בס"ד
בענין "מחלוקת הראשונים במסירת נפשו בשאר מצוות, ואם יש רשות למנוע מהצלה שלא לעבור איסור"
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (י"ח ה')
קי"ל (סנה' עד.) בכל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, (ופירש"י דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם) חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
ופליגי הראשונים אם בשאר מצוות יש חיוב לעבור העבירה, ואם רוצה למסור עצמו להריגה אינו רשאי, או דלמא יש רשות לעבור שלא יהרג, אבל אם רוצה לקדש שם שמים שפיר יש לו רשות למסור עצמו להריגה.
דעת הר"מ בהל' יסה"ת (פ"ה הל"א וד') דחייב לעבור העבירה וז"ל בא"ד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו ע"כ. ומבואר מדבריו דאסור למסור נפשו לגוי האנס בשאר מצוות משום דכת' וחי בהם[1].
ואילו דעת תוס' והרא"ש בע"ז (כז: ד"ה יכול, ופ"ב ס"ט) דאינו מחויב לעבור וז"ל בא"ד ואם רצה להחמיר על עצמו אפי׳ בשאר מצות רשאי כמו ר׳ אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א״ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א״ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה עכ"ל[2]. הרי דס"ל דיש רשות למסור נפשו לגוי האנס גם בשאר מצוות[3].
והנה איתא בפסחים (כה.) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. וכן ביומא (פה.) מנין לפיקוח נפש שדוחה כו' וחי בהם. וכיון דאין הדבר מפורש, יש מקום להסתפק האם מחויב להתרפאות ע"י שאר עבירות (אף לדעת תוס' ודעימי') או דניתנה רשות להתרפאות בהם, אבל אינו מחויב להתרפאות, ואם רוצה להחמיר ולא לעבור, ולמסור עצמו למיתה, רשאי.
והנה בפשטות כל מחלוקת הראשונים הוא היכא דאיכא גוי האנס, דדעת תוס' דאיכא קיום של קידוש ה' במסירת נפשו גם בשאר מצוות[4], דאע"ג דאנסו מ"מ עבירה מיהא איכא, ולכן הרשות בידו לקיים מצות וחי בהם או מצות ק"ה, ואילו דעת הר"מ דאונס כמאן דליתא דמי, ואין כאן שם עבירה כלל[5], יע' בחמדת שלמה (סי' ל"ח), וממילא אין כאן קיום דק"ה, אלא חיוב של וחי בהם. אבל בחולה שרוצה להחמיר על עצמו ולא להתרפא באיסור, דליכא קידוש ה' בכה"ג, לכ"ע אינו רשאי להחמיר על עצמו ולמסור עצמו למיתה, ונחשב כשפיכות דמים. וכ"כ במלחמות בסנה' (יח. בדפי הרי"ף) וז"ל מקרא צווח ואומר ואך את דמכם כו' אלא לא הוו מסרי נפשייהו לקטלא בלפנים משורת הדין, ולא שמענו מידת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב נפשו וכו' עכ"ל[6]. כוונתו לומר דאף לדעת תוס' דס"ל דאיכא מידת חסידות בגוי האנס, מ"מ בחולה מודו דליכא מידת חסידות כלל[7].
ובעניי, באתי להעיר דנמצא בגדולי אחרונים לא כן, אלא דכמו דשרי למסור עצמו למיתה בשאר מצוות בגוי האנס לתוס' ודעימי', הה"נ דמותר לא להתרפאות בדבר האסור ולמסור עצמו למיתה וכדיבואר.
איתא בירושלמי נדרים (פ"ב דף ה:) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד. שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינין אותו עד שיאכל ומלקין אותו. ובשיירי קרבן שם כתב וז"ל בא"ד ונראה דה"ג שבועה שלא אוכל ז' ימים ממתינים כו' ואע"ג דא"א לקיימו ודמיא לנשבע שלא ישן ג' ימים א"כ למה ממתינים, י"ל דהכא שאני דאפשר לקיימו שלא לאכול אלא שהדבר ברור שימות, הלכך קאמר דממתינים, אבל שלא ישן ג' ימים דא"א לקיימו הלכך מלקין אותו מיד. והר"מ כתב (פ"ה מה' שבועות) נשבע שלא ישן ג' ימים או שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ויאכל מיד. וכ' בט"ז (יו"ד סי' רל"ו) הטעם דה"ל כנשבע להמית עצמו וה"ל נשבע לבטל את המצוה. וצ"ל כו'. א"נ קסבר הירושלמי דמותר למסור נפשו לקיים מצוה, וזה שרוצה לקיים שבועתו לא הוי נשבע לבטל את המצוה. ומח' ישנה היא בין הפוסקים אי וחי בהם רשות או חוב[8] עכ"ל. ולכא' צ"ע דהא דס"ל להפוסקים דוחי בהם הוי רשות הי' דוקא במקום ק"ה וכמו שביארנו, אבל למסור נפשו שלא לעבור על השבועה לא מצינו[9].
ע"ע בשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"א בהג"ה) וז"ל ולפי מש"כ התוס' בע"ז ד"ה כל דאם רצה להחמיר בשאר מצוות רשאי כמו ר' אבא כו' ומסתברא דאף בביטול מ"ע ובאונס דחולי נמי ס"ל להתוס' דרשאי להחמיר ע"ע וכו', יע"ש שכ' דמ"מ אינו יוצא ידי חובת המצוה.
ובשו"ת ח"ס (יו"ד סי' רמ"ה) אודות ערל שמתו אחיו מחמת מילה דמוהלים אותו כשיתחזק, כתב דאפי' לדעת תוס' ודעימי' דרשות למסור עצמו בשאר מצוות שפיר יש להוכיח כן ג"כ יע"ש. ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קי"ח) הק' וז"ל דדוקא במצוה שמוטלת עליו לקיים ונכרי רוצה להורגו אם יקיים, בזה ס"ל רשות נתונה לו למסור נפשו כדי לקיים מצוה המוטלת עליו, אבל במתו אחיו מחמת מילה וכדומה שפטור הוא מן המצוה משום סכנתא אדרבא עבירה הוא לכ"ע ואסור למסור נפשו וכש"כ בעצמו בידים וכו'.
ובמחצית השקל (סי' ק"ד) כתב ומעשה דאותו חסיד בברכות (לב:) שחסיד א' התפלל ובא הגמון א' ונתן לו שלום ולא השיבו והמתין לו ההגמון עד שגמר תפלתו אחר זה שאלו למה לא השיבו הרי התחייב בנפשו ופייסו בדברים ונתפייס ונפטר החסיד בשלום. מכל מקום תקשי להפוסקים דסבירא להו דאסור להחמיר על עצמו כהאי גוונא, א"כ למה לא השיבו ושמא לא ימתין עד אחר התפלה שיהיה לו זמן לפייסו אלא יהרגנו מיד, או לא יקבל פיוס. צ"ל שהיה בטוח כו', ר"ל, שהיה מכיר אותו הגמון טבעו ומהותו ושלא יהרגנו עד ישאלנו למה לא השיבו, וגם משכיל בטבעו ויקבל הפיוס עכ"ל. ומהא דתלה הענין במח' ר"מ ותוס', משמע דס"ל דלק"מ לשיטת תוס' דשפיר אפשר להסתכן לצורך מצוה, והוא תמוה כנ"ל, דהא לא מיירי הכא בק"ה אלא דסיכן עצמו, ולכ"ע אסור למסור עצמו למיתה. וכן תמה ע"ד בשו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סי' ק"ס).
ובמתני' בברכות (י:) א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כב"ש, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. וכ' בתפארת ישראל שם[10] וז"ל ואף למה דקי"ל כרמב״ם (פ"ה מיסה"ת) במקום דיעבור ואל יהרוג אינו רשאי ודלא כר"ן והרא"ש עכ"פ היכא דליכא ודאי סכנה ולא שכיח היזקא וכו' ע"כ, ומשמע דלתוס' ודעמי' ליכא קושיא בהא, דכיון דאיכא רשות למסור עצמו למיתה במקום מצוה, שפיר הטה ר"ט. והלא הכא מיירי דליכא גוי האנס, דמדעת עצמו עשה כן, ואעפ"כ תלה זאת במח' הראשונים הנ"ל.
וכן משמע סתמא דגמ' בב' סוגיות, דבעירובין (כא:) איתא מעשה בר"ע שהיה חבוש בבית האסורין ולא היה לו מים ליטול ידיו ואמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל, ובתוס' שם כ' דמחמיר ע"ע היה. וק' היאך מסר עצמו למיתה, יע' בפתח עינים שם ובס' מקור מים חיים (יו"ד סי' קנ"ז) מה שתי'.
ובב"ק (פ.) ותמורה (טו:) איתא מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי ע"כ. וק' אמאי הקפיד חביריו, ואמאי קרי לזה עון, הלא היה מחויב להתרפאות ולגדל עז בביתו ולא למסור עצמו למיתה. ובמהרש"א (ב"ק שם) תי' דהיה חולה שאין בו סכנה[11].
אולם בתורת חיים בעירובין[12] כתב וז"ל משמע דמותר לו לאדם להחמיר ע"ע למסור נפשו למות כדי שלא יעבור אפי' איסור דרבנן וכן משמע בפ' מרובה בעובדא דחסיד שהיה גונח כו', וק' דבפ' בן סורר איתא כל עבירות כו' וכ' הר"מ ז"ל (בפ"ה מהל' יסה"ת) כל מי שנא' בו כו' אלמא דאסור להחמיר אפי' באיסור דאורייתא מיהו הרא"ש כו' כ' שאם ירצה להחמיר ע"ע וליהרג רשאי כו', ושמא יש לחלק דכל היכא דברי לו שיהרג אינו רשאי למסור עצמו ושאנ"ה דספקא הוה וכו' עכ"ל.
הרי דנקט בדעת תוס' ודעימי' דשרי למסור עצמו למיתה אפי' על איסור דרבנן אע"ג דליכא גוי האנס, וליכא קידוש ה'. ותמהתי שלא מצאתי מי שתמה על דבריו עד שראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ד חו"מ ס"ו אות ג') שצווח ע"ד דחייב להתרפאות באיסורי דאורייתא וכש"כ באיסורי דרבנן.
וכן בשיירי קרבן בסוטה (פ"ט דף מד.) אזיל לשיטתו בזה, שכ' כדברי התו"ח, וז"ל, דודאי לא היה עון גמור אלא ממדת חסידות ה"ל לפרוש מזה וכדאר"ע מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי וכו' ע"כ, ומשמע מהא דדימה מעשה דההוא חסיד למעשה דר"ע, ולא פירש דהוי ספק סכ"נ, דלעולם איכא מדת חסידות לפרוש מעבירה[13], וכהא דפירש בנדרים דאיכא רשות למסור עצמו אפי' היכא דליכא ק"ה. וביביע אומר הנ"ל תמה אדבריו יע"ש. וכן כבר תמה עליו בס' תורת רפאל (סי' ל"ח) יע"ש.
והנראה דפליגי כל הני מפרשים במש"נ לעיל, דדעת האוסרים למסור עצמו למיתה במקום דיכול להתרפאות באיסור אליבא דכ"ע ס"ל בדעת תוס' ודעימי' דכיון דאין כאן ק"ה ממילא אסור להחמיר ע"ע, ורק בגוי האנס איכא רשות לקיים וחי בהם או ק"ה, ואילו דעת המתירים אליבא דתוס' ודעימי' למסור עצמו למיתה גם במקום דיכול להתרפאות באיסור ס"ל דוחי בהם הוי רשות בעלמא, ואם רצה להחמיר ולא לעבור, רשאי. ולא באתי אלא להעיר בכ"ז, והוא חידוש גדול ביותר וה' יאיר עינינו.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] וכן דעת הרמב"ן במלחמות בסנה' שם, ובתורת האדם מובא בר"ן סוף יומא, רא"ה וריטב"א כתובות (יט.), נמוק"י ומאירי סנה' שם (עש"ה) ועוד.
[2] ובענין מה ישיב הר"מ לראית תוס' מהירושלמי, יע' באו"ז (ח"ב סק"ח), מלחמות בסנה' (עד:), ב"ח (יו"ד סי' קנז') וכנה"ג שם, פר"ח על הר"מ (בס' ליקוטים), מראה הפנים שם, חיד"א בברית עולם (סי' ריט') וטוב עין (סי' יח' אות צו'), עצי ארזים (סי' טו' ס"ק ז'), יביע אומר (ח"ו יו"ד סי"ג) ובית יצחק (יו"ד ח"ב ס"צ סק"ו) ועוד.
[3] וכן דעת הרמב"ן וריטב"א ור"ן בשבת (מט.), (ובמפרשים דנו ליישב הסתירה בדבריהם), טור (יו"ד סי' קנז'), סמ"ק (מצוה ג') שכתב דהוי מדת חסידות, ס' חסידים (סי' ריט') , ויע' בראשונים בכתובות (יט.), ויע' כס"מ (הל' יסה"ת פ"ה הל"ד) דשלמים וכן רבים ס"ל דצדקה תחשב לו. וכן שיטת תוס' בעוד הרבה מקומות וכגון בפסחים (נג: ד"ה מה) ושבת (עב: ד"ה רבא) ועוד הרבה.
[4] יע' תוס' בשבת (עב:) וסנה' (סא:) ד"ה רבא ושפ"א (שבת שם) דמשמע כנ"ל.
[5] ורק בג' חמורות איכא חילול ה אע"פ שאין כאן מעשה עבירה ולכן מחיוב למסור עצמו.
[6] וכ"כ בפשיטות (דתוס' ודעימי' מודו בכה"ג) בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתפ"ה, ח"ד סי' אלף קל"ט) שו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סי' ק"ס), שו"ת אגרו"מ (יו"ד ח"א סי' ח', שם סי' רי"ד, יו"ד ח"ב סי' קע"ב ענף ד'), עבודת המלך הל' יסה"ת שם וז"ל דין זה הוא פשוט בלי חולק כלל ולית מאן דאמר ליה רשאי להחמיר ע"ע בזה ע"כ, ועוד.
[7] וכן פסק בטוש"ע או"ח (סי' שכ"ח, וסי' תרי"ח) גבי שבת ויוה"כ.
[8] וכן ראיתי בשרידי אש (ח"ג יו"ד סי' קכ"ז סע' ב' סק"ט) שביאר מח' הר"מ ותוס' בגדר וחי בהם אי הוי חובה או רשות. וע"ע בקובה"ע (סוף סי' מ"ח).
[9] וכ"כ במק"א הובא דבריו לקמן.
[10] הובא בפ"ת (סי' קנ"ז).
[11] והק' עליו בקוב"ש שם (אות פ"ח), ובשד"ח (מערכת א' פאת השדה אות קנ"ז).
[12] וכן במהרצ"ח שם. ושו"ת דברי מלכיאל (ח"א ס' כ"ח). וע"ע בהעמק שאלה (קכ"ט ד') דלכא' יוצא מדבריו כמפרשים הנ"ל יעש"ה.
[13] וצ"ע דלדעת הר"מ מא"ל.
