בס"ד
בענין "הבוא נבוא אני ואמך" / "כי נר מצוה ותורה אור"
"הבוא נבוא אני ואמך"
וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה (ל"ז י')
ופירש"י וז"ל, והלא אמך כבר מתה[1]. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו (בראשית רבה פ"ד י"א). ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וכו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל.
ובפשטות, מה שכתב רש"י "ורבותינו למדו" שאין חלום בלא דברים בטלים, הוא פירוש אחר ממש"כ בריש דבריו שהדברים מגיעין לבלהה, וכל החלום נתקיים.
וברמב"ן כתב כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה[2], אבל ענין החלום, כי השמש רמז ליעקב, והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו וכו'.
והנראה ליישב דברי רש"י, בהקדם דברי הגמ' בברכות (נה.), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אמר רבי ברכיה, חלום, אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, מנא לן, מיוסף, דכתיב והנה השמש והירח וכו'. וההיא שעתא (פרש"י דחלם) אמיה לא הות.
וצ"ב מאי הוסיף ר' ברכיה לדברי רבי שמעון בן יוחי. ועוד יש להקשות דרש"י עה"ת הביא דלמדו רבותינו מיוסף כדרשת רשב"י שאין חלום בלא דברים בטלים, ואילו מהגמ' משמע דילפינן מיוסף דאע"פ דמקצתו מתקיים מ"מ כל החלום אינו מתקיים, וכדרשת ר' ברכיה, וצ"ע.
ויע' בהגהות רא"מ הורויץ שחילק בין דברים בטלים בחלום לכולו אינו מתקיים, דרשב"י ס"ל דכבר בעת החלום יש חלק בטל בכל חלום, והוסיף ר' ברכיה שאפילו אם בעת החלום אין חלק בטל, וכגון הכא שהדברים מגיעין לבלהה, אעפ"כ בסופו כולו אינו מתקיים כמש"כ הרמב"ן דבלהה מתה קודם ירידתן למצרים, ושפיר שייך שיתקיים חלום גם אם אין דברים בטלים בשעת החלום, ודלא כדברי רשב"י[3].
הרי דחידש דהא דאיתא במדרש דכוונת החלום קאי אבלהה, הוא נמי שיטת ר' ברכיה, וא"כ הא דאיתא בגמ' "וההיא שעתא אמיה לא הות" קאי אבלהה בשעת קיום החלום, וכיון דמתה קודם לקיום הרי דכולו אינו מתקיים.
וודאי פשטות הגמ' משמע כפי' רש"י בגמרא שכתב בדברי ר' ברכיה שבשעת החלום כבר אמיה לא הות ומבואר דקאי ארחל, ונמצא דפליגי הגמ' והמדרש בכוונת החלום מי זה אמו, וכפשטות דברי רש"י עה"ת. וכן כתב המהרש"א בברכות שם דמדברי הגמ' מבואר דלא כדברי המדרש דקאי "ואמך" אבלהה.
אולם, לפי דברי רא"מ הורויץ, נוכל לפרש דברי רש"י עה"ת בדרך מחודש באופן דאין דברי הגמ' שהביא רש"י בשם "ורבותינו למדו" חולקים אדברי המדרש בריש דברי רש"י שהדברים מגיעין לבלהה, אלא הכי פירושו, ורבותינו למדו מכאן דאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, בין ממה שחשב יעקב דקאי ארחל, ובין אליבא דאמת דקאי אבלהה, דאיכא חלק בטל בתוך החלום, וכדיבואר.
ויש לבאר המשך דברי רש"י כזה, דיעקב לא ידע דקאי "ואמך" אבלהה אלא חשב דקאי ארחל שכבר מתה, כדאיתא במדרש שם, וא"כ יש כאן חלק בטל בחלום יוסף כיון דרחל כבר מתה, וא"א בחלום בלא דברים בטלים, ושאר החלום הוא אמת, ולכן רק נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, אבל לעולם ידע שהחלום יתקיים. [ובאמת פליגי המזרחי והמהרש"א שם אם יעקב אבינו ידע מהאי כללא דא"א לחלום בלא דברים בטלים גם קודם שנתקיים החלום או שידע שהחלום יתקיים מסברא אבל לא מטעם דא"א לחלום בלא דברים בטלים, אבל לכ"ע ידע שיתקיים וכדכתיב ואביו שמר את הדבר].
וכל מה שנתבאר הוא כפי הבנת יעקב דיש כאן דבר בטל ע"י שרחל כבר מתה. אבל אליבא דאמת נתחדש במדרש שהדברים מגיעים לבלהה. ואפילו שבשעת החלום לא היה ידוע שתמות בלהה קודם קיום החלום, מ"מ גם זה נקרא חלום שיתקיים, דהא אמרינן נמי דאי אפשר בחלום שכולו מתקיים בסופו. ונמצא דבין לפי מה שחשב יעקב ובין אליבא דאמת דקאי אבלהה למדו חז"ל מזה דאע"פ דיש חלק בטל, מ"מ סופו של דבר שהחלום יתקיים. [ומיושב לפי"ז הא דהקשו מפרשי רש"י אמאי יעקב שמר והמתין לראות אם החלום יתקיים, הלא חשב שהחלום הוא שקר כפי משמעות המדרש כפי שהביא רש"י שאמר והלא אמך מתה, אולם י"ל כנ"ל, דהכל המשך א' הוא, ולעולם ידע שהחלום יתקיים, ורק נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, ולכן אמר להם כשם שא"א באמך כך השאר בטל[4]].
וממילא מיושב השגת הרמב"ן על רש"י בפשיטות, דלעולם י"ל דחלק מדרשת חז"ל היה מהא גופא דבלהה מתה קודם ירידתן למצרים, וכן לפי המדרש נמצא דלבסוף לא נתקיים חלק של החלום.
ויש לבאר דבזה פליגי רשב"י ור' ברכיה בברכות, רשב"י ס"ל שהדברים מגיעים לרחל, וכפשטות הקרא, וכמו שחשב יעקב, וכיון שרחל כבר מתה ואעפ"כ נתקיים החלום ע"כ חזינן דאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים[5]. ור' ברכיה ס"ל כדברי המדרש[6], שהדברים מגיעין לבלהה, ואע"פ שהיתה בחיים בשעת החלום מ"מ כיון דמתה קודם ירידתן למצרים על כרחך יש להוכיח דאע"פ דמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים בסופו. ודברי שניהם רמוזים בדברי רש"י עה"ת וכמש"נ.
אולם לכאורה אין לפרש כן בדעת רש"י בגמ', שפירש בהא דאיתא שם דאמיה לא הות דקאי ארחל ובשעת החלום, ולדברי ראמ"ה הלא קאי אבלהה ובשעת קיום החלום. וגם הרמב"ן הבין בדעתו דלדברי המדרש כל החלום יתקיים ולכן הקשה הלא מתה בלהה קודם, הרי חזינן מדעתו דס"ל דאי"ז המשך א' בדברי רש"י עה"ת במש"כ אח"כ וא"א לחלום בלא דברים בטלים[7].
וא"כ בדעת רש"י בגמ' דלא ס"ל כן, הדרא קושיא לדוכתא מאי הוסיף ר' ברכיה לדברי רשב"י אם שניהם קאי אשעת החלום ולא לאחר זמן בשעת קיום החלום.
ויע' באמרי נעם שם שהביא גירסא "דאמר" ר' ברכיה, ר"ל דדברי ר' ברכיה הם ראיה לדברי רשב"י, ודבר א' הוא. ונראה דכן ס"ל לרש"י מדהביא בדבריו עה"ת לישנא דא"א לחלום בלא דברים בטלים, והלא בגמ' לא הביא ראיה מחלום יוסף אלא לדברי ר' ברכיה דכולו אינו מתקיים ולא על דברי רשב"י דא"א לחלום בלא דברים בטלים, הרי דערבבינהו לדברי שניהם כחדא.
כי נר מצוה ותורה אור
איתא בשבת (כג:) אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. ופרש"י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'), על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה. וגירסת ר"ח ורי"ף ועוד הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים ת"ח.
והקשו האחרונים, אמאי נקט רב הונא שהשכר הוא שיהיו לו בנים תלמידי חכמים ולא שהוא עצמו יהא ת"ח. ותירץ הפרי חדש (סי' תרע"א) דמיירי דהוא כבר ת"ח[8], או לאו בר הכי הוא[9]. אי נמי נקט הכי משום נר חנוכה, דכיון דזריז בה והשמונה ימים רומזים ג"כ למצות מילה שבטלו מהם, זוכה לתרתי, שיהיו לו בנים למולם, ושיהיו תלמידי חכמים. והיינו דכתיב ותורה אור בוי"ו, לרמוז דלא קאי לרישא למי שקיים נר מצוה, אלא דקרא מיירי בתרי גברי (הוא ובניו), עכ"ד.
והרי"ף בע"י שם ביאר המדה כנגד מדה בזה, לפי שמלכות עובדי כוכבים הרשעה בקשה לשכוח תורה מישראל, והצילנו ה' וחזרה עטרת התורה ליושנה, הדלקנו הנרות הללו על הנסים, והרגיל וזריז בנרות חנוכה הוא יורה שחביבה עליו התורה, ולכך הויין ליה בנים ת"ח דהיינו "אור תורה" יהיה זורח מזרעו, עכ"ד. ולפי דבריו נראה לבאר הקרא כזה, כי נר מצוה ותורה אור, דמי שמדליק נר מצות חנוכה שהוא נר "מצוה ותורה" כיון שההדלקה הוי גם משום שחביבה עליו התורה וכנ"ל, יזכה ל"ותורה אור", שאור תורה יזרח מזרעו, והיינו דהוי"ו ד"ותורה" מחברו לרישא ג"כ.
והחיד"א בפתח עינים שם ביאר דכוונת רב הונא למי שמדליק יותר מן החיוב[10] ורגיל בזה[11], וזה כוונת הכתוב כי נר מצוה ותורה אור, הכוונה המדליק נר יחידי לשבת וחנוכה הוא מצוה שמקיים מצותו וחיובו, וזה "נר מצוה", אבל לזכות לתורה דליהוי ליה בנים ת"ח צריך להוסיף נרות, ועל זה נאמרה "ותורה אור", דלזכות לתורה צריך שיהיה אור נוסף על הנר של חיוב[12], עכ"ד. ואולי ע"פ דבריו יש ליישב קושית הפר"ח אמאי נקט ר' הונא בנים ת"ח ולא שיהיה הוא תלמיד חכם, דכיון דלזכות לתורה צריך להוסיף נרות שיהיה אור נוסף, לכן צריך שיהא שכרו ריבוי תלמידי חכמים, וזה רק בכמה גברי, וכדנקט רב הונא לשון רבים, בנים תלמידי חכמים[13].
לע"נ ר' יונה יוסף ב"ר פרץ זצ"ל
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ויש שהביאו שזה רמוז בדברי יעקב עצמו כשאמר "אשר חלמת הבוא וכו'", רחל מתה.
[2]אולם במדרשים איתא שהאריכה ימים הרבה.
[3]וע"ע בעיון יעקב שם שגם מפרש דאמיה לא הות קאי אבלהה, אלא דס"ל דלא שייך כלל לחלום על דבר שכבר בטל בשעת החלום כמיתת רחל, והיינו דבין לרשב"י ובין לר' ברכיה בלהה מקרי הדברים בטלים בחלום יוסף, ודבריו צ"ע דהא חשב יעקב שהחלום קאי ארחל שכבר מתה.
[4]וכ"כ בנחלת יעקב, ועוד. ובזה שבאמת ידע שיתקיימו החלומות, יש להביא דברי החזקוני שכתב דאע"פ שגער בו אביו מ"מ אביו שמר את הדבר, דיודע היה שהיו הדברים עתידין ליגע אליהן, אבל כדי להשקיט הקנאה שביניהם, גער בו. וכן יש לציין דברי הרא"ש (פסוק ה') שהקשה איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ותי' דהיה בגדר נבואה, וכל הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ואמר מוטב שאפול בידי אדם משאפול בידי שמים חלילה יע"ש. וא"כ גם לפי"ז תקשי אמאי גער בו אביו הרי הכובש נבואתו חייב מיתה ומסתמא גם יעקב ידע דהך חלום היה בגדר נבואה, אלא י"ל דרק להשקיט הקנאה עשה כן, וכנ"ל.
[5]רק דלא הוכיח כן מיוסף כיון דיש לדחות דקאי אבלהה ובאמת אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ומ"מ עדיין צ"ע לישנא דרש"י עה"ת ורבותינן למדו "מכאן" דא"א לחלום וכו'.
[6]וכמש"כ הראמ"ה שם דר' ברכיה דס"ל הכי הוא תלמידו של ר' לוי בעל המדרש שהדברים מגיעים לבלהה.
[7]גם לכאורה קשה הא דנקט רש"י עה"ת לישנא דרשב"י א"א לחלום וכו' והל"ל כולו אינו מתקיים כלישנא דר' ברכיה לפי הנ"ל דקאי אבלהה. ולפי דברי הע"י הנ"ל ניחא.
[8]וכ"כ הלבוש.
[9]וכ"כ הב"ח.
[10]וכ"כ בבן יהוידע שם.
[11]ובזה ביאר אמאי נקט הרגיל בנר משא"כ גבי טלית ומזוזה וקידוש נקט התם הזהיר בהם זוכה וכו', כי התם מיירי במצוות גופייהו, אבל בנר מיירי במוסיף על חיובו ורגיל בזה.
[12]ועוד ביאור בקרא דכי נר מצוה ותורה אור, יע' מש"כ בשו"ת רדב"ז (ג' תק"י) דקאי אמנורה וארון בבהמ"ק.
[13]ואפשר דכש"כ שהוא עצמו יהא ת"ח.
