בס"ד
בענין " החיוב לקרות ולעלות ולברך בתורה בפרשת תוכחה"
איתא במגילה (לא:) אין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי, אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס (פירש"י והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות וכו'). ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, אלא היכי עביד, תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא, הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.
ונפסק בשולחן ערוך (או"ח תכ"ח ו') וז"ל, קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם, אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם. וברמ"א כתב וכן נוהגין שלא לקרות אחד בשמו לעלות אלא קורין "מי שירצה".
ומצינו שדנו האחרונים במה שבכמה מקומות לא רצו לקרוא בפרשת תוכחה, או שלא רצו לעלות לתורה, או שעלו וקראו אבל לא רצו לברך ברכה לפניה ולאחריה.
בביאור הלכה שם[1] הזכיר מה שבכמה מקומות לא קראו מהספר תורה בפרשה זו, וז"ל, וכמה רעות עושין, אחד שאין מקיימין קריאת התורה שהיא תקנה קדומה מימות מרע"ה, וגם על מה שאמר הכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, וגם הוא טעות מעקרו דכי מפני שאין קוראין בתורה ואין רוצין להביט בתוכחה בטוחים הם שלא יחול עליהם התוכחה, ואדרבה ח"ו, ודומה זה הדבר לאחד שהתרו בו מכיריו שלא ילך בדרך ההוא שהוא מלא בורות ופחתים וענה להם אני אינני ירא מן הפחתים יש לי מכסה עבה ואכסנה על עיני שלא אראה אותם ואפילו כי אפול חלילה לא ילעיגו ממני מפני שהיו עיני מכוסים ולא ראיתי אותם, האם יש שטות גדול מזה, אדרבה כל מה שמסגיר יותר עיניו היא הסיבה הגורמת להזיק לנפשו, ויהיה ללעג ולבזיון ח"ו לכל, והנמשל מובן.
בספר החיים לאחי המהר"ל כתב (ספר זכויות פ"ז) וז"ל, ושמעתי מפי זקן א' שראה בקהלת ענווערד כי בשבת של פרשת תוכחה עמדה הספר תורה פתוח בבזיון כמה שעות שלא היה כאן מי שרצה לעלות, והיה שם חכם זקן אחד שאמר תמה אני אם לא תחרב ישיבת קהלה זו, וכן היה, כי באותה שנה נתבטלה ישיבתה בעונות הרבים.
ר' ישראל סלנטר בימי זקנותו דר בפאריס, ושבת אחת כשעמדו לקרוא בתוכחה לא הזדמן למקום יהודי עני כדי שיעלה לתורה בקריאתה, ומיד עמד רבי ישראל ועלה לבימה ובירך את ברכת התורה, אבל הקורא לא רצה לקרוא מפני שכל התוכחות נאמרות בלשון נוכח. מיהר ר' ישראל וקרא את פרשת התוכחה. משסיים פנה לקהל ואמר להם אם אתם מפחדים מפני התוכחה למה אתם מניחים ליהודי עני לעלות לתורה רק משום שאנוס הוא למכור את עצמו בשכר כמה פרנקים[2].
ר"ש קלוגר כתב בשו"ת האלף לך שלמה (סי' ס"ג) וז"ל, מה שנהגו בקהלות הקודש שהתוכחות אין קורין שום אדם רק הקורא קורא אותם בלי ברכה תחלה וסוף, הנה רע מאד מנהג זה ושתים רעות עשו, אחד, דנראה דמבזה התוכחות ועוברין על מוסר ה' בני אל תמאס, ועוד דהוי בזיון לגוף התורה דעל כל הפרשיות מברכין ועל זה אין מברכין והוי בזיון התורה.
והביא שם כמה ראיות דחייבים לברך, ובתוך הדברים כתב בשם מסכת סופרים דאף בזמן הש"ס שלא היה כל אחד מברך רק הראשון והאחרון (מגילה כא:), מ"מ על הקללות היו מברכין, מכל שכן בזה"ז שכל אחד מברך דחייב לברך על הקללות. וטעם הדבר היה נראה דגם בזמן הש"ס היו מברכין על הקללות לרמז דהם מקבלין הקללות והיסורין באהבה. גם י"ל הטעם דמברכין על זה הוא מכח דכתיב ואברכה מברכיך, וכדי שלא יחול בו הקללה באיש שקורא הקללות לכך מברך כדי שיתברך הוא, עכת"ד.
בשו"ת קרן לדוד (סי' כ"ט) כתב וז"ל, ע"ד אשר שאל בענין מנהג מקומו שנוהגין לקרות בקריאת התורה בציבור פרשת התוכחה בלי ברכה רק העולה לתורה קורא הפסוקים שלפני פרשת תוכחה ומברך אחריהן ברכה אחרונה ואח"כ קורא פ' תוכחה בלי ברכה כלל אם הוא מנהג נכון או לא, הנה לפענ"ד לאו שפיר דמי למעבד הכי ומנהג זה אין לו סמיכה בש"ס ופוסקים, וז"ל הגמ' (מגילה לא:) אהא דקתני במתניתין אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי כו' מוסר ה' בני אל תמאס, ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, אלא היכי עביד, תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן, וכ"ה במדרש רבה פ' ראה (פ"ד)[3], למה אין מפסיקין בקללות א"ר יהושיע דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, כיצד, אם יקרא את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך בפ' לפניה ולאחריה אלא אחד קורא את כולן, הרי להדיא דמברכין גם על התוכחות אלא שאין מפסיקין בהן.
ואין להשיב דאין הקפידא אלא שלא להפסיק ביניהם, אבל כשקורא בלי ברכה שפיר דמי, דא"כ אמאי לא קאמר נמי האי תקנתא לקרותן בלא ברכה כו', אלא ע"כ דזה ליתא, דכיון שתקנו חז"ל לברך עה"ת היאך יקראו בלא ברכה לבטל תקנת חכמים. והביא מירושלמי דמגילה דהיו מברכין על פרשת תוכחה גם קודם שתקנו לברך כל אחד ואחד וכנ"ל, עכת"ד.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ל"ה) כתב וז"ל, בדבר שבאיזה מקומות נוהגין שקורין את התוכחות שבפרשת בחקתי ובפרשת תבוא בלא ברכות כו', הוא מנהג טעות ואסור להתנהג כן כי אסור לקרות בתורה בצבור אף פסוק אחד בלא ברכה כו', ומפורש במגילה לטעם ריש לקיש דזה שאין מפסיקין בקללות הוא משום שאין אומרים ברכה על הפורענות כו', וכן צריך לעשות בכל מקום ואין להשגיח על מנהג כשהוא נגד דין המפורש בגמרא ובפוסקים אף אם יאמרו שאדם גדול הנהיג זה, וצריך לשנות ולעשות כדין.
וכן בשו"ת מחנה חיים (ג' ט"ז) כתב שראה במונקטש בכל בתי כנסיות שבעיר דלא נקרא איש בשמו ורק החזן קורא את התוכחה בלי שיברך לפניו ולאחריו, והוכיח מהמדרש הנ"ל דאין קורין התוכחה בלי ברכה דאי לאו הכי הלא יכול להפסיק ולקרוא הרבה אנשים רק לא יברכו לפניו ולאחריו כל משך שקורין התוכחה, אלא ודאי דזה בזוי התורה שלא לברך על קריאת התוכחה (אלא דהשיב דאם נהגו שלא לקרוא לשום איש פרטי רק החזן קורא, א"כ אין כאן איש אשר יברך לפניו ולאחריו, ובשו"ת מנחת אלעזר ויביע אומר הובאו דבריהם לקמן השיגו על זה).
וכתב שם דסיפר הגר"ח דייטשמאן להחתם סופר, שהבאראן אייבשיץ בן הגר"י אייבשיץ אשר נעשה בעל תשובה גמור עשה כזאת, דבשעת הקריאה הספר תורה היה פתוח בבזיון ולא חפץ אחד מאנשי בית הכנסת לעלות, אז עלה הבאראן הנ"ל ואמר בקול רם "חטאתי כי הנחתי הס"ת מונח כי למי ראוי שיקרא לפניו התוכחה אם לא לפני שחטאתי הרבה נגד ה'", ובירך בקול גדול על הספר תורה, והתפלא החתם סופר על כמה סיפורים אשר סיפר מבעל התשובה הנ"ל אשר היה זרע קודש מחצבתו כנודע, וזכות אבותיו המסייעין אותו לשוב לה' בכל לבבו, עכ"ד. הרי דדעת גדולי האחרונים דחייב לקרוא ולעלות ולברך בפרשת תוכחה.
אלא דנגד זה מצינו כמה אחרונים שהתירו לעלות בלי ברכה, יע' בשו"ת מנחת אלעזר (א' ס"ו) שהביא בסוף ספר אמרי נעם על המועדים תשובה בענין זה מבן המחבר לקרות בלי ברכה, ושכן נהגו צדיקים הגאונים הקדושים מזקנינו. והביא שם בשו"ת הר הכרמל (סי' י"ב)[4] דאם אין רוצים לעלות כלל או יצטרכו להשהות ולטרוח הצבור עד שימצאו עולה לה, אין לבטל קריאת ס"ת בשביל זה אלא הש"ץ יקראנו בצבור בלא ברכה. ובמנחת אלעזר השיב על כל זה יע"ש.
וכן בשו"ת שואל ומשיב (חמישאה סי' ט') כתב וז"ל, מעשה אירע בשבת פ' בהר בחקתי שנת תרי"ב הייתי בבית הכנסת להתפלל ותיקין כדרכי ואירע שלא זימן השמש איש שיקרא התוכחה ושאלו את פי מה לעשות, והוריתי לקרות בלא גברא כמ"ש האחרונים, ולדעתי זה נכון יותר מלשכור בשבת שנראה כשכר שבת כו'[5], וקראו כך בלא גברא, והנה היה ראוי להיות חמישי, אבל כיון שלא ברכו לפניה ולאחריה וקראו בלא גברא לא נחשב למנין, ואחר התוכחה קראו אחר ואמרו שיעמוד לששי, והזהרתי את האיש ואמרתי כי זה הששי לחמישי יחשב, ואח"כ קראו לשביעי והיה דעתם לקרות כל הסדרא, וגערתי בם ואמרתי שיסיימו באמצע ויקראו אחר לאחרון כדי שיהיה שבעה קרואים, ואותו איש רצה להיות בסוף סיים הסדר כדרכו תמיד, וכמה פעמים אמרתי להם ולא השגיחו וקראו כולו שהם ע"ה, ולא ידעו שהתוכחה לא עלה למנין כו', אח"כ בא לשאול אותי מה יעשו, וחרה אפי בהם על כי לא שמעו בקולי בראשונה, ועניתי עשו כפי העולה על רוחכם כו', עכ"ל.
הרי שהורה השואל ומשיב שיקראו בלי עולה ובלי שיברך לפניה ולאחריה, ותמה ע"ד בשיירי למנחה בשו"ת מנחת אלעזר שם. אלא דבשו"ת יביע אומר (ז' י"ט)[6] לימד זכות להוראה זו, לפי שבמקומו לא רצה אף א' מן הקהל לעלות לתוכחה ולא היה יכול לשנות מנהגם, ובאין ברירה הורה להם כך, ואע"פ שהיה יכול לעלות בעצמו ולברך לפניה ולאחריה, מ"מ כיון שבעיני ההמון במקומו היתה קריאה זו פחותה בעיניהם, אם היה הרב עולה, היה בזה פגיעה בכבוד תורתו.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]וכן בח"ח עה"ת פ' בחוקותי.
[2]הובא מעשה זה בס' דור דור ומנהגיו (פ"ט) בשם ס' במחיצתם של גדולי הדור.
[3]הובא בתוס' שם (ד"ה אין).
[4]וכן הובא בדעת תורה למהרש"ם (סי' תכ"ח).
[5]וע"ע בזה בשו"מ (ג' ב' קע"ז), ובזכר יהוסף (סי' ל"ד), ועוד.
[6]ושם נשאל על מנהג עולי מרוקו בטבריה שנהגו לקרוא בלי ברכה, וכשנשאלו החזן והגבאים על זה השיבו שכן נהגו במרוקו, וכתב שם דהמנהג הזה אין לו יסוד כלל, ויש חיוב לברך על הקללות שבתוכחה.
