בס״ד
פרשת שופטים
לפי סדר "עשרת הדברות" שבהן בנה משה את נאום המצוות שבספר דברים; הגענו בפרשתנו לדברה השישית לא תרצח". בהקשר אליה כמובן מופיעים גם דיני מלחמה, וביניהם הצו: "כי תקרב אל גיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ/י).
בהתבסס על הפסוק הזה פסק הרמב״ם בספר "משנה תורה" (בהלכות מלכים פרק ו' - הלכה א') בזו הלשון: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום - אחד מלחמת רשות, ואחד מלחמת מצוה״. רוב רובם של הפוסקים הסכימו לפסקו זה של הרמב״ם, ולחז״ל יש ספור רקע להלכה זו המצוי במדרש דברים רבה(פרשה ה' סימן יג) כדלהלן:
"אמר רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב״ה עמו; כיצד?....הקב"ה אמר לו שילחם עם המלך סיחון שנאמר "התגר בו מלחמה" (דברים ב/כ״ד) והוא (משה) לא עשה כן, אלא "אשלח מלאכים (שליחים) אל סיחון...דברי שלום" (דברים ב/כ״ו). אמר לו הקב״ה: כך אמרתי לך - להלחם עמו - ואתה פתחת בשלום?! חייך שאני מקים גזרתך; כי מלחמה שיהיו הולכים, לא יהיו פותחים אלא בשלום; שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום".
בקריאת הדברים האלה מתבקשת מאליה שאלה - כיצד העיז משה לעבור על הצו האלוקי להלחם, בשליחת שליחי שלום? ועוד, מדוע הסכים עמו הקב״ה במקום להענישו? ניתן להציע את האפשרות שהחשיב משה את השלום כ״כלי מלחמה" אשר לפעמים יכול להמם ולהכניע את האויב לא פחות, ואולי אפילו יותר, מכלי נשק ותחמושת. ואם כך חשב משה, הוא לא הפר את הצו האלוקי להלחם, ואולי גם הקב״ה הסכים עם החשיבה הזאת.
נדמה שהרעיון הזה טמון בדברי הרב אלימלך בר שאול, רבה שעבר של העיר רחובות, שכתב בספרו "ריח מים"( עמוד 102) כדלהלן: ״בשלום - לוחמים למען השלום; ובאין ברירה אחרת אז לוחמים גם במלחמת חרב וחנית למען השלום".
כלומר, לפעמים ישנה מציאות המנוסחת יפה על ידי "נעים זמירות ישראל" כך: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום, וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים ק"כ/ו',ז'). מול מציאות כזאת אין ברירה אלא להשיג את השלום ע״י מלחמת חרמה עם כלי מלחמה בעלי כח הכרעה. וכמובן, נגזר מכל הנ״ל שכל "הסכם שלום" עם שונא שלום שרק יקדם את המלחמה החמה - פסול הוא לגמרי מראש.
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
