בס"ד
בענין "מקריבין אע"פ שאין בית וריח ניחוח, תקנת ש.ו.ם."
וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם [כ"ו ל"א]
איתא במגילה (כח.) במתני' ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים (פירש"י וה"ה לכל מלאכות וכו'), ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר, והשימותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין וכו'[1].
ובתו"כ כאן דייק ממקדשיכם, לשון רבים, דאף בתי כנסיות ובתי מדרשות שנחרבו עדיין בקדושתן הן עומדין, ולא רק בית המקדש.
ובעיקר הילפותא דעדיין בקדושתן הן עומדין, כתב בתוספות יום טוב דדייק ר' יהודה מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם[2].
וברע"א שם הביא מתשובת המהרי"ט (ח"א סי' קכ"ב) דדייק מדלא כתיב והחרבתי את מקדשיכם דהיה אפשר לפרש מקדש שהיה כבר[3], ואילו לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה. והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו ונשאר שמם[4].
ובאמת הביא הר"מ בהלכות בית הבחירה (ו' ט"ו וט"ז) מקור לדינא דמקריבין אע"פ שאין בית מדרשה דמתני' דידן וז"ל, לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים וכו' עכ"ל.
הרי דס"ל דלא נאמר דינא דמתני' רק לענין הספד ומלאכה במקום החורבן אלא אף לענין הקרבה וקדושת המקדש, ואדרבה, עיקר קרא לענין קדושה נאמרה כדיבואר להלן. ונמצא לפי"ז ראי' לפסוק דקדושת המקדש לא בטלה ממתניתין דמגילה[5].
והנה הקשה בערוך לנר יבמות (ו:) בעיקר קרא דידן היאך שייך "ולא אריח בריח ניחחכם", דאם מקדש חרב ריח ניחח מנין. ואין לומר דמיירי בבמה, דזה אינו דהא משבאו לירושלים לא הותרו במות עוד כדאמרינן זבחים (קיב:), ועוד דאפילו בשעת היתר הבמות אין ריח ניחח בבמה כדאמרינן שם. ולכן דייק ר' יהודה מזה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ומקריבין אף על פי שאין בית. ושפיר שייך "ולא אריח" דאפילו יקריבו במקום מקדש אחר שיחרב מה שמותר לעשות כן מכ"מ לא אריח.
וא"כ מוכח מזה דקדושת מקדש היא גם לאחר חורבן. וממקדשיכם אתי גם בתי כנסיות[6] לכן שפיר דרש ר' יהודה קדושתן אף כשהן שוממין שהרי מרבינן בתי כנסיות ממקדשיכם. ולפ"ז עיקר דרשת ר"י היא מדדרש מקרא דוהשמותי כו' ולא אריח וכו', דקדושה ראשונה קדשה לע"ל. והא דהביא ר"י קרא דוהשמותי, סמך אסיפא, דעיקר ילפותא היא מ"ולא אריח"[7]. וזהו מה שכתב הרמב"ם כיון דפסק כמ"ד דקדשה לע"ל לכן כתב דמזה אתיא. ואין צורך לביאור של התוי"ט ורע"א.
ובתשובותיו בנין ציון (סי' א') כתב ככל דבריו בערל"נ, אלא דהק' כיון דאמרינן בזבחים (מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח ובכללם לשם ריח ולשם נחוח לא יכלו להקריב קרבנות לאחר חרבן כיון שאי אפשר לשם ריח ולשם ניחח ואם תאמר כיון שכן לענין מה אמרינן מקריבין אף על פי שאין בית הרי לא יכלו להקריב משום ולא אריח. ותי' דיש נפקותא דהמעלה בחוץ חייב. א"נ שהזבח כשר ונאכל אם הקריב בטהרה ופסח אפילו הקריב בטומאה וכן יצא ידי נדרו וחובתו. א"נ דדוקא כשביהמ"ק שמם ע"פ רצון הקב"ה לא יריח בריח ניחוח, לא כן כשצוה הקב"ה לבנותו ועדיין לא נגמר, אז מותר להקריב בלא בית[8]. וסיים שם דלפענ"ד מזה הטעם לא הקריבו קרבנות אפילו התנאים דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לע"ל.
ובנצי"ב בהעמק דבר כאן (ובראה ט"ז, ג', ובמשיב דבר ב' נ"ו, ומרומי שדה נדה ו:) הוסיף עוד נפק"מ דאפשר להקריב ק"פ בזה"ז, דבכל הקרבנות כתיב בהו ריח ניחוח חוץ מק"פ[9]. והביא סמך לזה מסנה' (יא:) שר"ג זקינו של רבי שהיה אחר החורבן היה מעבר את השנה משום פסחים.
אולם יע' ביד רמ"ה (יא.) וחי' הר"ן שם שהק' כן, דהלא לא היה להם קרבן פסח. ותי' דאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אילו היה ביהמ"ק קיים שאם יבנה בימיהם יהיו הענינים על מכונם[10].
וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ (כ"ו כ')
בענין תקנת ש.ו.ם.
בתו"כ איתא ותם לריק כחכם- זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי משתה עד שמתה בתו, נמצא קובר בתו ומאבד ממונו.
ובתוס' בכתובות (מז.-מז:) ד"ה כתב הביאו הוראת ר"ת בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק לה דלא זכה הבעל, ועוד תיקן לא מכח ההלכה שאפי' בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה.
ובס' הישר (סי' תשפ"ח) הובא בשינוי קצת דהי' בלא ולד תוך אותו שנה, ושיחזיר ג"כ כל תכשיטי האשה ליורשיה או לנותני הנדוניא. וראינו שיעור שנה לדבר זה ולא יותר כי אחרי שנתו נשכח מן הלב מה שנתן[11].
ושוב כ' שם אחרי כן נזכרתי מה ששנוי בתו"כ ונתתי הודאה למקום שזכינו לצאת מהיות כראויים לתוכחות ששנינו בפרשת התוכחה ותם לריק כחכם כו', ומאבד את ממונו, וכשם שיצאנו מזאת כך נצא מכל גזירות רעות ונתבשר טובות שמועות ושלום על ישראל עכ"ל. ואילו בתוס' שם כ' דבסוף ימיו חזר מאותה תקנה. וגם הקשו על הוראתו מהתו"כ ותי' באופ"א.
[והובאה תקנה זו ברמ"א אבה"ע (סי' נ"ג וסי' קי"ח) ונקראה תקנת שום- על שם שפיירא, ורמייזא, מיינז. ואפי' אם לא התנו בשעת נישואין, כאילו התנו בנושא ע"ד המנהג נושא].
והנה ר"ת הוא נכד רש"י, יעקב בן מאיר, ונקרא יעקב איש תם, וכן הביא בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' א'). אולם בהגהות מהרי"ד על התו"כ בסופו כתב בשנת תר"ד נתגלה לו בחלום דנקרא ר"ת משום דביטל קללת ותם לריק כחכם.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] ונפסק בר"מ הל' תפלה (פ' י"א הל' י"א) ובש"ע (או"ח סי' קנ"א סע' י') לגבי בתי כנסיות.
[2] ר"ל אפי' אחר "והשמותי", עדיין שם "מקדש" עליו. וכ"כ במצפ"א שם בשם הפרי עץ חיים, יע"ש שכוון לקושית המהרי"ט המובא בסמןך.
[3] כדאיתא בגיטין (מב.) שאמר בשעת שחרור עבדי שהיו כבר, ה"נ בשעת חורבן מקדש שהיה כבר.
[4] וכעי"ז כ' הנצי"ב במרומי שדה שם, ובהעמק דבר כאן. וע"ע בשפ"א שם.
[5] יע"ש בהש' הראב"ד הל' י"ד שם.
[6] וסתם ספרא ר"י.
[7] ושו"ר בס' האשכול הל' ביהכנ"ס שהביא סיפא דקרא. ובנחל אשכול שם וכל"ח פ' כי תבוא שכ"כ בעץ החיים ומשום מקר' אע"פ שאין בית.
[8] וכ"כ האי תי' בהרחב דבר כאן. אלא דהק' אמאי המעלה בחוץ בזה"ז חייב, ומשמע מזה דאינו ראוי להקרבה כלל, ודלא כב' התי' הראשונים של הערל"נ. ויע' ביאור לזה דמעכב בדיעבד בעמק ברכה (ערך הגדה אות ב').
[9] ובכל"ח הנ"ל חולק עליו בתרתי, חדא דאפשר להקריב בזה"ז ושפיר אנו מכוונין לשם ריח ניחוח, ועוד, דגם בפסח שפיר בעי לשם ריח ניחוח.
[10] וע"ע בפנ"י ר"ה (כא.) ומהרצ"ח סנה' שם.
[11] ודנו האחרונים בדין אשה שמתה ביום של שנה אם נחשב כלפניו או כלאחריו. וכן דנו מה הדין בשנת עיבור, ויע' מש"כ בשבו"י (ח"ב סי' קכ"ה) ועוד. והנה אף שמשמע מדבריו דתלוי בשכחת האב בנתינת הנדוניא, מ"מ יע' בנוש"כ בס"ס קי"ח דתלוי באומדנא דאסיק אדעתי' למיתה טבעית ולא נתן אדעתא דהכי.
