במרכז פרשתנו השבת עומדת דרישת התורה לרכז את עבודת ד' המעשית במקום אחד בלבד. פיזור העבודה למקומות רבים כנראה להבנתה מסכנת את טהרת ייחוד ד' ובקלות מוליכה לעבודה זרה.
לקראת סיום הפרשה מופיעה מצוות עליה לרגל שלוש פעמים בשנה לאותו המקום האחד הנבחר לעבודת ד' (קרי-בית המקדש שבירושלים) וכך כתוב: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך במקום אשר יבחר; בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות; ולא יראה את פני ד׳ ריקם. איש במתנת ידו כברכת ד' אלוקיך אשר נתן לך״.( דברים טז/טז-יז).
בפשטות נאמר בפסוקים אלה שהעולה לרגל לא יבוא בידיים ריקות אלא יביא עמו מתנות לפי עושרו הניתן לו באמצעות ברכת ד'. התרגום המעשי של דברים אלה הוא שהעולה לירושלים במועדים הנקובים בלי להביא לפחות קורבן אחד הנקרא "עולת ראיה" עובר על מצות לא תעשה מן התורה; ואם כי ניתן לצאת ידי חובה בקורבן אחד, מצפה התורה שהאיש יוסיף למתנת ידו כפי ברכת עושרו.
הדברים נראים ברורים ומובנים כפי שכתבנו אולם אחד מגדולי חכמי התורה לפני כארבע מאות שנה (הוא המכונה השל"ה הקדוש על שם חיבורו "שני לוחות הברית") מצא קושי בכך שבמקום לכתוב בפסוק האחרון הנ״ל" כפי (או "לפי") מתנת ידו כפי ברכת ד'..." כדרכה הרגילה של התורה, היא הסתפקה הפעם באות כא"ף פעמיים וכתבה: "כמתנת ידו כברכת ד'״.
תירץ הוא שבכוונה השתמשה כאן התורה ב"כא״ף הדמיון" לחנכנו שדמיוני הוא הרגשתנו שאנו נותנים משלנו כאשר האמת היא שאין אנו נותנים אלא משלו יתברך שמו שהרי הכל שלו, כמו שאמר דוד המלך : "... כי ממך הכל ומידך נתנו לך" ( דברי הימים א' כט/יד).
והוסיף חכם זה (השל"ה) עוד שגם המושג "ברכת ד'״ דמיוני הוא, משום שההתעוררות להעניק לנו מלמעלה מתחילה מהתעוררותנו למטה כפי הכתוב:"... ד' צלך על יד ימינך" (תהילים קכ״א /ה); כלומר, לאן שתזיז ידך- שם הצל שלך, וכפי פעולות הנתינה שלנו בהרחב היד ובשמחה ובחפץ לב כך זוכים להענקה מלמעלה הנקראת בדמיוננו ״ברכת ד'".
כמה חינוך ערכי־ מוסרי הרווחנו מניתוחו החד של השל"ה בדיוק עיונו במקראות התורה.
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
