בס"ד
בענין "הדלקה בזר"
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח' ב')
איתא ביומא (כד:) הדלקה לאו עבודה היא[1]. והק' בתוס' ישנים ותוס' הרא"ש וז"ל אבל תימה לה"ר יוסף כיון דהדלקה לאו עבודה היא, אמאי כתיב בה כהן דכתיב "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות וכו'" עכ"ל, והניחו בתימה[2].
ויע' בריטב"א שם ב' תירוצים לזה, וז"ל, י"ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב, ואמר בהעלות[3] או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר[4], כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ע"כ, ומשמע דהא דאפקי' בלשון רשות היינו להוציא הזר מחיוב מיתה לחוד, אבל לעולם מוטל על הכהן להדליק הנרות, ואסור לזר להדליקם, ונחשב כעבודה לכל דבר לכהן חוץ מלענין חיוב מיתה[5].
ועוד תי' וז"ל בשם הרב ז"ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה ליה זר כדאמרינן בעלמא (סנהדרין פג:) בזמן שאין בגדיהם עליהם הוו להו זרים כו', והיינו דאמרינן הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עליה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה וכו' עכ"ל. הרי גם לדברי הרב לעולם הדלקה מוטל על הכהנים, ורק דאין הדלקה נחשב כעבודה לענין חיוב מיתה בלא בגדי כהונה.
ואולם, לכאורה מצינו דרך אחרת בזה בשיטת הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (ט' ז') שכתב, וז"ל, הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן ע"כ, הרי דלכתחילה שרי לזר להדליקן, וכפשטות הגמ' דהדלקה לאו עבודה היא[6].
והראב"ד שם השיג עליו וז"ל הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות ע"כ, הרי דמודה הראב"ד להרמב"ם בעצם הפשט בגמ' דהדלקה לאו עבודה היא הוי לענין הכשר הדלקה, אלא דאי"ז דין לכתחילה, רק שאינו נפסל בהדלקה של זר.
והק' האחרונים[7] דלכאורה דברי הראב״ד סתומים, כיון דהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר ובחוץ, אמאי לא ידליק לכתחילה. ועוד הוקשה לי הא קי"ל דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד כמש"כ תוס' גיטין (ג:), והיאך חילק כה"ג בהדלקת המנורה. וי"ל על דרך הריטב"א הנ"ל, דשאנ"ה דהתורה לא אפקי' בלשון ציווי אלא "בהעלתך", ודוקא כאן כוונת הקרא דלכת' לכהן להדליק הנרות, אבל בדיעבד שפיר דמי לזר בהדלקה.
ובזה יש לי ליישב מה שהוקשה למפרשים[8] בפסוק ג' כתיב ויעש כן אהרן כו' כאשר צוה ה', ופירש"י בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והק' איזה רבותא יש שאהרן עשה רצון ה' ולמה דוקא כאן שבחו. ונראה לדעת הראב"ד א"ש, דלכתחילה בעי כהן, ובדיעבד כשר בזר דלאו עבודה היא, וע"פ רוב לא מצינו דין לכתחילה בתורה כנ"ל, ולכן כאן הגיד שבחו שעשה אהרן הדלקה לכתחילה ולא נתן לזר להדליק[9].
היוצא מזה דאיכא ד' שיטות בראשונים בכשרות הזר להדלקה, וביאור "הדלקה לאו עבודה היא". א) איסור לזר בהדלקה רק אינו חייב מיתה (ריטב"א), ב) ליכא חיוב מיתה לכהן המדליק בלי בגדי כהונה (ריטב"א בשם הרב), ג) כשר בדיעבד לזר להדליק (ראב"ד), ד) כשר לכת' לזר להדליק (רמב"ם).
ומעתה צ"ע לדעת הרמב"ם קושית בעלי התוס', דכיון דמותר לכתחילה לזר להדליק, למאי נאמרה האי פרשה לאהרן שנאמר דבר אל אהרן בהעלתך את הנרות וכו'.
ובמאירי תי' דהא דכת' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, דמשמע דוקא לאהרן, לא נאמר אלא משום סיפא דקרא, שהקטרות יהיו בכהונה, אבל לעולם הדלקה בזר כשרה לכתחילה. אלא דצ"ע מקרא דידן, דכת' דבר אל אהרן ולא נזכר קטורת בסיפא דקרא וצ"ע[10].
ובחי' ר' חיים הלוי שם ביאר דעת הר"מ, דמודה הר"מ לדעת הראב"ד דיסוד הך מצוה היא דוקא בכהן לכתחלה, אכן כל זה הוא במדליק בפנים, משא"כ בהוציאן לחוץ, דעצם מעשה ההדלקה בשעתה לא הויא עוד מעשה המצוה כלל, דמצותה דוקא בהיכל, וכיון דרק אח"כ כשהיא עומדת דלוקה בהיכל במקומה אז הוא דהוי קיום מצותה ודיניה, ע"כ ממילא דלא שייך מצות כהונה האמור בהדלקה רק כשמדליקה במקומה, אבל כשהוציאן לחוץ והדליקן בזה ס"ל להרמב"ם דמותר גם לזר להדליקן לכתחלה, כיון דאינה עוד בכלל הדלקת המנורה כלל.
ושוב הק' ע"ז, דבאמת צ"ע לכו"ע, אמאי כשר בהדליקן זר ובהדליקן בחוץ, והא מאחר דתלינהו רחמנא בכהונה שזהו דוקא בהדליקן בפנים, א"כ ממילא דהדלקת המנורה נאמרה דוקא בפנים וע"י כהן, ומהיכי תיתי לאכשורה בזר ובחוץ. ואף על גב דבסוגיא דיומא מבואר דהדלקה לאו עבודה היא, הלא כ"ז רק לענין חיוב מיתה דזרות, משא"כ לענין עיכוב הכשרה, כיון דכתיב בה כהונה, א"כ הרי לא מצינו דכשרה בזר.
ולכן ביאר באופ"א, דאין מצות "בהעלתך" במעשה ההדלקה, אלא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ועל זה קאמר הר"מ בהל' תמידין ומוספין (ג' י"ב) דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, דנתינת השמן ופתילות דינם הוא דעצם מעשיהם הוא הכשר לקיום מצוה זו, וע"כ הרי הן חשובין עבודה. משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה מוסיף כלל בהכשר קיום מצוה זו, וע"כ אינה בכלל עבודה. ולפ"ז הרי ניחא הא דכשר בהדליקן זר ובחוץ, דכיון דעצם מעשה ההדלקה אינה מעיקר קיום דינה והכשרה של הדלקת הנרות, ע"כ ממילא דלא שייך בה פסול זרות וחוץ[11], עכת"ד.
ולפי"ז נמצא מחלוקת חדשה בין הר"מ והריטב"א, איזה מצוה ניתנה לאהרן הכהן, הדלקת הנרות או הטבת הנרות.
אולם, מש"כ דהטבת הנרות הוי הכשר להנרות שיהיו דולקים, ואילו הדלקת הנרות אינה הכשר ושייך למצוה שיהיו דלוקים, אינו מובן לי, דהלא הדלקה גם הוי לצורך שיהו דלוקין, דכמו דבלי נתינת פתילה ושמן לא יהו דלוקים כמו כן בלי מעשה הדלקה לא שייך שיהו דלוקים וצ"ע.
ובדבר אברהם (ח"ג סי' א') נקט דהיה ראוי שתהא הדלקה בכהן דוקא, דהא יערוך אותו אהרן ובניו כתיב, והדלקה היא חלק מהטבה כמש"כ הר"מ, אלא מדגלי קרא "בהעלתך" שלא בלשון אזהרה כמש"כ הריטב"א, אפקי' מכהונה למימרא דלאו עבודה היא וכשרה בזר, וקרא דיערוך כו' הי' חוץ מהדלקה, ומ"מ הדלקה מצוה היא, דזוהי עיקר והגמר למצות הטבה[12].
ומצינו במשך חכמה כאן[13] דרך אחרת בישוב קושית בעלי התוס', שתי' דדוקא הדלקה הראשונה לחנך המנורה היה ציווי לאהרן, וכמש"כ רש"י בשם המדרש לגבי חנוכת הנשיאים, א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. אבל לדורות כתיב "יערך אותו אהרן" (שמות כ"ז כ"א), רק הסידור וההטבה, ולא ההדלקה, דאפשר ע"י זר. וראי' לזה מדכת' בפסוק ג' "ויעש כן אהרן כו' כאשר צוה ה'", שבפעם הראשונה שנצטוה עשה כן, אבל אם היה לדורות, הלא לא נודע שעשה "כאשר צוה" עד יום מותו עכת"ד.
וע"פ הך חילוק, יש ליישב קושית הפנים יפות, בהא דהביא רש"י דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומיטיב, וצ"ע דהא "בהעלתך" מיירי בשעת הדלקה בערב, וכן פירש"י לעיל מינה "שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" וצ"ע[14].
ולפי הנ"ל מיושב, דדוקא לאהרן נצטווה בהדלקת הנרות, ולדידי' שייך הדלקה והטבה, אבל הכהנים לדורות אינם אלא מטיבין הנרות, אבל אין חיוב הדלקה, ולהם נקט רש"י הטבה דוקא.
[ובספרו אור שמח בהל' תמידין ומוספין (ג' י"ג) יישב הא דכת' דבר אל אהרן כו' בהעלתך, משום דנר המערבי צריכין להדליק מאש מזבח העולה, ואין זר קרב למזבח, אבל בשאר נרות הדלקה כשרה בזר לכתחילה.]
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] ומיירי שם בענין חיוב מיתה בעבודה לזר, וע"ז קאמר דאין הדלקה נחשב כעבודה.
[2] וכן הק' בתורי"ד יע"ש באופ"א קצת.
[3] שמות ל' ח'.
[4] ובטעם הדבר, כ' בפתח עינים יומא שם בשם הרב בצלאל, דאעיקרא היתה להפיס דעתו של אהרן כנודע ע"כ, הרי דאין בזה מצות כהונה בעצם, ולכן אין הזר חייב עליה.
[5] ופליגי האחרונים בביאור כוונתו, בדבר אברהם המובא לקמן כ' דל"ד נקט חיוב מיתה אלא ר"ל דאינה עבודה כלל, ומשמע דלכת' שרי לזר להדליק, ובאבן האזל (ביאת מקדש ט' ז') הסתפק אם כשרה בדיעבד בזר או פסולה.
[6] ותמוה לי מה שהביא בכס"מ דברי הריטב"א הנ"ל על דברי הר"מ בלי ביאור בזה, דמשמע דלא פליגי בכלל, ואולי י"ל דרק הביאו לענין דלא אפקי' בלשון חיוב, ולעולם כשר לכת' לזר ויע' בדבר אברהם (ח"ג סי' א' ענף ד' ס"ק י"ד) מש"כ בזה.
[7] יע' בדב"א ואבן האזל הנ"ל.
[8] חנוכת התורה, פנים יפות ועוד.
[9] וכעי"ז כ' בנחל קדומים.
[10] יע' בדב"א הנ"ל מש"כ בזה.
[11] ולדעת הראב"ד כתב וז"ל ואפילו לדעת הראב"ד דלכתחלה מצוה בכהן, מ"מ פסולא ליכא בזר, כיון שאין מעשה ההדלקה מעיקר דינה, וכמו שנתבאר ע"כ, ולא נתבאר אמאי אין דין לכת' לזר להדליק כיון דאין בזה מעשה וקיום מצוה. ויע' באבן האזל שהאריך לבאר דברי הר"מ ע"פ דברי ר' חיים, וביאר דמה דכת' דבר אל אהרן כו' בהעלתך הי' משום דזר אינו מותר ליכנס להיכל. והי' דס"ל דלא חזר ר' חיים לגמרי מתירוצו הראשון, דעיקר המצוה הוא סידור הנרות, כדי שיהיו הנרות דלוקין, ופירוש בהעלתך היינו תכלית המצוה שיהיו דלוקין, רק דההדלקה כדי שיהיו דלוקין ניתנה גם לאהרן כיון דזר אינו מותר ליכנס להיכל. ובשו"ת שו"מ (מהדו"ק ח"ג סי' מ"ב) כ' כדברי ר' חיים בדעת הר"מ דליכא מצוה בהדלקה אלא בהטבה, אלא דהראב"ד חולק ע"ז יע"ש.
[12] ויע"ש שביאר דליכא להק' מקרא דדבר אל אהרן כו' בהעלתך, דלעולם אין כוונת הקרא דהדלקה ע"י אהרן דוקא יע"ש.
[13] וכן תי' בצ"פ בכמה מקומות וכגון על הר"מ בהל' ברכות (י"א ט"ו).
[14] יע"ש בתירוצו. ומזכיר שם שאהרן היה לובש ציץ בשעת הדלקת הנרות, ויל"ע בזה לפי כל השיטות כל חד כדאית לי'.
