בס"ד
בענין "מצות ספירת העומר"
וסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (כ"ג ט"ו)
פליגי הראשונים אם מצות ספירת העומר הוי מצוה מן התורה בזמן הזה או רק מדרבנן זכר למקדש שהקריבו העומר, יע' בביאור הלכה (סי' תפ"ט) שיטת הראשונים בזה.
ואיתא במנחות (סו.) אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.
וכתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ז' כ"ב) מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ובהלכה כ"ד כתב מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה.
וכתב הכסף משנה שם דדעת הר"מ שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה, ונראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא, לא הוו מצרכי למימני שבועי, ומשום דס"ל דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי, ופסק כוותייהו, וכ"כ הר"ן (סוף פסחים), עכ"ד.
והנה כתב הר"מ דנשים פטורות ממצות ספירת העומר (וכתב הכס"מ שם משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא), ואילו הרמב"ן בקידושין (לג:-לד.) מנה ספה"ע בין המצוות עשה שאין הזמן גרמא, וכבר האריכו המפרשים בביאור שיטתו[1].
ובמקראי קודש פסח (ח"ב סי' ס"ז אות ב') והגרי"פ לסה"מ לרס"ג (בסוף המבוא) וחזון יחזקאל (קידושין א' ח') ביארו דעת הרמב"ן (ע"פ דברי הטורי אבן מגילה כ:) דלא נקרא מצות עשה שהזמן גרמא אלא מצוה שמצד עצמה אינה נוהגת אלא באותו זמן שקבעה לה תורה, אבל היכא שדבר אחר הוא שגורם לה שלא תתקיים אלא באותו הזמן אי"ז בכלל מצות עשה שהזמן גרמא.
וגבי ספירת העומר כתיב מיום הביאכם את עומר התנופה וכו', וא"כ לא הזמן מצ"ע גורם אלא דבר אחר גורם לקביעות זמן זה דהיינו הבאת העומר, לכן סובר הרמב"ן דאין זה בכלל זמן גרמא[2].
והרמב"ם לשיטתו אזיל דספירת העומר בזה"ז הוי דאורייתא אע"פ דאין הבאת העומר, וא"כ אין הספירה תלויה בעומר, וקרא דכתיב מיום הביאכם לסימנא בעלמא נקטיה, להורות דההבאה והספירה חיילא ביום אחד, וא"כ זמן שקבעה התורה בספירת העומר הוא מצד עצמה ואינו תלוי בדבר אחר, ושפיר הוי בכלל מ"ע שהז"ג[3].
ומדוייק לשון הרמב"ם שכלל הדין שנשים פטורות בהלכה אחת עם זה שמצוה זו היא בכל מקום ובכל זמן, כיון דסיבת הפטור שלהן היא משום שהמצוה נוהגת בכל זמן. אולם הרמב"ן ס"ל דספה"ע בזמן הזה אינה מדאורייתא, ומשום דהשתא ליכא הבאה, ומהאי טעמא נשים חייבות.
אולם קשה לתלות פלוגתת הראשונים אם מצות ספירת העומר הוי מצות עשה שהזמן גרמא או לא, בפלוגתת הראשונים אם ספירת העומר בזה"ז מן התורה או מדרבנן, דרוב פוסקים ס"ל דרק הוי מדרבנן בזה"ז ואעפ"כ ס"ל דנשים פטורות מספירת העומר. ועוד, דהר"מ מביא הני דינים בהלכות תמידין ומוספין בהלכות הקרבת העומר ולא בהלכות פסח, ומשמע דהמצוה תלויה בהבאת העומר, וא"כ ליכא לתלות המחלוקת אם נשים פטורות משום מ"ע שהזמן גרמא או לא במחלוקת אם הוי מצוה מה"ת בזה"ז או מדרבנן, עכת"ד.
ובפרדס יוסף הוסיף להקשות ממש"כ הר"מ "מיום הבאת העומר" דגם מזה משמע דתלויה מצות ספירת העומר בהבאת העומר. וא"כ צ"ע היאך ס"ל דמצות ספה"ע הוי מן התורה בזה"ז אם ליכא הבאת העומר בזה"ז[4]. [אולם יע' במועדים וזמנים (ח"ז סי' רכ"ט) דדייק להיפך דתלוי "ביום" שחייב להביא העומר, ולא בהבאה ממש].
ולכן יש לבאר שיטת הרמב"ם כמש"כ בחידושי הגרי"ז והגר"ח בסטנסל במנחות (שם)[5], דלעולם מצות הספירה מה"ת תלויה בהבאת העומר, אבל פשיטא דלא תלוי במעשה ההקרבה בפועל, אלא דאם בטל דין העומר זהו מבטל גם מצות ספירה, אבל אינו תלוי במעשה אם הקריבו עומר או לא. ולפי"ז צ"ל דהכא במנחות איירי אליבא דמאן דאמר דקדושת המקדש לא קדשה לעתיד לבוא[6], ומשום הכי כיון דבטל דין הקרבת העומר בטל גם מצות ספירה התלויה בה, ולכן כל הסוגיא ס"ל דמצות ספירת העומר בזה"ז אינה אלא מדרבנן, ודלא כמש"כ בכסף משנה המובא לעיל.
אבל למ"ד דקדשה לעתיד לבוא שפיר נוהגת מצות ספירה גם בזמן הזה, אף דבפועל אין מקריבין עומר, אין זה מבטל את המצוה של ספירה, כיון דאפשר להקריב ולקיים דין ההקרבה, וא"כ הרמב"ם דפסק בהלכות בית הבחירה (ו' ט"ו)[7] דקדושת המקדש לא בטלה ויכולין להקריב בזמן הזה, א"כ מצות ספירה נמי לא בטלה מן התורה, עכ"ד.
אולם לפי היסוד הנ"ל בשם הטורי אבן, דכל מצוה שדבר אחר הוא שגורם לה שלא תתקיים אלא באותו הזמן אינה בגדר מ"ע שהזמן גרמא, יש לעיין בזה, דהא הכא התחלת זמן של מצות הספירה אינה תלויה ביום ט"ז ניסן, אלא מיום שאפשר להקריב העומר אפי' אם אין ההקרבה בפועל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נשים אינם חייבות כיון דאי"ז בגדר זמן גרמא.
ועוד יש להקשות, דהא דקי"ל מקריבין אע"פ שאין בית היינו דאיכא רשות להקריב ולא חובה, וכדמבואר בספר החינוך (מצוה ת"מ) וז"ל, אבל אין הכוונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה ברור הוא, עכ"ל[8]. וכיון דליכא חיוב הקרבה בלי בית, לא מסתבר שמשום הכי יהא זמן חיובא לספירת העומר.
ועוד קשה דהא קי"ל מקריבין אע"פ שאין בית, ואם לא בעי הקרבה בפועל אלא רק שיהא דין דאפשר להקריב העומר, אמאי באמת ס"ל לרוב ראשונים דמצות ספירת העומר הוי מדרבנן בזמן הזה, יע' בביאור הלכה הנ"ל[9], וש"ר שכן הק' במקראי קדש פסח (ח"ב סי' ס"ה, ועע"ש בהררי קדש).
ולפי הגר"ח והגרי"ז צ"ל דפליגי הראשונים בזה, דהשיטות דס"ל דמצות ספירה הוי מה"ת בזה"ז, ס"ל דאין המצוה מן התורה תלויה בהקרבה בפועל וגם לא בחיוב הקרבה, אלא בזמן שיש דין הקרבה, והשיטות דס"ל דהוא מצוה מדרבנן ס"ל דאע"ג דקי"ל מקריבין אע"פ שאין בית, מ"מ כיון דליכא חיוב הקרבה בלי בית, ליכא מצוה מה"ת בספירה ג"כ.
ומ"מ עדיין תקשי מה שהקשינו לעיל, דאם המצוה תלויה בדין הבאת העומר, אמאי פסק הר"מ דנשים פטורות ממצות הספירה, הא כל מצוה דדבר אחר גורם לזמן המצוה אינה בכלל מ"ע שהזמן גרמא, וצ"ע.
]וראיתי ישוב בדרך פלפול[10] דלעולם איכא חיוב להקריב העומר אפילו היכא דליכא בית באופן דיש לומר בפשיטות דה"נ איכא חיוב מה"ת בזה"ז במצות ספירה, דהנה, הרבה טעמים נאמרו בהא דאין אנו מקריבין קרבנות בזה"ז ואכמ"ל בזה. והנצי"ב וערל"נ כתבו בכמה מקומות[11] דאע"ג דמקריבין אע"פ שאין בית, מ"מ אסור להקריב קרבנות משום דצריך לשם ריח ולשם ניחוח כדאיתא בזבחים (מו:) ובזה"ז ליכא ריח ניחוח כדכתיב "ולא אריח בריח ניחחכם". אבל קרבן פסח הקריבו אחר החורבן כדמשמע בסנהדרין (יא.) כיון דלא כתיב ביה ריח ניחוח[12]. ואפשר לפרש בדעת החינוך בטעמא דליכא חיוב להקריב קרבנות בזה"ז ע"ד הנצי"ב וערל"נ דמשום דליכא ריח ניחוח, לכן ליכא חיוב הקרבה, אבל עדיין יש קדושת הקרבן ורשות להקריב. וכיון שכן, בקרבן פסח דלא כתיב ריח ניחוח, שפיר איכא חיוב הקרבה גם בזה"ז. ובמשך חכמה (ויקרא ג' א') דייק דלא כתיב ריח ניחוח גבי מנחת עומר, יע"ש מש"כ בזה. ולפי הנ"ל י"ל דלעולם איכא חיוב להביא מנחת העומר בזה"ז כיון דמקריבין אע"פ שאין בית ואין צורך לריח ניחוח, וא"כ ה"נ י"ל דאיכא חיוב בספירת העומר התלויה בה].
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]יע' שו"ת אבנ"ז (או"ח סי' שפ"ד), ושו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' ה'), ועוד.
[2]וכ"כ בדברי יחזקאל (סי' מ"ה אות ד'). ויש סמוכים לזה בדברי הרמב"ן פסחים (ז.) יע"ש.
[3]וכתב שם דכ"ה דעת החינוך דספירת העומר נוהג מה"ת ונשים פטורות. וכן ס"ל בביה"ל הנ"ל בדעת החינוך, ודלא כדעת המנחת חינוך, יע"ש.
[4]ובגרי"פ שם מסיק דדעת הר"מ כדעת ר' ירוחם, דמצוה למימני שבועי היא תלויה בהבאת העומר, ולכן כתב הני דינים בהל' תמידין ומוספין, ואילו המצוה למימני יומי היא מן התורה בזה"ז, והוי מ"ע שהזמן גרמא, ואינה תלויה בהבאת העומר.
[5]וכן הובא בחזו"י הנ"ל, וכ"כ בקיצור בפרד"י הנ"ל, וכן בקרן אורה (שם, ופג:), דכיון דקי"ל דחדש בזה"ז הוי חיובא, לכן ספירה הוי חיובא מה"ת ג"כ.
[6]שבועות (טז:), ועוד.
[7]ובסוף הל' מעשה הקרבנות.
[8]יע' בקה"י שבועות (סי' י"א) בזה. ובקר"א הנ"ל נקט לישנא דחיוב, וצ"ע מדברי החינוך.
[9]וע"ע במועדים וזמנים הנ"ל מה שהוסיף להקשות על דברי הגר"ח.
[10]לקושיא ב' הנ"ל.
[11]מרומי שדה נדה (ו:), בנין ציון (סי' א'), ועוד, ויע' מש"כ באורך בפ' בחוקותי.
[12]ויע' בעמק ברכה (הגדה אות ב') מש"כ לבאר בדעת הנצי"ב.
