בס"ד
פרשתנו פותחת את הספר השלישי של חמשת חומשי התורה והיא, יחד עם פרשת "צו" הבאה אחריה מפרטת את תורת הקרבנות, גם אלה של רשות וגם אלה של חובה.
האפשרות שבן אדם יביא בעלי חיים כקרבן לבורא אינה דבר חדש בתורתנו; כבר בתחילת ספר בראשית מתוארת פעולתו של נח בצאתו מן התיבה בזו הלשון: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח' / כ').
על פי מדרשי חז״ל אפילו אדם הראשון הקריב קרבנות; וכן עשו כל שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב.
בספר שמות אנו קוראים על הקרבנות שהביא יתרו בבואו אל מחנה ישראל במדבר (שמות י"ח / י"ב); וכן נכתב על "נערי ישראל" (כנראה בכורים) שנשלחו להעלות קרבנות על מזבח שנבנה למרגלות הר סיני כחלק מטקס כריתת ברית בין הקב״ה ובני ישראל הנקראת "ברית סיני" או "ברית חורב" (שמות כ״ד / ה').
בכל האזכורים הנ״ל, למרבה הפלא מופיעות המילים כגון: "הבאה", "זביחה", "העלאה" ו"הגשה", ואף לא פעם אחת הלשון "הקרבת קרבן".
לראשונה בכל התורה מופיע הביטוי הזה רק בפתיחת פרשתנו ככתוב (ויקרא א' / ב'): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." הנחתנו היא שהתופעה הלשונית הזאת אינה מקרית אלא מכוונת ונציע כאן הסבר לכך.
יתכן שיש קשר בין הלשון "קרבן" לעובדה שבפרשתנו לראשונה ישנה התייחסות לאפשרות של הקרבת בעלי חיים בתור עבודת ה' על ידי כל איש ישראלי. הרי הקרבת קרבנות כפולחן דת היתה מפותחת מאד אצל עמי קדם האליליים (כולל קרבן אדם). אצלם הפולחן ההוא היה מלווה מחשבות מאוד זרות ליהדות. לדוגמא - אדם עבריין היה יכול לכוון בקרבנו לפייס או לשחד את האליל "הכועס" עליו מתוך הבנה שיש לנעבד ההוא הנאה גשמית מהבשר המוגש אליו. אותו פיוס אפשר לו, לפי הבנתו, לחזור לסורו ולעשות את התועבות הכי שפלות עד בואו שנית לפני האליל עם קרבן נוסף.
כל זמן שעסק הקרבנות היה עסקם של יחידים צדיקים כמו נח ויתרו ואבותינו הקדושים לא היה חשש שהוא ייהפך לפלחן מתועב; אבל אחרי הקמת המשכן במדבר כשנצטוו כל בני ישראל על עסק הקרבנות כאפיק הרצוי לעבודת הבורא, בהחלט חל חשש רציני שיתכן שיבוש רעיוני בעניין הנדון. (ראה גערת נביאי ישראל שכל כך הטיפו נגד התפישה המשובשת אצל חלק מבני דורם ביחד לקרבנות).
אולי בגלל החששות הנ״ל וכאמצעי סימנטי-חינוכי התחילה התורה מעכשיו לנקוט בביטוי "קרבן" במקום כל הלשונות המופיעות בחומשים הקודמים, שורשה של המילה קרבן הוא קרב ומשמעותה היא שפעולת ההבאה חייבת להיות מתוך רצון חזק ובכוונה אמיתית להתעלות רוחנית ולהתקרב אל הקב״ה עם מחשבה ברורה שהוא ית"ש הא-ל האחד והיחיד; ולו אין גוף ואין מושגי גוף; וממילא אין לו שום הנאה גשמית ממה שעולה על המזבח. הקרבן אמור להשפיע עלינו להיות יותר ראויים לקבל את השפע האלוקי; ולא על הטוב ומטיב (ית"ש) שאינו נתון לשום שינויים.
כבר ציינו חכמי התורה הראשונים שטעמי חוקי הקרבות מעל להשגתנו ולוטים הם במסתורין, ורק יש לדעת שבאמצעותם כאשר הם מובאים בכוונות הנכונות על ידי חברה ישראלית השומרת צדקה ומשפט, זוכה אומתנו וכן כל האנושות לשפע ברכות שמימיות. מתוך אמונה והבנה זאת אנו מוסיפים לתפילתנו 3 פעמים ביום "יהיה רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".
![endif]--![endif]--
![endif]--
![endif]--![endif]--![endif]--
![endif]--![endif]--
