בס"ד
בענין "בעי קרא כדכתיב, ושנה הכתוב לעכב"
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (י"ז ז')
ישנם שני כללים שלכאורה סותרים אחד את השני, כלל אחד הוא דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים, ואילו לא שנה עליו הכתוב אז לא נכתב בתורה את הדין אלא למצוה, משא"כ בחולין אין חילוק בין דיעבד ולכתחילה, ולעולם הדין מעכב. וכלל שני הוא דמצינו מחלוקת בגמ' אם בעינן קרא כדכתיב או לא, דאם בעינן קרא כדכתיב אז הדין הוא לעיכבוא, ואם לא בעינן קרא כדכתיב, אז לא כתיב אלא למצוה, והקשו המפרשים דלכאורה הדברים סותרים זה את זה, וכדיבואר.
איתא בסנהדרין (מה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה, וליכא[1].
ופריך והתניא מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר ל"ה), אין לי אלא במיתה הכתובה בו (סייף), מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, תלמוד לומר מות יומת המכה מכל מקום. הרי דלא בעי קרא כדכתיב (ופירש"י דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא), ומשני שאני התם דאמר קרא מות יומת (ריבוייא הוא).
ושוב הביא ראיה דבעי קרא כדכתיב, מהא דתנן היה אחד מהן גידם (אביו או אמו של סורר ומורה) או אילם או חיגר או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר (דברים כ"א) ותפשו בו ולא גידמין, והוציאו אתו ולא חיגרין, ואמרו ולא אילמין, בננו זה ולא סומין, איננו שמע בקלנו ולא חרשין. מ"ט, לאו משום דבעינן קרא כדכתיב, ודחה, דשאני התם דכוליה קרא יתירא הוא.
עוד ראיה דבעי קרא כדכתיב, תא שמע אין לה רחוב אין נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין לה רחוב עושין לה רחוב. עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר רחובה דמעיקרא בעינן, ומר סבר רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי. אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב.
ומסיק תנאי היא, דתנן אין לו (מצורע) בהן יד, בהן רגל, אזן ימנית אין לו טהרה עולמית (דבעי קרא כדכתיב), רבי אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא. רבי שמעון אומר נותן על שמאלו ויוצא (דס"ל דלא בעי קרא כדכתיב)[2].
ומאידך, איתא בפסחים (סא. וש"נ) הכתוב שנה עליו לעכב, וכתבו תוס' (זבחים ד: ד"ה אימא, מנחות לח. ד"ה ואם, פסחים יא. ד"ה קוצרין[3], וע"ע בתוס' קידושין כה. ד"ה כל, ועוד) דלא אמרינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים. ובזבחים כתבו בסוף דבריהם דילפינן כן מקרא דמוצא שפתיך תשמור. (ויע' באתוון דאורייתא לר"י ענגל (כלל י"ב) דהסתפק אי ילפינן הך כללא מהלכה למשה מסיני או מקרא, והביא דברי תוס' הנ"ל[4]). וביד מלאכי (אות תרי"ח) הביא הך כלל מס' הכריתות ג"כ, וכ"כ הר"ן בפסחים שם. ובשאר דיני התורה אין חילוק בין דיעבד ולכתחילה כמו שכתבו תוס' בגיטין )ג: ד"ה וכי, ותוס' בפסחים הנ"ל ועוד ראשונים).
[אמנם ע' בנמוקי יוסף בבבא מציעא (קיד.) גבי הפרת נדרים דשנה הכתוב לעכב אע"ג דאי"ז קדשים[5], וכן בלקח טוב (כלל ה') הק' מכמה מקומות בש"ס דמצינו שינה לעכב גם בחולין. וכן יע' בפמ"ג ביו"ד (ס' צ"ג סק"ג) שכתב דמצינו כמה פעמים חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ובפתחי תשובה (חו"מ סי' י"ז סק"ח), וכן בנפש חיה לר' ראובן מרגליות זצ"ל (או"ח ס' קמ"א), ויע' בחזו"א נגעים (סי' י"ב אות כ'). וע"ע תוס' מגילה (כ: תד"ה כל) דמשמע כדעת הנמוק"י, ויע' ברש"ש שהעיר בזה וצ"ע].
ומעתה, הקשה הר"י ענגל בלקח טוב (כלל ה' אות י'), למ"ד דלא בעי קרא כדכתיב, דלא כתיב קרא יד העדים תהיה בו בראשונה אלא למצוה בעלמא, נימא דמעכב ג"כ משום דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, והניח בצ"ע[6]. וכן הק' בשו"ת גבורת יצחק (בענין חליצה אות ו')[7].
ובסוטה (מה:) איתא במתניתין ומורידין אותה (עגלה ערופה) אל נחל איתן, איתן כמשמעו קשה, אע"פ שאינו איתן כשר. ופירש"י דלא כתוב בו עיכובא ולא נאמר רק למצוה. והקשה בנודע ביהודה תנינא (יו"ד סי' קכ"ד) ובמהרצ"ח וקרן אורה שם הא לא בעינן שנה הכתוב לעכב רק בקדשים יע"ש מה שתירצו. אולם בשו"ת חות יאיר (סי' קס"ז בסופו) אחרי שהוכיח דקי"ל כמ"ד דבעי קרא כדכתיב, הקשה מהך סתם מתני' דאע"פ שאינו איתן כשר, דמזה חזינן דלא בעי קרא כדכתיב יע"ש[8]. הרי דפליגי גדולי האחרונים אם הך מתניתין אתיא מדינא דלא בעי קרא כדכתיב או מדינא דלא מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד, ואי"ז ברור אם יש טעם שכל א' הקשה דוקא כדרכו ולא כדברי חביריו, ומה ההגדרה בזה, וצ"ע בכ"ז.
ואין לחלק בין שני הכללים, ונימא דכלל דבעי קרא כדכתיב היינו לענין מי הוי בר חיובא באותה פרשה וכגון דממעטינן חרשין וכיו"ב גבי בן סורר ומורה, ומי שאין לו בהן גבי מצורע, ואילו כלל דשנה הכתוב לעכב היינו לעכב על מעשי המצוה והיתר, דאם חסר איזה דין מן המעשה, דאתי קרא יתירא לעכב בקדשים, וכגון הך דאמרינן הגרלה מעכבת דשנה ביה קרא (יומא לט:), והכהן גדול צריך להביא פרו משלו ולא משל ציבור (שם נא:), אין לומר כן, דהא גבי רוצח שברח (סנהדרין שם) שמותר להמיתו בכל מיתה שאתה יכול ולא רק בסייף, וסלקא דעתך (לולא קרא יתירא) דהיינו משום דלא בעי קרא כדכתיב, וקשה, דכיון דאין זה אלא בפרטי המעשה היאך להורגו, ולא מיירי במי הוי בר חיובא, א"כ אמאי לא נימא דמיתת סייף מעכב כיון דלא מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד, אלא ודאי אין לחלק כמש"נ.
ויע' בגבורת יצחק הנ"ל שתירץ דאף מאן דסובר דלא בעינן קרא כדכתיב מ"מ י"ל דס"ל לעכב מקום הראוי, וכגון רבי אליעזר דאמר נותן על מקום הבהן ויוצא, ורק דסבר דקרא ג"כ למצוה.
והנה, יע' בחזון איש (נגעים סי' י"ב אות כ') שהקשה באופן אחר, דהנה נקט שם דבכולי גמרא מצרכינן קרא לעכב, ולא רק בקדשים, ודלא כדברי תוס' הנ"ל, וקשה דאמאי לא אמרינן בעי קרא כדכתיב. ותירץ דלא דמי, דבכל מקום דמצרכינן קרא לעכב יש במצותו כמה דברים, ואפשר לומר דעיקרו אינו אלא חדא, וכמו בחליצה דאמרה תורה חליצת המנעל ורקיקה וקריאה, ואיכא למימר דחליצת המנעל מתירתה, אלא שבשעת היתרה בחליצת המנעל איכא מצות רקיקה וקריאה, ואי לא עשאן חיסר מצוה אבל אינו מעכב בהיתרה.
משא"כ בכל הני דאמרינן בעי קרא כדכתיב הוי שינוי במה שעושה, כגון אם יהרגוהו אחרים, עושה מה שלא נאמר בתורה שהתורה אמרה שיהרגוהו עדים, וכן במיתה שאינה כתובה, וכן אם ישרפו שלל עיר הנדחת שלא ברחוב, ומ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב ס"ל דעיקר כוונת התורה להרוג את הרוצח והבן סורר ולפיכך י"ל דשאר מילי נאמרו רק למצוה ולא לעכב, ויע"ש עוד מש"כ בזה. וכן ראיתי בערוך לנר מכות (י:) שכתב למ"ד דבעי קרא כדכתיב היינו דלא אמרינן שיקיים המצוה באופן אחר שלא צוה הכתוב. הרי דחילקו האחרונים בין הנך ב' כללים.
ושו"ר דנידון זה נמצא בראשונים, יע' בראבי"ה (סי' תתקצ"א ד"ה ששאלת ולהלן) דנקט דיש הרבה פעמים בגמרא דלכ"ע בעי קרא כדכתיב, ויש מקומות דלכ"ע לא בעי קרא כדכתיב וכגון הך דאין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר דלא נאמר פתח בית אב אלא למצוה (כתובות מד. ויע' תוס' שם). וכן יש מקומות דבעינן שנה הכתוב לעכב, ויש מקומות דבחד קרא הוי לעכב, וצ"ע.
ותירץ דהכל דין אחד הוא, ובעצם בכל דבר בעינן קרא כדכתיב אם ליכא קרא למעט או לרבות, והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר (כדברי החזו"א הנ"ל), כגון ברקיקה כו', ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות, דעל ידי עוד קרא דעיכוב שמעינן דהוו חדא מצוה. הלכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב, אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב.
ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מתי שני דברים נקראו מצוה אחת או נקראו שתים. וכן אין לו בהן יד ורגל נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת או שתים, וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצוות, עכת"ד.
הרי דחידש דבעצם ליכא פלוגתא אם בעי קרא כדכתיב או לא, רק דהיכא דאיכא ב' מעשים בב' מצוות אמרינן דלא בעי קרא כדכתיב, ובחסר מעשה במצוה אחת בעינן קרא כדכתיב, ולפעמים פליגי באיזה דין אם מקרי מעשה א' או ב' מעשים. ובחסר מעשה במצוה א' דבעכ קרא כדכתיב, היא היא הכלל דלא מחלקינן בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד.
והשתא, לפי דברי הראבי"ה דבאמת שני הכללים דין אחד אית להו, יש מקום לבאר הסוגיות בזה באופן אחר קצת, דהנה הבאנו לעיל דשיטת תוס' בזבחים דהא דלא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים לאו סברא הוא כדברי הראבי"ה אלא ילפותא מקרא הוא. וא"כ י"ל למ"ד דבעי קרא כדכתיב באמת הכי הוא בכולי תלמודא (אפי' בב' מעשים בב' מצוות), והוא סברת תוס' בגיטין דלא מפלגינן בין לכתחילה לדיעבד, דדין א' אית להו כנ"ל, וכ"ז בעניני חולין, אבל בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב מדינא. אלא דלפי"ז תקשי ממתני' דסוטה דאע"פ שאינו איתן כשר, וכן מהך דאין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר, הרי דאפי' בעניני חולין ס"ל לסתם מתני' דלא בעי קרא כדכתיב, וצ"ל דהנך מתני' אתיין כתנאי דס"ל דלא בעי קרא כדכתיב.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ופריך אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא, הכי נמי דפסילי, ומשני שאני התם, דאמר קרא יד העדים, שהיתה כבר.
[2]וע"ע תוס' בסוטה (כז. ד"ה דכתיב) ובריטב"א מכות (י:) דביארו עוד סוגיות ע"פ פלוגתת תנאי ואמוראי אי בעי קרא כדכתיב או לא.
[3]ויע' בחיים שאל (ח"ב סי' ה') ובשד"ח (מערכת כף סוף אות ס"ה).
[4]וע"ע נשמת אדם (ג' ו') וצל"ח פסחים (סג.).
[5]יע' ביד מלאכי הנ"ל.
[6]ויע"ש אות ד' שהביא מתוס' סוטה (ב:) בשם הירושלמי לא יקנא לאשתו מתוך שחוק וקלות ראש ואם עבר וקינא מאי, למצוה או לעיכוב, והבין מזה דיש צד לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד, ואילו בנמוקי מהרא"י בס' הליקוטים על הר"מ (סוטה ד' י"ח) ביאר ספיקת הירושלמי ע"פ הפלוגתא אם בעי קרא כדכתיב יע"ש, וצ"ע אם ב' כללים שונים הם או לא, וכדיבואר.
[7]ובדומה לזה, יע' בתוס' יבמות (קד: סד"ה דאמר) שהקשו למ"ד דלא בעי קרא כדכתיב אמאי לא אמרינן דלכל הפחות בעינן "ראוי", וכדאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו'.
[8]ובאמת הר"מ השמיטו, והאריכו האחרונים בזה, ויע' בנודב"ת הנ"ל.
