בס"ד
בענין "החשוב חשוב קודם/ שבתון עשה הוא"
פ' נצבים
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (כ"ט ט'-י')
ופירש"י (ד"ה זקניכם) החשוב חשוב קודם ואחר כך כל איש ישראל.
והקשו המפרשים על רש"י מהא דכתיב כאן טפכם ואח"כ נשיכם דהלא אי"ז החשוב חשוב קודם דהא נשים חשיבי טפי כיון דמחויבות במצות משא"כ קטנים. ועוד הקשו דהא גבי מצות הקהל (ל"א י"ב) נאמר איפכא, הקהל את העם האנשים הנשים והטף, הרי דהזכיר נשים ואח"כ הטף.
ומקור דברי רש"י דנקט הך קרא החשוב חשוב קודם הוא מגמ' ירושלמי סוף מס' הוריות דמיירי שם בענין פדיון והצלה מי קודם למי, וא"כ יש נפקא מינה בסדר שכתוב כאן דמצילין קטנים קודם לנשים. וביארו המפרשים הטעם בזה משום דכיון דיבואו לכלל מצות (ואילו נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא) לכן מצילין את הטף קודם. משא"כ בפרשת הקהל אי"ז מצד החשוב חשוב קודם, אלא אמרו חז"ל (חגיגה ג.) דנשים באות לשמוע וטף למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן, הרי דנשים מחויבות ולא טף, ולכן הקדים נשים לטף.
ובאמת ליעקב (להר"י קמנצקי) כתב לתרץ דדלמא כאן הקדים טף לנשים משום דמיירי בפחות מבן כ' וכיון שהם למעלה מי"ג שנים ומחויבים במצות, לכן הם קודמים לנשים, והביא ראיה לזה מהא דכתיב פ' בא (י"ב ל"ז) כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, ופרש"י הגברים מבן כ' ולמעלה. והאריך בזה שם וכתב דצריך לעיין אם אפשר לומר דכל מקום שהקדימו טף לנשים אזי הם גדולים, ואם הקדימו הנשים לטף כמו בהקהל אזי הם קטנים. ובפ' דברים (ג' י"ט) הקשה בזה עוד, ובהערה שם כתב דמצינו תשעה מקומות דטף מוזכר קודם לנשים, וי"ב מקומות דמקדים נשים לטף.
ראש השנה
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (אמור כ"ג כ"ד)
כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קס"ג) היא שצונו לשבות ממלאכה יום ראשון של תשרי והוא אמרו יתעלה בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון. וכבר קדם לך לשון אמרם האי שבתון עשה הוא, עכ"ד.
והנה בפרשה של חג המצות וחג השבועות לא נאמר שבתון כלל, רק כתיב שבתון גבי סוכות (פסוק ל"ט שם) תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. אולם במצות עשה קס"ו וקס"ז במצות שביתת מלאכה בחג הסוכות, לא הביא הר"מ קרא דשבתון אלא מקרא קדש (פסוק ל"ה, ל"ו), וצ"ע מאי שנא גבי ראש השנה שהביא הר"מ קרא דשבתון ואילו גבי סוכות לא הביא אלא קרא דמקרא קדש, וכבר הקשה כן בפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט. וכתב הר"מ בהל' יו"ט (א' ב') כל השובת ממלאכת עבודה בא' מהן (ר"ל כל הימים טובים) הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות, עכ"ל, וצ"ע בכל זה.
והנה בר"ה (לב.) פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא במקור לאיסור מלאכה בר"ה, דר"א ס"ל דילפינן איסור מלאכה מקרא דמקרא קדש, וקרא דשבתון אתיא לקדושת היום, וא"ל ר"ע מפני מה לא נאמר שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה, אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, ומקרא קדש זו קדושת היום (ופירש"י והוא בא להזהיר על המלאכה שהיא עיקר, וכך יפה לדרוש, הואיל והוא ראשון במקרא והשביתה ראשונה לכולם).
ואיתא בחגיגה (יח.) כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קדש. במה הכתוב מדבר, אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון, הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה. ופירושו, דבתחלת פרשת המועדים כתיב אלה מועדי ה' כו' מקרא קדש, וקאי על איסור מלאכה, ואמר ר"ע דקאי אאיסור מלאכה דחוש"מ, דא"צ לאסור מלאכה ביו"ט דכבר כתיב שבתון לאיסור מלאכה, ע"כ הגמ'.
ותמוה, דלכאורה ר' עקיבא סותר את עצמו, דבמסכת ר"ה דרש מקרא קודש על קדושת היום ושבתון לאיסור מלאכה, ובמסכת חגיגה דרש מקרא קדש על איסור מלאכה כשיטת ר' אליעזר בר"ה, וצ"ע, וכן הקשה בערוך לנר ר"ה שם.
תו יש להקשות דלכאורה דברי ר' עקיבא סותרין את עצמו מיניה וביה, דמריהטת סוגיא דר"ה משמע דאי מקרא קדש אתיא לאיסור מלאכה, אז שבתון אתיא לקדושת היום, ואי שבתון אתיא לאיסור מלאכה, אז מקרא קדש אתיא לקדושת היום, והיאך דרש ר"ע תרוייהו לאיסור מלאכה.
עוד יש להקשות היאך אמר ר"ע בחגיגה אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון, הלא שבתון לא נאמר אלא גבי ר"ה וחג הסוכות, והל"ל אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון, דאילו גבי שביעי דפסח לא נאמר שבתון כלל. וכן הקשה בטורי אבן שם, ולפיכך גרס בגמ' אם בשמיני וכו' [וכן גירסת הרי"ף ריש מו"ק].
עוד יש להעיר בלישנא דגמ' "הרי כבר נאמר שבתון" לגירסת הטורי אבן דקאי אחג הסוכות, דהלא נמצא לפי"ז דהאי "כבר נאמר שבתון" הוי קרוב לארבעים פסוקים אחר קרא דמקראי קדש בתחלת הפרשה. ואילו לגירסתינו דקאי שבתון אשביעי של פסח, אין זה אלא בפרשה הסמוכה לו. אולם גם לגירסתינו ודאי קשה דהא לא כתיב שבתון כלל גבי פסח, וצ"ע בכ"ז.
ובערוך לנר ר"ה שם יישב דלא אמר ר' עקיבא שאין לדרוש גם כן ממקרא קודש לאיסור מלאכה, רק שאמר למה לא נאמר ששבתון שכתוב ראשון קאי על מלאכה, ולכן שם בחגיגה דכתיב מקראי קודש בתחלת הפרשה דרש על מלאכה לכל הימים דנקראו מועד דגם חול המועד בכלל. ולפ"ז י"ל דגם ר' אליעזר דרש איסור מלאכה בחול המועד כר"ע שם, ונראה לו דוחק לחלק בין דרשת מקרא קודש לדרוש בראש השנה על קדושת היום ובאלה מועדי ה' מקראי קדש על איסור עשיית מלאכה, ולכן דרש תרוויהו על איסור מלאכה, אבל לר"ע ניחא ליה לדרוש שבתון דכתיב ראשון על מלאכה, עכ"ד.
ולפי דבריו מיושב הא דהקשינו לעיל אמאי הביא הר"מ קרא דשבתון לאיסור מלאכה דוקא במצות עשה דר"ה ולא בחג הסוכות, דהא גבי סוכות כתיב (פסוק ל"ה) ביום הראשון מקרא קדש כו' ביום השמיני מקרא קדש כו' ואח"כ כתיב (פסוק ל"ט) ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, הרי דכתיב מקרא קדש בקרא קדים לקרא דשבתון, וכיון דפתח הכתוב במקרא קדש תחילה וכדאמר ר' עקיבא בר"ה, לכן אתיא מקרא קדש לאיסור מלאכה ולא קרא דשבתון[1].
אולם קושיתינו עדיין במקומה עומדת בהא דלא כתיב שבתון גבי שביעי של פסח, ושבתון הכתוב גבי סוכות הוי בסוף הפרשה, וא"כ ממה נפשך צריך ביאור בכוונת ר"ע במס' חגיגה בהא דאמר אם בשביעי (בשמיני) הרי כבר נאמר שבתון, וצ"ע.
והנראה בזה, ובהקדם נביא דברי הטורי אבן שם שהקשה אהא דאמר ר' עקיבא "הרי כבר נאמר שבתון" דהל"ל "הרי כבר נאמר מקרא קדש", ואמאי נקט קרא דשבתון לעשה שנאמר לבסוף, ולא נקט רישא דקרא דמקרא קדש הנאמר בראשון ושמיני דחג הסוכות דמשמע קדשהו בעשיית מלאכה (דלפי גירסתו מיירי הכא בקראי דחג הסוכות ולא חג הפסח). ואע"ג דילפינן בר"ה משבתון לאיסור מלאכה בר"ה, שאני התם שכתב שבתון קודם למקרא קדש וראוי לדרשו לעשיית מלאכה שהוא עיקר, משא"כ בחג הסוכות כתיב מקרא קודש קודם לשבתון וראוי לדורשו לאיסור מלאכה.
ותירץ דשמא י"ל כיון דר"ה נאמר בקרא קודם לסוכות וגבי ר"ה כתיב שבתון תחילה הוא עיקר משל סוכות הכתוב לבסוף, וכיון דשבתון דר"ה בע"כ שבות במשמע הואיל ופתח בו תחילה הא מגלי על שבתון דסוכות דשבות במשמע אף על גב דכתיב לבתר מקרא קודש.
אולם לפי דבריו הדרא קושיא לדוכתא בדעת הרמב"ם דלא הביא קרא דשבתון לאיסור מלאכה גבי מצות עשה דאיסור מלאכה בחג הסוכות אלא בר"ה, ואילו לדברי הטורי אבן שפיר למידין איסור מלאכה בסוכות מקרא דשבתון, וזהו דלא כפי שנתבאר דנקט הר"מ קרא דמקרא קדש גבי סוכות הואיל ופתח בו הכתוב תחילה בקראי דסוכות, וצ"ע.
לכן נלענ"ד ליישב על דרך הערוך לנר הנ"ל, דלעולם קרא שפתח הכתוב תחילה קאי אאיסור מלאכה, וכדפרש"י בר"ה שהוא עיקר. ולכן גבי ר"ה קי"ל דשבתון קאי אאיסור מלאכה, ובסוכות קרא דמקרא קדש קאי אאיסור מלאכה. ונראה לקיים הגירסא בספרים שלנו בגמ' דחגיגה אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון, ולעולם קאי אפרשת פסח הסמוך לקרא דאלה מועדי ה', ואע"ג דלא כתיב בקרא "שבתון" אצל פסח כלל, מ"מ נראה דכוונת הגמ' בזה לענין איסור מלאכה באופן כללי, דאם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון, כלומר איסור עשה דמלאכה במה דכתיב בפסח מקרא קדש.
וכן איתא בשבת (כד:) דאין שורפין קדשים ביום טוב, ואמר רב אשי שבתון עשה, ואין עשה דבאש תשרופו דוחה יום טוב דהוא לא תעשה ועשה, הרי דנסיב קרא דשבתון לכל ימים טובים, דבכל יו"ט אין שורפין קדשים. וכן הוא לשון הר"מ בהלכות יו"ט (א' ב') כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות עכ"ל, הרי דנקט קרא דשבתון אע"ג דלא כתיב שבתון בכל יו"ט[2].
כמו כן נראה לפרש כוונת ר' עקיבא בגמ' דחגיגה, דלעולם לא בכל מקום אתי איסור מלאכה מקרא דשבתון כמש"כ בטו"א הנ"ל, אלא הוי לשון מושאל לאיסור עשה דעשיית מלאכה. ושפיר יש לקיים גירסתנו דאם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון, דמיירי בפסח אע"ג דלא כתיב שבתון בקרא שם אלא מקרא קדש לחוד, וכמש"נ.
והטעם בזה דנקטו קרא דשבתון לבטא איסור מלאכה טפי מקרא דמקרא קדש, י"ל משום דלשון שביתה שבות משמע כדאיתא בגמ' בכל מקום, וכן מצינו בפרשת כי תשא (ל"א ט"ו) ופ' אמור (כ"ג ל"ב) דכתיב שבת שבתון, דשבת ויום כפור אסורים אפילו במלאכת אוכל נפש, יעו"ש ברש"י בפ' כי תשא. אי נמי כמש"כ הטורי אבן והובא דבריו לעיל, דכיון דבר"ה כתיב שבתון קודם למקרא קדש, וקראי דר"ה כתיב קודם לסוכות, אלמא שבתון הוי עיקר קרא לאיסור מלאכה, וכדאמר ר' עקיבא גבי ר"ה, דבו פתח הכתוב תחילה ולאיסור מלאכה.
וראיה לכל זה דלאו דוקא נקט קרא דשבתון אלא לסימנא בעלמא למצות עשה של איסור מלאכה, מצאתי בתורת כהנים הובא ברמב"ן (כ"ג ז') וז"ל, ר"ע אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים, א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה, עכ"ל, וקרא הרמב"ן לזה "נוסחא המדויקת"[3].
אלמא דעיקר ענין העשה דאיסור מלאכה הוא "ימים טובים", ולא שנא קרא דשבתון לא שנא קרא דמקרא קדש, ולאו דוקא נקט ר' עקיבא קרא דשבתון, דעיקר הכוונה הוא דאיסור מלאכה ביו"ט כבר אמורים, וא"ש היטב עם כל מש"נ[4].
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]אלא עדיין תקשי מהא דהביא קרא דשבתון במ"ע דשביתה ביוה"כ (מ"ע קס"ה) אע"ג דכתיב מקרא קודש קודם, ויש לדון בזה.
[2]וכתב הרמב"ן (כ"ג כ"ד) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת. וכ"כ בזהר הרקיע (אות מ"א). ולדבריהם באמת מ"שבתון" ילפינן לאיסור מלאכה בכולהו, ודלא כדברי הר"מ שהביא קרא דמקרא קדש לאיסור מלאכה בסוכות ופסח ועצרת, יע' במ"ע קנ"ט ולהלן. ולדברי הרמב"ן וזהר הרקיע אולי י"ל בביאור גמ' דחגיגה אם בראשון ושביעי הרי כבר נאמר שבתון, ר"ל ע"י ההיקש כבר למדנו איסור מלאכה ביום ראשון ושביעי וא"כ לא אתי קרא דמקראי קדש בריש הפרשה לאיסור מלאכה בפסח.
[3]וע"ע בהעמק שאלה (שאילתא ק"ע ב') שביאר הברייתא באופן אחר ע"פ גירסא אחרת שהיה לו בדברי התורת כהנים.
[4]ויע' היטב בר"מ סה"מ (מ"ע קנ"ט).
