם. אך משה רבינו לא ידע שאם הם יישארו עוד במצרים, חלילה, עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי לגאול. לכן בא בטענה "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני". הרי רוב העם אכן לא היה ראוי לגאולה, ורק אחד מחמישה יצא ממצרים (כדברי חז"ל על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל"[30]). גם אלו שיצאו, לא היו כולם תלמידי משה רבינו. היו גם דתן ואבירם וחבריהם, המרגלים וכו', שאמרו מידי פעם: "למה העליתנו מצרים"[31], ורצו לחזור לדגים ולבצלים שקיבלו שם. הם העדיפו עבדות במצרים עם 'סיר הבשר', מאשר לעבוד את ה' וללמוד תורה מפי משה רבינו. כיוון שבנ"י יצאו ממצרים לפני שהשלימה הגלות את ייעודה, נוצר הצורך בשאר הגלויות שבאו אחריה.
נמצא שלגלות מצרים היה תפקיד לחנך ולרומם את עם ישראל, לתקן את מידותיהם כפי שהתחילו האבות, ולהטביע זאת בהם לדורות עולם. אנחנו מאמינים שהגלות נמצאת בסופה, למרות שעדיין לא רואים זאת באיתגליא, אין ספק שתהליך שיבת עם ישראל לארצו, על כל המשתמע מכך, הוא המשך לגאולה שהתחילה במצרים, וממשיכה עד עצם היום הזה. מי שמאמין בהשגחת ה' על עמו, לא נופל ביאוש ובחולשת הדעת ולא ברפיון רוח, גם אם יש תופעות קשות של מעין נסיגה לאחור. אלה הם פרפורי גסיסה של הרשעות לפני היעלמותה.
מטרתה של האנטישמיות
בהגדה של פסח אנו אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". נשאלת השאלה, מי זאת ה'היא' שעמדה לאבותינו? מסביר הנצי"ב[32], שהמגיד התכוון למה שנאמר לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", דהיינו, ההבטחה שכל מקום בגלות שאליו יגיעו בני ישראל הם יהיו כגרים ולא כתושבים היא שתעמוד להם. כפי שאמרו בני יעקב כשירדו למצרים: "לגור בארץ באנו"[33] ולא להתערב בגויים, כגרים ולא כאזרחים. בגלל הרעב בארץ כנען באנו, ולא על מנת להשתקע. הידיעה הזאת היא שנתנה את הכח לאבותינו להחזיק מעמד בתקופת הגלות. כשישראל רוצים להתערב בגויים, הגויים דווקא מתרחקים מהם ורוצים לכלותם. יהודי שנמצא בגולה, עליו להרגיש עצמו כגר וזר בארץ, זו אינה מולדתו. לעת עתה הוא נמצא שם ולכן הוא משלם את המיסים באותה המדינה וכדומה, אך אין זו ארצו. ארצו היא ארץ ישראל. כשיהודים מבינים שהם בגלות - יכולים הם להחזיק מעמד, אך אם הם מטשטשים את המצאם בגלות וחושבים שזאת 'תפוצה' ולא גולה, וכמו שיש ריכוז של יהודים בארץ ישראל, כך יש גם בברוקלין - לא יוכלו להחזיק מעמד. שנאת הגויים האנטישמית נועדה לשמור על ישראל שלא יתבוללו בין הגויים. בלעם עצמו אמר: "הן עם לבדד" - אם עם ישראל יהיה בודד וישמור על ייחודו, על תרבותו ועל ערכיו - "ישכון", הגויים יכבדו ויעריכו אותו והוא יוכל לשבת בשקט. אבל אם "ובגויים", כלומר, אם יטשטשו את הזהות היהודית וירצו להדמות לגויים, אזי "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו בו, ירדפו אותו, וינסו לכלותו.
חטא המרגלים של דורנו
אנו מאמינים ששיבת עם ישראל לארצו בדורות האחרונים היא חלק מתהליך הגאולה, ואף שבהשקפה ראשונה נראה שקיימת נסיגה: המצב הביטחוני מידרדר, שנאת הגויים אלינו הולכת וגוברת וכו'. צרות אלו באות עלינו כיוון שטרם תיקנּו את חטא המרגלים[34]. לצערנו הרב, חלק מעמנו להוט להסגיר את חבלי ארצנו לידי הגויים (לשמחתנו, הקדוש ברוך הוא מקשה את עורפם של הגויים שאינם רוצים לקבל מהם). הסיבה העיקרית לאבלות בימי בין המיצרים היא מאיסת ארץ חמדה ע"י חטא המרגלים ועל כך עלינו לעשות תשובת המשקל.
חשיבות הבנת מטרות התעניות
התעניות נועדו לעורר אותנו לחזור בתשובה ולשאול מדוע באה עלינו הפורענות. הרמב"ם[35] כותב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י) 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו". ואע"פ שהרמב"ן[36] סובר שחיוב תפילה הוא מדרבנן, גם הוא מודה שבזמן צרה יש מצווה לזעוק, להריע בחצוצרות ולהתפלל. מלבד זאת, יש מצווה מדברי סופרים לצום על כל צרה, כמו עצירת גשמים. בית דין יכולים לגזור תעניות על הציבור, כדי לגרום להם לפשפש במעשיהם, ולראות בשל מה באה הרעה הזאת. הרמב"ם[37] ממשיך: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרֹה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי". דהיינו, הקב"ה יעניש על עצם החשיבה שכביכול אין סיבה לפורענות אלא זו דרכו של עולם.
בציבור הרחב אין מודעות לכך שהקב"ה מנהיג את העולם ע"י שכר ועונש. אין מודעות לכך שיש לברר מדוע המצב הביטחוני כל כך קשה. לצערנו הרב, גם חלק מהיהודים החובשים כיפה מתעלמים מכך[38].
יש החוששים לשאול מדוע הקב"ה הביא על עם ישראל את השואה בטענה שאסור להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא. בודאי שאסור להתריס כלפי מעלה, אך הרמב"ם אומר שצריכים לפשפש במעשים ולשאול בשל מה באה הרעה. לא לפשפש אחר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, לא לבוא בטענה כלפי מעלה, אלא כמו שאומרים בסליחות "ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו", כלומר, אנחנו מצדיקים את הדין ולא באים בטרוניה כלפי מעלה, אלא מנסים להבין איזה חטא גרם לפורענות.
לעניות דעתי, הסיבה העיקרית לשואה היא שעם ישראל לא התעורר לעלות לא"י לאחר הצהרת בלפור. מרן הרב קוק זצ"ל[39] הספיד את בלפור ואמר עליו שהוא היה גוי כשר. הרב חי באותו זמן באנגליה, ואמר שבלפור באמת התכוון להקים בית לאומי לעם ישראל, אלא שאחר כך באו הפקידים במשרד החוץ שלהם, כרתו את עבר הירדן והגבילו את העלייה[40]. למרות שארץ ישראל הייתה חרבה והעליה הייתה קשה, בכל זאת עם ישראל היה צריך לנצל את ההזדמנות וליישב את הארץ. לצערנו, רוב עם ישראל נשאר אדיש להתרחשויות חשובות אלו והיו אף יהודים בלונדון שהתנגדו להצהרת בלפור. חלק גדול מהציבור החרדי סבר שיש להישאר באירופה ולא לעלות לארץ. רק חלק קטן מציבור שומרי המצוות עלה לארץ במצוות הרבנים שאמרו לעלות, אך רוב הציבור לא עלה ארצה. לאחר שלא הבינו שאין להם מקום בחו"ל, הגלות הקיאה אותם. איננו מתעלמים מבעיות נוספות שהיו בגלות, כמו ההתבוללות וההשכלה, אך אין ספק שהסיבה העיקרית היא המשך חטא המרגלים. הקטרוג הגדול נבע מכך שהקדוש ברוך הוא עורר את בלפור כמו שעורר את כורש בשעתו, לתת לעם ישראל רשות לעלות לא"י, אך לא ניצלו זאת, ולכן באה השואה.
בדורנו זכינו לשחרורם של חלק מחבלי ארצנו במלחמת ששת הימים. על עם ישראל היה להחיל מיד ריבונות על כל מרחבי הארץ, ולהתחיל בפעולת התיישבות מסיבית בכל האזורים. גם יהדות אמריקה הייתה צריכה להתעורר לעלות לארץ ולהשקיע את הונה ומרצה בהקמת מפעלים ותעשייה בחברון, שכם ועזה. אם היו ביש"ע עוד מיליון יהודים, מצבנו היה שונה לחלוטין. לצערנו, ישנם הממשיכים לשבת בגולה על סיר הבשר, ומדיניות הממשלה כמעט לכל אורך הדרך הייתה מניעת ההתיישבות היהודית ביש"ע, ומה שהוקם, לא היה ביוזמת הממשלה, אלא כתוצאה מאתערותא דלתתא של הציבור הרחב.
בעל ה'נתיבות'[41] מקשה: מגילת איכה פותחת בהשתוממות הנביא: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עָם", וכיצד ייתכן ש"שרתי במדינות הייתה למס". הפסוק השני אומר: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה". בהשקפה ראשונה נראה שפסוק זה מתאר את גודל הסבל של החורבן, אולם אם זאת כוונת הפסוק, נשארה התמיהה שבפסוק הראשון ללא מענה. לכן מתרץ בעל ה'נתיבות', שהפסוק השני מהווה תשובה על התמיהה בפסוק הראשון. אתם תמהים "איכה ישבה בדד"? למה בא החורבן? התשובה היא: "בכו תבכה בלילה", כלומר, זכרו מה שהיה לפני שמונה מאות וחמישים שנה שבכיתם בכיה של חינם, לכן נקבעה לכם בכיה לדורות. אז נחתם שטר החורבן, וכעת הגיע זמן פירעונו. הנביא מוסיף לשאול מדוע החורבן ממשיך. התשובה היא "ודמעתה על לחיה" - הבכי והחטא של אותו לילה ממשיך עד היום בכך שלא תיקנו את חטא המרגלים[42]. הנביא[43] מתאר מצב של הפסקת בכי בפסוק "בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ". כשכבר לא בוכים נמחקות הדמעות, אבל "ודמעתה על לחיה", הפשט הוא שממשיכים בחטא המרגלים ולא מתקנים אותו, ולכן לא באה הגאולה. חטא המרגלים היה מאיסה בארץ חמדה, לכן תשובת המשקל צריכה להיות - לרצות את הארץ, ליישב בה עוד ועוד יהודים ולהחיל עליה ריבונות יהודית. אם לא יבוא הגואל עד תשעה באב חלילה ונצטרך לצום, נתפלל ונבקש מהקדוש ברוך הוא שעם ישראל יתעורר לתשובה, יתקן את חטא המרגלים, ותשעה באב ייהפך ליום ששון ושמחה עוד בדורנו.
[1] את המונח 'מדע' טבע הרמב"ם בכך שקרא לחלקו הראשון של ספרו 'היד החזקה' העוסק בענייני אמונה בשם 'ספר המדע'.
[2] בהקדמה ל'נצח ישראל'.
[3] ברכות יב ע"ב.
[4] תהלים קיט, פט.
[5] ראה לדוגמה ספר 'העיקרים' מאמר ב פרק טו, אברבנאל על דברים ד, ד"ה ואמנם במסכת.
[6] 'נצח ישראל' פ"א ד"ה כאשר הדבר.
[7] 'אגרות הראיה' ח"א אגרת פט.
[8] תענית כט ע"א.
[9] שם פ"ב.
[10] יחזקאל יח, י.
[11] 'אורות', אורות ישראל, פרק ה אות י.
[12] סנהדרין סג ע"ב.
[13] דוגמה לכך אנו רואים בעבודה זרה ששמה 'קומוניזם'. הייתה מעצמה שדגלה בקומוניזם והחזיקה מעמד כשבעים שנה, אך גם כשהיא קרסה ופשטה את הרגל, במפלגה הקומניסטית בישראל עדיין המשיכו להאמין בעבודה הזרה הזאת.
[14] סוכה נב ע"א.
[15] ע"ז ה ע"א.
[16] מגילה טז ע"א.
[17] ראה 'נצח ישראל' פ"ב. וכ"כ ה'משך חכמה' בראשית לב, ו, עה"פ "ויהי לי שור וחמור".
[18] "ועץ הדעת טוב ורע" - בראשית ב, ט.
[19] ראה 'מי מרום-ממעיני הישועה' להגרי"מ חרל"פ עמודים יא-יב, יח.
[20] קידושין מ ע"א.
[21] ב"ב י ע"ב.
[22] זכורני שבפולין היו שני נציגים יהודים בפרלמנט הפולני, אחד מהם היה ר' איצ'ה מאיר לוין, וכשהוא דיבר בפרלמנט בפולנית הרבה גויים באו לשמוע ולהתענג על שפתו שהייתה טובה משלהם.
[23] שבת קה ע"ב.
[24] 'אורות', אורות התחיה יז.
[25] ב"ק סה ע"ב.
[26] ישעיהו א, ג.
[27] משלי יד, ד.
[28] סוכה כא ע"ב.
[29] מכות כב ע"ב.
[30] שמות יג, יח.
[31] במדבר כא, ה.
[32] 'אמרי שפר' ההגדה על פסח ד"ה והיא שעמדה.
[33] בראשית מז, ד.
[34] 'אגרות הראיה', אגרת צו.
[35] הלכות תעניות פ"א ה"א.
[36] השגות הרמב"ן לספה"מ לרמב"ם, מצווה ה.
[37] שם ה"ג.
[38] אמרתי בהזדמנות מסוימת שמלחמת לבנון הראשונה באה כעונש על הסגרת צפון סיני. מישהו עם כיפה על הראש כתב שזו חדירה לרשות גבוה. כל זמן שימשיכו בדברי לעג כאלה, המצב יהיה קשה יותר ויותר.
[39] 'מאמרי הראיה' עמוד 248.
[40] הדבר דומה לאשר התרחש בימי בית שני: כורש פירסם הצהרה, ואחר כך הגויים חזרו בהם.
[41] בפירושו על מגילת איכה 'פלגי מים'.
[42] וז"ל שם: "אמר הנביא סיבת העונש הנזכר בפסוק הקודם היה בסיבת החטא על מה שבכו בלילה על בכיית מרגלים ולמען לא יתפלא למה יותפס הדור האחרון בעון מרגלים אשר היה לפני דורות רבים לזה אמר "דמעתה על לחיה", כלומר אף דור האחרון עדיין היו מואסים בארץ חמדה וברחו מהקדושה ובחרו בטומאת ע''ג וכאילו אמר שדמעת המרגלים שמאסו בארץ חמדה עדיין על לחיה של הדור הזה".
[43] ישעיה כה, ח.
