בס"ד
אף על פי שרק בקרב בים סוף הובעה המודעות המצרית שד' יצא למלחמה לצדו של ישראל נגד מצרים, ככתוב שם: "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים" (שמות יד'/ כה'), החלה המלחמה הזאת כבר לפני כשנה, עת בואם של משה ואהרון לראשונה בפניה אל פרעה בלשון "כה אמר ד' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" (שמות ה' / א'), הצהרתו המופגנת והשחצנית של פרעה, כתגובה לפניה הנ"ל, בלשון: "מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל: לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח" (שם פסוק ב') היוותה מבחינת הבורא הכרזת מלחמה נגדו. אם כי מגמת האלוקים האמיתית כבר אז היתה ככתוב: "וארד להצילו (את ישראל) מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל מקום הכנעני..." (שמות ג' / ח') לא נאמר זאת לפרעה. כתכסיס אמר ד' למשה לומר לפרעה רק. "..נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לד' אלוקינו (שמות ג' / י"ח).
מזה היה אמור פרעה להבין שאין מדובר על שחרור משעבודו אלא רק בקשת חופשה קצרה לערוך טקס פולחני – דתי , בו יקריבו זבחים לד' וישובו. בסירובו המוחלט של פרעה אפילו לבקשה "הצנועה הזאת" כפי שצוטט למעלה, נפתחה מלחמת ד' במלך מצרים. במלחמה הזאת באו לביטוי שתי תופעות הראויות לתשומת לבנו. מוכר לנו המתרחש בבתים רבים שבהם אח קטן נטפל לאחיו הגדול ממנו בנסיון לעצבנו, ואינו מרפה עד שבהתאבקות של השניים מוציא הקטן צעקת "נכנע" בהיות ידו מעוקמת מאחורי גבו. משחרר הגדול את ידו של הקטן לרגע קט ושוב מתחיל הקטן לעצבן את אחיו מחדש עד שהדבר חוזר על עצמו עוד ועוד. המביט על המחזה המתואר מן הצד מחכה לראות מתי סבלנותו של האח הגדול תפקע ויגיב הוא במכה אלימה מוחצת. ואם זו תאחר לבוא נערך האח הגדול בהערכה חיובית על סבלנותו הבלתי רגילה. מעין תמונה כזאת מתגלה לעיננו פעם אחר פעם לאורך פרשתנו השבוע כאשר קוראים אנו על עקשנותו הקשה של פרעה המוזהר, המוכה והמצהיר "נכנע" ושוב ושוב חוזר הוא לסורו כאילו משטה הוא במשה ואין סבלנותו של משה מתפקעת, וזו משום שהוא כשליח נאמן מאפשר לשולחו להופיע כאל המצוי, המשגיח, המעורב במציאות הארצית והכל יכול.
תופעה שניה המושכת תשומת לב היא זאת שמתנהלת בפרשתנו מעין מהלך מדיני – משא ומתן על בסיס של שקר (חופשה קצרה של שלושה ימים בלבד) כאשר שני הפרמטרים לשיחות מודעים לשקר הזה, ובכל זאת נח להם להמשיך את השיחות הללו ללא תוצאות. מצדו של משה נח הדבר כי בכך מתגלה מי הוא הפרעה הזה שהאליל את עצמו; הנמצא כל כך נחות ושפל כלפי הא-ל האמיתי. ולפרעה, לפי אישיותו המושחתת, גם נח לו המצב הנתון, בו אין הוא צריך להגיד לעמו את כל האמת כי הרי לזה אין גאוותו המנופחת נותנת, גם כאשר עבדיו אומרים לו "עד מתי יהיה זה לנו למוקש..." הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" (שמות י'/ז')
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
