בס"ד
בענין "מקץ שבע שנים/ איסור שאר עינויים"
פרשת וילך-מקץ שבע שנים
וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת (ל"א י')
פליגי רבנן ור' יהודה (ר"ה ט. וש"נ) אם שנת חמשים של יובל עולה לכאן ולכאן או לא, דלר' יהודה שנת היובל היא סוף היובל שעבר ותחילת היובל הבא, וגם הוי שנה ראשונה לשנת השמיטה הבאה, ולרבנן אין שנת היובל נחשב שנה ראשונה ליובל הבא ולשנת השמיטה הבאה, אלא מונה מ"ט ואח"כ יובל ומונה ששה ואח"כ שמיטה.
והקשה בטורי אבן (ר"ה ט. ד"ה ואי) אליבא דרבנן בשמיטה ראשונה של אחר היובל היכי משכחת לה קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, דהלא מהשמיטה שלפני היובל עד השמיטה הראשונה שלאחריה נמצא דאיכא שנת היובל ושש שנים של שמיטה. וא"כ נמצא דמקץ שבע שנים בחג הסוכות אינו בתר שנת השמיטה אלא בשנת השמיטה עצמה, ואי בחג הסוכות דבתר שנת השמיטה הוי ליה מקץ שמנה שנים ולא שבע, וצ"ע.
והנצי"ב במרומי שדה שם ובתרועת מלך (סי' כ"ח) ובמעשה חושב (ערכין יב:) תירצו דהמנין דקרא לא קאי מהשמיטה דלפניו דוקא, אלא מראש המנין של השמיטה הזאת, וכיון דלשמיטה מנינן משנה של אחר יובל א"כ הרי שפיר מקרי מקץ שבע שנים. וכן צריך לפרש הכתוב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה (פ' ראה ט"ו א')[1].
ובפשיטות היה נראה ליישב ע"פ הא דאיתא בנדרים (סא.), אמרו לו לרבי יהודה, הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך, ואין כאן אלא חמש (בשני שמיטה אחר היובל), אמר להם לדבריכם, הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים, הרי כאן ארבע, (דסבירא לכו דקרא בכולהו שנים משמע, הרי ליכא לאוקמיה בשמיטה של שנת מ"ט שהרי זרע של מ"ח צריך שיספיק מ"ח ומ"ט ונ' ונ"א עד הקציר של נ"א), אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע (שאינו סמוך ליובל), דילי נמי איכא לאוקמה בשאר שני שבוע, ע"כ. וא"כ הכא נמי י"ל דקאי קרא דמקץ שבע שנים וכו' בשאר שני שבוע שאינו סמוך ליובל, אבל לעולם בין השמיטה יד לפני יובל להשמיטה שלאחר יובל איכא ח' שנים והוי הקהל מקץ שמנה שנים.
אמנם במעשה חושב בערכין (יב:) הביא מה שכתב בטו"א שם דבחידושיו למס' נדרים יתבאר זה, אלא דלא זכינו לחידושיו לנדרים, וכתב במעשה חושב בכוונת קושית הטו"א, דלאוקמי בשאר שני שבוע ניחא בהא דשש שנים תזרע דאינו דין ומצוה, ולכן אמרינן דקרא איירי בשאר שני שבוע, ובשמיטה שלאחר היובל על כרחך ישתנה מהנאמר בקרא, אבל בהא דהקהל לרבנן דע"כ צריך להיות שינוי משאר שמיטות, יש להסתפק איך יהא השינוי, אם יהא בתר שנת השמיטה וישתנה במה שלא יהיה מקץ ז' שנים, או דיהא מקץ ז' שנים כבכל השמיטות וישתנה במה שיהא בחג הסוכות בתוך השמיטה, וזה ה"ל לפרש בקרא איך להתנהג בהשינוי.
יום הכפורים- איסור שאר עינויים
פליגי רבוותא[2] בשאר עינויים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה) ביום הכפורים אם איסורם מן התורה או מדרבנן, דהנה בקרא בפ' אמור (כ"ג ל') למדנו דענוש כרת על עשיית מלאכה ביום הכפורים דכתיב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש כו', ובקרא דלעיל מיניה כתיב כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, ודרש תנאי ביומא (עד:) דקאי האי עינוי על איסור אכילה ושתיה ולא על שאר עינויים[3]. וכן דרש רבא בנדרים (פ:)[4]. ושאר עינויים דתני במתניתין שם (עג:), ילפינן איסורם ביומא (עד.) דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ותשה"מ, תלמוד לומר שבתון שבות. ועוד איתא שם (עו.) הני חמשה עינויים (אכילה ושתיה הוו א', ועוד ד' הנ"ל) כנגד מי, א"ר חסדא כנגד ה' עינויים שבתורה, ובעשור, ואך בעשור, שבת שבתון, ושבת שבתון, והיתה לכם. ופליגי רבוותא אם הני דרשות הוו דרשות גמורות או אסמכתות בעלמא נינהו, והאריכו המפרשים להוכיח שיטתם לכאן ולכאן, ונדון להלן בחלק מהם.
א') הנה בהא דילפינן משבתון שבות לאסור שאר עינויים, פירש"י שם וז"ל, וגבי עינוי כתיב, וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה, האי נמי שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי עכ"ל.
וכתב במנחת חינוך (מ' שי"ג אות א') דנראה לכאורה מרש"י דהוא דרבנן, (וכ"כ בפר"ח סי' תרי"א), דכתב דאסמכי ביה רבנן, ומ"מ אפשר לומר דהוא מן התורה רק דמסרו הכתוב לחכמים כמבואר בר"מ (פכ"א מהל' שבת ה"א) נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, יע"ש בהרב המגיד דהשבותין הם מן התורה אך נמסרו לחכמים. וברמב"ן עה"ת פ' אמור (כ"ג כ"ד) ס"ל לדברי המכילתא פ' בא דמשבתון ילפינן שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, וא"כ ליכא להוכיח מכאן דשאר עינויים ביוה"כ מדרבנן נינהו, עכ"ד המנ"ח. וכ"כ בהעמק שאלה (שאילתא קס"ז אות א').
ובשדי חמד (מערכת חי"ת כלל קל"ה) הביא אחרונים שדנו בדברי רש"י הללו, והביא מס' צמח צדק דאדרבה מדברי רש"י הללו איכא ראיה דסובר דשאר עינויים אסורים מה"ת, דרק לגבי שבתון דשבת כתב דאסמכו רבנן כו', אבל בשבתון דעינוי לא כתב אסמכו רבנן רק כתב להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי, ומשמע שגוף הכתוב בא להוסיף זה, עכ"ד, וע"ע בהעמק שאלה הנ"ל בזה. ובחכמת שלמה (סי' תרי"א) ג"כ הבין מדברי רש"י הנ"ל דאיסורם מה"ת, דס"ל דשבתון האמור בשבת קאי אתולדות שלא היו במשכן ואעפ"כ איסורם מה"ת, ה"נ שבתון האמור ביוה"כ איסורם מה"ת.
[ובעיקר שיטת רש"י, יע' בשבת קיד: (ד"ה אלא לאו) דשבתון שבות הוי דרשה גמורה, וע"ע ביומא פא: (ד"ה תשבתו) כנ"ל, וכן הביאו בהעמ"ש שם והגרי"פ בסה"מ לרס"ג (עשין נ"ד נ"ה). וכן בב"ח (סי' תרי"א) ועוד דייקו מדברי רש"י ביבמות עד. (ד"ה שמותר) דס"ל דסיכה כשתיה מה"ת הוא, וא"כ ס"ל דשאר עינויים מה"ת הן].
ב') איתא במתני' (יומא עג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם, והביאו הראשונים ראיה מכאן דאיסור שאר עינויים מדרבנן נינהו, דאי הוי רחיצה אסורה מה"ת היאך הקילו חכמים בהם. ובתוס' ישנים ובתוס' הרא"ש, (וכן ס"ל היראים מצוה תכ' למסקנא) כתבו דיש לדחות, דאפשר דרחיצת כל גופו הוי מה"ת, אבל רחיצת פנים הוי מדרבנן והקילו למלך וכלה לרחוץ פניהם[5].
ויע' באור גדול על המשניות שם שהקשה כיון דכל גופו מן התורה אסור א"כ ליהוי ראשו חצי שיעור דאסור מן התורה לר' יוחנן. ויע' בדברי יחזקאל (ס' ט"ו ענף ג') שכתב ליישב דכל דליכא רחיצת רוב גופו אינו בכלל האיסור תורה של ביטול עינוי, כיון דאינו יוצא על ידי רחיצת מקצת גופו מתורת עינוי, ונמצא דאין רחיצת מקצת גופו מסוג האיסור כלל.
ג') בשער המלך הל' שביתת עשור הקשה וז"ל, ודע דמסוגיא דפ' הישן (כח.) נראה שיש להוכיח (כדעת הר"ן) דשאר עינויים דרבנן, כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי, ופרכינן עלה יה"כ מדר"י א"ר נפקא כו', ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי, סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ"ל, והשתא לדעת רבינו (הר"מ) דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון, אמאי לא משני עדיפא מינה, דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל, עכ"ל. ויע' במעשה חושב שם (אות ס"ה) ובמנ"ח ובאור גדול שם ושם מש"כ ליישב.
ובקרן אורה נדרים (פ:) כתב דאף לדעת הר"מ דשאר עינויים אסורים מה"ת, וכדמשמע מיומא (עד.) דמה"ת אסירי ומכרת הוא דאימעוטי מקרא, ש"מ דמקרי עינוי נפש, מ"מ סוגיא דנדרים שם ס"ל דליכא איסור אלא מדרבנן מהא דפריך התם מדלא ענוש כרת ש"מ דלא עינוי הוא, הרי מה"ת לא הוי בכלל עינוי, עכת"ד, וא"כ י"ל דסוגיא דסוכה הנ"ל רצה ליישב אליבא דכ"ע, ולכן נקט דאתי אזרח לרבות תוספת עינוי ולא שאר עינויים. וכעי"ז יישב במנ"ח הנ"ל, וע"ע בר"ן בסוגיא שם.
ד') ובמנ"ח שם כתב להביא עוד ראיה דמדרבנן נינהו, דאי מה"ת נינהו, ואין בהם עונש ואזהרה, וליכא ריבוי בקרא ליחייב נשים בשאר עינויים, א"כ ה"ל מצות עשה שהזמן גרמא, והיה ראוי להיות שנשים פטורות. בשלמא אי אמרינן דמדרבנן הוא א"כ כיון דאסמכוהו רבנן למצות עינוי וכיון דבעיקר עינוי כולם חייבים ה"נ במצות חכמים אבל אי אמרינן דהוי דאורייתא א"כ למה יהיו נשים חייבות כיון שאין לנו שום לימוד, וכ"ת דבאמת אינן מחויביות בשאר עינויים, זו ליתא, דהא משנה מפורשת הכלה מותרת ברחיצת הפנים וחכמים אוסרים והחיה תנעול את הסנדל, אבל בשאר נשים כ"ע מודים דחייבות. ומזה לכאורה ראיה גדולה דשאר עינויים הם רק דרבנן כשיטת התוס' והרא"ש, דאי הם מדאורייתא היו נשים פטורות.
ה') איתא במתני' בברכות (טז:) רחץ (ר' גמליאל) לילה הראשון שמתה אשתו, א"ל תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ, א"ל איני כשאר בני אדם, אסטניס אני, ופרש"י והוא אדם מעונג ומפונק. ויע' בר' יונה (ט: בדפי הרי"ף) בשם ר"ח דרחץ משום דה"ל סכנה. וכתב דאי"ז נכון, דאפי' בלא סכנה כיון שיש בו צער מותר, וראיה לדבר מדחזינן ביוה"כ שאסור בסיכה ואפילו הכי אמרו שאם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, הנה שאפילו בלא סכנה התירו לו לסוך, וכיון שביוה"כ שהוא מן התורה הקילו, כל שכן באבילות שרוחץ אע"פ שאין שם סכנה וכו'. הרי דמשמע דס"ל לר' יונה דשאר עינויים מה"ת הם (ויש לדחות). ויע' בתוס' שם (ד"ה אסטניס) דג"כ ס"ל דהיתרא דאסטניס הוי משום צער, דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג, והוסיפו וז"ל, וכן משמע נמי במס' יומא מי שיש לו חטטין בראשו וכו'. הרי דלא כתבו תוס' דהוי ק"ו מיוה"כ שהוא מן התורה כמש"כ ר' יונה, אלא כתבו "וכן" גבי יוה"כ, ואזלי לטעמייהו בזה דשיטתם דאין שאר עינויים אסורים אלא מדרבנן[6].
לע"נ יעקב משה בן יוסף
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ובמעשה חושב שם הק' דה"ל להטו"א להקשות מהא דכתיב מקודם בפ' ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, דהלא לרבנן בשמיטה שאחר היובל הרי הוא שמנה שנים משמיטה הקודמת.
[2]יע' תוס' יומא (עז.) נדה (לב.) נדרים (פ:), תו"י יומא (עג:), רס"ג (עשה נ"ד), ועוד הרבה ראשונים דס"ל דאסור מדרבנן, ומאידך, דעת העיטור ובה"ג (הל' יוה"כ), שאילתות (קס"ז קס"ח), ס' היראים (ת"כ), רמב"ם (שביתת עשור א' ה' לדעת רוב המפרשים בדעתו), ועוד הרבה ס"ל דשאר עינויים אסורים מה"ת.
[3]יע"ש ביומא דאיכא כמה דרשות לברר הך עינוי דכתיבא ביוה"כ, ודרשינן התם והאבדתי את הנפש ההיא, עינוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה זה אכילה ושתיה. ויע' בפי' הגרי"פ בסה"מ לרס"ג (עונש נז' ד"ה אמנם) שתמה דקרא דוהאבדתי כו' במלאכה הוא דכתיב ולא בעינוי, והיכי יליף מיניה לפרושי עינוי מה היא. והביא שהראב"ד והר"ש משאנ"ץ בספרא פ' אחרי (פ"ז) הרגישו בזה ויע"ש מה שתמה על דבריהם ומה שתירץ בעצמו. וע"ע בערל"נ כריתות (ב. ברש"י ד"ה והאוכל).
[4]יע"ש שדרש דרק עינוי הניכר בו ביום אסרה תורה והיא אכילה ושתיה, ויע"ש בראשונים היאך סוגיא זו מתישבת עם סוגיא דיומא.
[5]ועוד דחה הר"ן דאפילו אי נימא דמה"ת הוא מ"מ מסרן הכתוב לחכמים והן הקילו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג.
[6]וכן מוכח מהמשך דבריהם דהביאו דברי הירושלמי דמדמה היתירא דרחיצה שאינה של תענוג דאבילות לסיכה דיוה"כ. ואזיל הירושלמי לשיטתו בזה, וכדהביא הרא"ש ביומא שם דבריהם יע"ש.
