בס"ד
בענין "פדיון הבן בלילה, דברי החתם סופר בזה, והמסתעף"
וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה (י"ג ט"ו)
הנה הקשו המפרשים סתירה בדברי חז"ל בענין "הכאת" מצרים, דכתיב (י"ב י"ב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים כו' אעשה שפטים אני ה', ופירש"י אני בעצמי ולא על ידי שליח, וכדאיתא בהגדה של פסח ומדרשים, ומאידך כתיב (י"ב כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואיתא בב"ק (ס.) כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ויע' ברש"י עה"ת שם, וכן כתיב אח"כ (י"ב כ"ג) וראה את הדם על המשקוף כו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף, (וכן כתיב בפ' חקת כ' ט"ז וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, אלא דיע"ש ברש"י, וניחא), וקשה דהא כיון דכתיב אני בעצמי ולא שליח (ולא שרף ולא מלאך), א"כ איך שייך לומר דניתן רשות למשחית לחבל, יע' בראשונים על התורה מה שתירצו בזה.
ובחתם סופר עה"ת (תורת משה, י"ב י"ב ד"ה ועברתי) ובתשובה (יו"ד סי' שמ"ו אות י"ב) ביאר בזה, דבחצות הלילה הכה הקב"ה בעצמו, וכדכתיב (י"ב כ"ט) והיה בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וכו'. אלא דלא הכה להמצריים עצמם, ד"חלילה לייחס מיתת הפגרים האלו לה' יתברך", אלא התיש כח מזל טלה בכור המזלות והותשו כל הבכורות ונחלשו[1], ועל ידי זה היה כח למשחית להמיתם במגפה בשחרית, ואילולי התיש הקב"ה כח שלמעלה, לא היה כח למשחית נגד שר רהב של מצרים, ושפיר נתקיים שני הענינים זה אחר זה.
וייסד דבריו ע"פ ההקדמה במס' שמחות[2], דאיתא ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים (הרי דהכה הבכורות בלילה), וכתיב (בהעלותך ח' י"ז) כי לי כל בכור כו' ביום הכותי כל בכור וכו' (הרי דהכה הבכורות ביום), אמר ר' יוחנן אע"פ שהכה אותם מכת מות בחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר וכו', ע"כ, וביאר החתם סופר ע"פ הנ"ל, דהקב"ה הכה כל בכור ע"י הכאת מזלם, וביום הכותי כל בכור היינו ע"י המשחית, הכאה של מיתה[3].
ומכיון שניתן רשות למשחית, הוצרכו ישראל להסתתר והקב"ה הוצרך לשומרם לבלתי תת המשחית. והשתא אתי שפיר דתלה קדושות בכורי ישראל ביום הכותי ולא בלילה (בפ' בהעלותך שם דכתיב לקחתי אותם לי כי לי כל בכור כו' ביום הכותי כו', וכן בבמדבר ג' י"ג) משום דמה שניצולו ישראל בחצי הלילה בהתשת כח שלמעלה אין כאן חדוש ושום פדות לישראל, וכי מה להם לישראל בשר ומזל של מצרים ומעולם בטובתו לא טוב להם וברעתו לא רע להם, אך ביום הכותי על ידי משחית ולא נתן המשחית לבוא אל בתי ישראל וניצולו, אז נקנו לו יתברך בכורי ישראל, עכ"ד החתם סופר.
אולם, העירו לי דלכאורה דברי החתם סופר הנ"ל סותרין לדבריו במקום אחר, יע' בתורת משה (ס"פ בא) ובתשובה (יו"ד ס"ס רצ"ג, וסי' רצ"ד) בענין אם יש לפדות את הבכור על ידי שליח, וכתב דמשיב האב לבנו (פ' בא י"ג ט"ו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור, ה' בעצמו ולא על ידי שליח, על כן אני זובח ולא על ידי שליח, ובכור בני אפדה בעצמי ולא על ידי שליח[4].
וקשה, דהלא בסי' שמ"ו ביאר החתם סופר דהא דאמרינן אני ולא שליח קאי אמה שהקב"ה הכה מזלם בלילה, ועל זה כתב דאין שום פדות לישראל במה שהכה מזלם, דרק בהכאה שביום ע"י משחית ניצלו ממה דלא נתן המשחית לבוא אל בתי ישראל, וא"כ היאך כתב בסי' רצ"ג דאנו עושים פדיון לא ע"י שליח כמו דהקב"ה הכה כל בכור שלא ע"י שליח, דהלא מסתברא טפי ללמוד הדין לפדיון הבן ממקום הפדות עצמו שהיה ביום ע"י המשחית ולא בלילה ע"י הקב"ה.
ועוד קשה, הא "אני ולא שליח" היה בחצות הלילה לדבריו בסי' שמ"ו, והלא תלה הכתוב קדושת בכורי ישראל בהכאת היום כמש"כ הח"ס שם, וא"כ אין קשר בין "אני ולא שליח" למצות פדיון הבן, והיאך כתב בסי' רצ"ג דמהאי טעמא אמרינן דליכא פדיון ע"י שליח.
ועוד, לדבריו בסי' שמ"ו דהפדות הוי כנגד ההצלה שהיה ביום, נמצא דגם בפדיון הבן ראוי להיות ע"י שליח ג"כ, דהא ההכאה ביום היה ע"י משחית, ודלא כדבריו בסי' רצ"ג, וצ"ע.
ואולי יש ליישב, דנהי דההכאה היה ע"י משחית, מ"מ ההצלה שלא יתן המשחית הוא ע"י הקב"ה בעצמו, ושפיר ראוי להיות פדיון הבן דוקא שלא ע"י שליח. ולכן, ויהרג ה' כל בכור ה' בעצמו ולא ע"י שליח כו' ובכור בני אפדה בעצמי ולא ע"י שליח, דמה שלא נתן המשחית עלינו ביום הוא בעצמי ולא ע"י שליח, ואי"ז משמע בדבריו, ועדיין צ"ע.
ובפנים יפות (במדבר ג' י"ג) תי' קושית המפרשים בענין אני ולא שליח והלא נתנה רשות למשחית וכו', דבמצרים גם הבכורים מאביהם הוכו וכמ"ש חז"ל בב"מ (סא:) אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ומבואר התם דקאי אבכורים מן האב ולא מן האם, אבל הבכורים מן האם הוכו ע"י המשחית, והיה נס גדול שלא יתן המשחית להכות גם בבכורי ישראל דהא אינו מבחין בין צדיק לרשע, משא"כ בבכור מן האב אין כל כך נס להבחין בין בכור ישראל לבכור מצרים, עכ"ד. וגם בזה העירו[5] דמכאן דלא כדברי הח"ס הנ"ל בתשובה סי' רצ"ג, דהא כיון דמצות פדיון הוא בבכור מן האם דכתיב כל פטר רחם[6], מן הראוי שיהא אפשר ע"י שליח כמו דבמצרים הוכו ע"י המשחית, וכעין מה שהקשינו לעיל בדברי החתם סופר עצמו[7].
והנה, נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' ש"ה סי"א) אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום, ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום ל"א להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום א'.
וכתב בש"ך (סקי"ב) נראה דפודין נמי בלילה, מיהו נוהגין לפדות ביום. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' מ"ג) נשאל בפדיון הבן שחל ביום שבת קודש יום ל"א ונדחה ליום א' שאחריו, אם יש לעשות הפדיון והסעודה בליל מוצאי שבת קודש כדעת ר"י עמדין בסידורו או ביום כדעת הש"ך דנוהגין לפדות ביום. וטעם הר"י עמדין בזה דכיון דמכת בכורות היתה בלילה ראוי לפדות בלילה. והמהרש"ם דחה דבריו דיש לדון להיפך, דמטעם זה ראוי לפדות ביום ע"פ דברי ההקדמה במס' שמחות הנ"ל, דכיון דגמר מיתתם היה ביום, ולכן כתיב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור. וציין לדברי הח"ס בסי' שמ"ו דגם ס"ל ע"פ ההקדמה במס' שמחות דראוי לפדות ביום, אבל לא מטעם דגמר מיתתם היה ביום אלא משום דהפדות לישראל היה ביום דאז היה הכאה ע"י המשחית ולא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולכן המנהג לפדות ביום כמ"ש בש"ך, עכת"ד.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' כ"ה) שהביא דברי הגר"ח פלאג'י שהטעם שאין פודין בלילה, וכמ"ש הש"ך דנוהגין לפדות ביום, מפני שיציאת מצרים היא מעין פדיון הבן הבכור, וכמ"ש בני בכורי ישראל, ומכיון שהיציאה היתה ביום, לפיכך הפדיון צריך להיות ביום, וכתב הגר"ע דאם לדין יש תשובה, שהרי מבואר בפסוק ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים כו', וכל בכור בני אפדה, נמצא שעיקר הפדיון מפני שפדה ה' את בנו בכורו, עם ישראל, בעת שהכה כל בכור במצרים, ומכיון שמכת בכורות היתה בחצי הלילה, אף הפדיון יכול להיות בלילה, וכדברי היעב"ץ בסידורו. וצ"ע ממקרא בפ' בהעלותך כי לי כל בכור כו' ביום הכותי כל בכור, דייקא יום ולא לילה, וע"כ כדברי הח"ס והמהרש"ם[8].
עוד הקשו המפרשים סתירה מהא דכתיב ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, ופירש"י (וכ"ה במדרשים וירושלמי ברכות פ"ט) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא, ע"כ, וקשה דהא כתיב אעשה שפטים אני ה', אני בעצמי ולא ע"י שליח.
בהדר זקנים (פ' וירא י"ט כ"ד) תירץ דלהכאה היה הוא ובית דינו, והא דאמרינן אני ולא מלאך קאי גבי העברה, דכתיב ועברתי בארץ מצרים (וצ"ב). עוד י"ל אני ולא מלאך כלומר אין לי מלאך שאסמוך עליו לעשות שליחות זה אבל לעולם אימא לך שהוא ובית דינו עשו הישועה והגאולה, ע"כ.
ובמזרחי ושפתי חכמים (י"ב י"ב) תי' כיון דהקב"ה בעצמו היה המכה, אע"פ שבית דינו עמו, אינו נקרא ע"י שליח.
[ונראה לדברי הפנים יפות הנ"ל דהקב"ה בעצמו הכה הבכורים מן האב והמשחית הכה הבכורים מן האם, ממילא מיושב בפשיטות, דאמרינן אני ולא שליח על הכאת הבכורים מן האב, ואמרינן וה' הכה כל בכור שזה הוא ובית דינו גם בכורים מן האם].
ונפקא מינה בזה לדברי החתם סופר הנ"ל (סי' רצ"ג), דבשלמא אם נימא דהקב"ה בעצמו היה המכה אע"פ שב"ד עמו, ניחא הא דס"ל דליכא שליחות בפדיון הבן כמו דהכאת מצרים היתה אני ולא שליח, משא"כ לדברי ההדר זקנים דגם להכאה היה הוא ובית דינו שוב אין מקום לומר בפדיון הבן אני ולא שליח. וכן מש"כ החתם סופר בהא דכתיב וה' הכה כל בכור דהיתה נפשם מפרפרת והכוונה היא דהקב"ה לבדו התיש מזל טלה והותשו כל הבכורות, בשלמא אם נימא דהקב"ה בעצמו היה המכה אתי שפיר, משא"כ לדברי ההדר זקנים שגם בהכאת המצריים בחצות הלילה הוכו ע"י בית דינו.
ואולי י"ל תירוץ אחר לקושית המפרשים הנ"ל בהא דאמרינן הוא ובית דינו בדעת החתם סופר גופיה, דהכוונה במה שנאמר וה' הוא ובית דינו היינו שתחילת ההכאה היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולבסוף ביום הכותי כל בכור היינו ע"י המשחית דהיינו וה' ובית דינו[9].
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ובתורת משה ביאר דעי"ז ממילא נפלו הבכורים בחולי מות ושוב מתו בבקר ע"י מלאכי חבלה, וכדמבואר בהקדמה למסכת שמחות, הובא בסמוך. ועוד ביאר שם בתורת משה אמאי הקב"ה לא רצה להשפיל מזל טלה ע"י משחיתים אלא דוקא הסיר בעצמו, יע"ש.
[2]והארכנו בדברי ההקדמה למס' שמחות בשנת תשע"ט.
[3]וצ"ב דהא כתיב לא תצאו מפתח ביתו עד בקר, ומשמע דהכאת המשחית היתה לפני היום, ויל"ע בזה.
[4]יע' ברמ"א (יו"ד סי' ש"ה ס"י) בענין פדיון הבן ע"י שליח ועוד, ואכ"מ. ובחי' עה"ת הוסיף הח"ס דבזה יהיה יותר היכר וזכרון על מעשה הנס.
[5]יע' בשו"ת מטה לוי (ח"ב סי' ס') בשם ר' שלמה הכהן מוילנא, יע"ש עוד מש"כ בענין שליח בפדיון הבן.
[6]ומובן כמש"נ לעיל דשייך פדיון הבן היכא דאיכא נס של פדות לישראל, והי' אצל המשחית. וע"ע רמב"ן (י"ב ל').
[7]ולפי מש"כ ליישב שם ג"ז מיושב.
[8]ואולי יש לדון לדברי הזוהר דלילה כיום יאיר ונימא דלעולם מה דתלה קדושת בכורי ישראל ביום הכותי כו', הכוונה היא ללילה.
[9]וסמך לזה יע' ברמב"ן בשלח (י"ג כ"א) דשייך זה אחר זה כשנאמר ה' ובית דינו.
