בס"ד
בענין "נגעי בתים"
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (י"ד ל"ד)
ופירש"י בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
הקשו בדרש משה ואילת השחר[1] כאן איזה עונש יש בזה שנגעי בתים באים על צרות העין וגזל כדאיתא בערכין (טז.), הלא אם ימצא זהב בקירות ביתו כשכר יחשב לו ונמצא חוטא נשכר[2]. ותירצו דהיה לו זכות לקבל הזהב, אלא דאילו היה זכאי גמור היה זוכה לזה בדרך אחרת בלי הפסד וצער, אבל עתה שקיבל השכר בדרך הפסד וצער, ע"כ חוטא הוא וצריך כפרה על החטא ועונש יחשב לו[3].
והנה איתא בהוריות (י.) ת"ר אשר נשיא יחטא, יכול גזרה (פירש"י דגזרת מלך היא שנשיא יחטא מדלא כתיב ואם נשיא יחטא), ת"ל אם הכהן המשיח יחטא, מה להלן לכשיחטא, אף כאן לכשיחטא. אמר מר יכול גזרה. גזרה, מהיכא תיתי (כלומר היכי מצית למימר יכול גזרה, דהיכא אשכחן גזרה כה"ג), אמרי, אין, אשכחן, דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם (שהכתוב מבשרן שעתיד להיות אף על פי שדבר רע הוא הכא נמי אימא גזרה), דברי רבי יהודה.
והק' בבאר שבע שם[4] דהלא האי בשורה הוי לטובה ע"פ המדרש הנ"ל, דע"י הנגע ינתצו הבתים וימצאו ישראל זהב האמוריים. ותי' דאינה טובה שלימה. וצ"ב כוונתו.
ואולי כוון למש"כ המפרשים הנ"ל, דלעולם היה אפשר שיקבלו זהב בדרך אחרת, אלא דכך נגזר עליהם מן השמים, שיבא הזהב לידיהם דרך ניתוץ הבתים, ועל חלק הרעה הזאת מביאה הגמ' ראי' דשייך הבטחה וגזרת המלך גם על קבלת העונש.
והנה כתיב בסמוך ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע לי נראה בבית. ופירש"י אפי' תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי[5] עכ"ל, ומקורו בתו"כ ומתני' בנגעים (י"ב ה'), וכמה טעמים נאמרו בזה, יע' בתיו"ט (שם) שהביא ד' פירושים בזה, ושוב כתב דהוא כדי שלא יפתח פיו לשטן, שהרי אפשר שיחזור ויכהה הנגע טרם בוא הכהן.
ובסגנון אחד הק' המפרשים עה"ת הנ"ל דלפי המדרש הנ"ל שע"י נגעי בתים ינצתו הבית וימצאו זהב האמוריים, אי"ז פותח פיו לשטן לומר נגע "נראה לי בבית", דאדרבה שמח הוא בזה שנתן לו נגעים בביתו[6].
ולכא' לפי מש"נ לעיל שניתוץ הבית באה לו ע"י החטא, ואילו לא חטא היה זוכה להמטמוניות בלי שום הפסד בדרך אחרת, א"ש הא דאמירת "נגע" במקום "כנגע" הוי פותח פיו לשטן, וכ"כ באילת השחר.
ומ"מ עדיין אינו נוח לי, דנהי דאי"ז "טובה שלימה" שהיה אפשר להרויח הזהב בדרך אחרת, מ"מ אי"ז פותח פיו לשטן נמי, דהא ע"י ניתוץ הבית מרויח יותר משווי הבית, דאל"כ איזה בשורה היא זאת לכם ומה הם ירויחו[7]. והא אפשר להם לקנות בית יותר גדול או להשתמש בכסף איך שירצו וודאי נחשב כפותח פיו לטובה אפי' אם היה אפשר להרויח בדרך אחרת.
ואי"ז דומה למאי דאמר' לעיל דהוי האי בשורה כגזרת המלך שעתיד להיות דבר רע כלשון רש"י בהוריות לעיל, דכלפי שמיא ודאי הוי בשורה רעה ואי"ז נחשב כריוח וטובה שלימה כיון שאילו היה זכאי לגמרי היה זוכה במטמוניות בדרך אחרת, משא"כ באמירת "נגע נראה לי" שהוא מצד בני אדם המטמאים, בזה ליכא פתיחת פיו לשטן דהא סכ"ס ריוח יש לו, ואינו ידוע לו שהיה יכול לזכות ממקום אחר.
ובדרש משה שם תי' באופן אחר, דלעולם אמירת "נגע" במקום "כנגע" נחשב כפותח פיו לשטן לגמרי, דאין פתיחת פיו לרעה תלויה באם מפסיד לבסוף יותר ממה שמרויח, ופתיחת פיו לטובה תלויה באם מרויח יותר ממה שמפסיד, אלא דודאי יש לו להצטער על מה שהוצרך להוציא הוצאות בחנם על ניתוץ הבית, דאבוד כסף ללא תועלת היא, שהיה יכול ליתנה לעני ויהא לו תועלת מזה[8]. ולכן גם מצד הבני אדם המטמאים נחשב כפותח פיו לשטן משום שלא זכה לעשות דברים טובים גם בהאי כסף.
ולפי דבריו ניחא לי לישנא דגמ' בערכין שם וצוה הכהן ופנו את הבית, תנא, הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. וצ"ע כנ"ל, דהלא מרויח כסף ע"י ניתוץ הבית, רק דהיה אפשר להרויח בלי הפסד כלל בדרך אחרת אילו לא היה חוטא, וא"כ היאך נאמר בזה שהכהן פיזר ממונו, הא ממונו עדיין במקומו עומד, ועוד יותר ממה שהיה לו. אולם ע"פ דבריו הנ"ל מיושב, דעיקר הקפידא הוא מה שהכהן מפזר ממונו לאבוד בלי שום תועלת.
ולי נראה ליישב דברי התיו"ט דאע"פ שמרויח ממון ע"י נגעי בתים מ"מ אמירת "נגע" מקרי פותח פיו לשטן, כיון דאגלאי מילתא בזה שהוא חטא וצריך כפרה, וכמ"ש חז"ל שנגעי בתים באים על גזל וצרות העין. ואפי' אם לבסוף מרויח כסף ע"י הנגע, מ"מ אין לו לשמוח, דיש לאדם לבחור שלא יחטא במקום שהיה אפשר להרויח סך גדול ע"י איזה חטא.
וכן מיושב קושית באר שבע הנ"ל בגמ' דהוריות, מה הדמיון בין גזרת המלך שנשיא יחטא שהוא דבר רע בהחלט, לבשורה שנגעים באים עליהם שהוא דבר טוב כיון שמרויח ע"י ניתוץ הבית. ולפי הנ"ל א"ש היטב, דחזינן מקרא דונתתי נגע צרעת דאיכא בשורה שיחטאו ישראל, דהא כיון שודאי נגעים יבואו עליהם, מוכח מזה שיחטאו, ולא איכפת לן הא שאגב ירויחו מהאי עובדא.
ומדויק היטב הדמיון מנגעי בתים לחטא הנשיא, דלעולם לא כוונה הגמ' להביא ראי' דאשכחן כה"ג שהקב"ה גוזר מקרה של "דבר רע"[9], אלא מביא ראי' דהקב"ה גוזר על מקרה של "חטא"[10], דבשורת הנגע הבא על הבתים הוא ראי' שיחטאו, וההפסד ממון הוי ענין צדדי[11].
ושוב שמעתי לתרץ הכל בחדא מחתא, דהנה איתא בב"מ במתני' (כה:) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. ובגמ' איתא תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן וכו' (פירש"י שיכול לומר לו לבעל הגל או בעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היו). ובתד"ה דשתיך (כו.) הק' וז"ל וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל. וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכו' עכ"ל[12].
אולם יע' ברמב"ן ורשב"א ורא"ש (פ"ב סי' ט') וז"ל הרא"ש ועוד י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם (ולשון הרשב"א "שעמד שם כ"כ") הרי הוא כאבוד מכל ישראל[13] והרי הוא של מוצאו וכו' עכ"ל.
וא"כ י"ל דה"מ אחר שאין להם דעת ע"ז כלל, אבל בבתים שנתגלו מטמוניות של אמוריים בתחלת כניסתם לא"י (וכמש"כ בחינוך מ' קע"ז) ע"י הנגעים, אי"ז נחשב כאבוד מכל ישראל, שהרי ידעו שיזכו לזה מיד, והרי הקב"ה הבטיח להם את זאת כמבואר בקרא. וא"כ הדר דינא דמתחלק המטמוניות לכלל ישראל בשוה[14], ולהם היתה הבשורה הטובה הזאת. ואילו לבעה"ב שנתץ את ביתו, לא קיבל אלא סך קטן מכל הזהב, ואי"ז שוה לשיויי ביתו.
וממילא לעולם נחשב כבשורה רעה בשביל הבעה"ב, וכפשטות הסוגיא בהוריות. וכן נחשב כפותח פיו לשטן כדברי התיו"ט שיאבד רוב שיווי ביתו ע"י האי נגע. וכן מיושב הא דבא נגע כעונש על חטא של צרות עון וגזל, דלעולם לבעה"ב הוי עונש[15]. ולפי"ז מש"כ רש"י "בשורה היא להם כו' ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" קאי אריוח של כלל ישראל ולא המוצא, והוא מחודש[16].
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] ויע' מש"כ לתרץ בדברי דוד להט"ז כאן, ובביאור הגרי"פ על רס"ג (עשה קצ"'ו). וע"ע בדרשות ח"ס (ח"ב עמ' רמ"ה).
[2] ושמעתי לתרץ דאולי רק הוי הבטחה לדור הראשון בשעת כניסתם לארץ שימצאו הזהב, ולהם לא בא הנגע ע"י חטא, כיון דזכות היא לו, יע' בס' החינוך (מ' קע"ז). ולפי"ז מיושב ק' האחרונים על התיו"ט ג"כ הובא לקמן.
[3] ויע' באילת השחר שם שהביא מהפנים יפות דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ונראה דמזה הטעם הוצרך לבשר אותם, דקי"ל בדבר שאינו רגיל לבוא ולא עלה על דעת בעל הבית לזכות בו אינו זוכה בו, לכך הוצרך לבשר אותם כדי שידעו שיש מטמוניות ויתכוונו לזכות בו. ויע' לקמן בזה.
[4] וכן בשאילת שלום על השאילתות (פ"ח, אות ק"ג). ויע' בתוה"ר שם שכ' "אע"ג דלא דמי כולי האי, דאותה בשורה טובה היתה וכו'" וצ"ב.
[5] ולולי דברי חז"ל בזה יש לבאר ע"פ הא דאיתא בסנהדרין (עא.) בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולכן רק נראה לו כנגע, אבל אי"ז נגע ממש.
[6] ויע' בהון עשיר שם.
[7]ואע"פ דיש לדחות דכוונת המדרש היא דהוי בשורה דבמקום שמפסיד כל שיויי ביתו אינו מפסיד אלא חלק כיון דימצא קצת זהב, מ"מ מלישנא ד"בשורה טובה" שנקטו הראשונים, וכמובא בשם הרא"ש בהערה לעיל, משמע דאיכא רווח. ואפי' למש"כ הב"ש דאינה טובה שלימה עדיין משמע דאיכא רווח.
[8] ומה"ט אמר' צדיקים חביב עליהן ממונם יותר מגופם.
[9] ובנשיא הרע קאי על החטא ובנגעים קאי על הפסד ממון שבו.
[10] וכן ראיתי בבאר שבע עצמו שפירש הגמ' בהוריות בכה"ג וז"ל והא ודאי שאין הנגעים באים עליהם בלא חטא דלא עביד קב"ה דינא בלא דינא, וא"כ הרי אשכחן גזירה שיחטאו עכ"ל. אלא דלא תי' קושיותו (בדבור הבא שם, והובא לעיל) בדמיון לנשיא שיחטא כמש"נ בפשיטות דשאני רווח ממון דהוי דבר צדדי, אלא דלא הוי טובה שלימה, וצ"ע.
[11] ויש להביא קצת ראי' לזה מגמ' בסוטה (טו.) דאיתא "מנגעיה איכפר ליה" ופירש"י יסורים ובשת של נגע כפרו לו על אותו חטא ע"כ, הרי דאחרי ביאת הנגע כבר נגמר החטא, וא"כ י"ל דזכות המטמוניות הבא אח"כ הוא דבר צדדי ואינו קשור לחטאו, וכמש"כ בדברי דוד הנ"ל דלפעמים ימשך טובה מן העונש, וכן משמע לי כוונת הגרי"פ בסוף ד"ה ומש"כ רבינו יע"ש.
[12] ויע' מה שהבאנו מהפנים יפות בהערה לעיל.
[13] ויע' בר"מ הל' גזלה (פט"ז ה"ח) ובב"י חו"מ (סי' ר"ס) ואכמ"ל.
[14] ובזה מיושב דיוק הפנם יפות שם במה שניתנה הפרשה לכלל ישראל יע"ש.
[15] וכן לפי מש"כ השיטה שם דאין חצרו קונה בדבר הנמצא בכותלי ביתו קודם שקנה הבעה"ב, ממילא גם בכניסתם לארץ אין הזהב של הבעה"ב בהכרח אלא להמוצא, ואילו הכהן או מישהו אחר ימצאו הזהב יזכו בזה ולא הבעה"ב. ומתורץ כל הקושיות וכנ"ל, דאי"ז בשורה טובה בשבילו.
[16] ועוד הק' מויקרא רבה (י"ז ד') שאין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ועל כן מביא קודם נגעים על הבית ואם לא חזר בו מביא על הבגדים ואח"כ על גופו, אלמא דנגעי בתים הוי עונש ובשורה רעה. ובכל התירוצים שנתבארו, מתורץ זאת ג"כ ודו"ק.
