בס"ד
בענין "כפילות הלשון כל העדה כולם קדושים"
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (ט"ז ג')
יש להעיר בכפילות הקרא דטען קרח "כי כל העדה כלם קדשים".
וכ' במהרי"ל דיסקין עה"ת (ריש פ' דברים) דטען קרח דכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך, ודיוקא הוא מדכתיב כי כל העדה כולם, והיינו שלא נאמר רובו ככולו כמו שפירש הט"ז (או"ח סי' תקפ"ב) גבי מלוך על כל העולם כולו וכו'.
וכ"כ בס' בנין אריאל לבאר הקרא ע"פ דברי הט"ז, והוסיף מנא ידעי שלא נמצא בכל עדת ישראל אפי' א' אשר איננו קדוש, לכך פירש"י דכולם קדושים ששמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, וודאי כל ישראל שמעו אותן הדברות.
וכ"כ החיד"א בראש דוד, וז"ל, כי כל העדה כלם קדושים ורמז "מילה" בסופי תיבות שכלם שומרי ברית מילה שהם נמולים וכלם שמעו בקול ה' אנכי כו' וראויים להיות כהנים, וז"ש כי כל העדה כלם קדושים לומר דכלם ממש דאי הוה קאמר כל העדה ה"א רובה ככלה וכו'.
וז"ל הט"ז (בסק"ג) עוד כתב (הלבוש) שאין לומר מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל. ובכל הספרים יש כן. ונ"ל ליישב דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש, ויש ראי' לזה לעיל, עכ"ל. (ופליגי המפרשים בכוונתו במש"כ דיש ראיה לעיל. בפמ"ג ולבושי שרד כתבו דר"ל לעיל בתפילה דהיינו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, ואילו ביד אפרים ועוד כ' דר"ל לעיל בסי' ש"פ בדין ביטול רשות גבי עירוב[1] דהביא שם הט"ז ג"כ ראי' מדינא דהתם לענין נוסח התפלה בר"ה. וציין שם ביד אפרים לדברי בנין אריאל על קרא דידן וכנ"ל.)
ועל דברי הט"ז, כ' במור וקציעה שם[2], וז"ל, והוא דבר פשוט ומצוי לרוב גם במקרא כמו כל העדה כולם קדושים כו' וכן מצינו בהרבה מקומות במשנה וכמוהו עוד בנוסח תפלה דר"ה, כל הרשעה כולה, וחלילה להגיה מלב כמו שעלה על לב עקש, השמר ממנו פן תנקש[3] עכ"ל.
ואם באמת נקטינן כהאי כללא, יש ראיות בפסוקים ובש"ס מכאן ולכאן, ונביא רק חלק מהם כאן. ואת"ל דנקט' כן, יש להסתפק אם זה דוקא בקראי ולשונות בתפלה או גם בלשונות חז"ל ג"כ וכדיבואר.
איתא בע"ז (נג:) מזבח שנפגם אסור עד שינתץ את רובו אמר חזקיה מאי קרא בשומו כל אבני מזבח וכו' ופי' בתורי"ד ורובו ככולו בכ"מ[4].
ובשו"ת מהר"י אסאד או"ח (סי' צ"ה) פלפל בדברי הט"ז, והביא מדברי הרשב"א במשמרת הבית (ו:) גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דפעמים מזכירין הרוב בלשון כל משום דרובו ככולו וכו' יע"ש, והביא מס' חוט המשולש ראי' להט"ז מקרא דידן בפ' קרח, והביא ראיות מסוגיות לכאן ולכאן יע"ש.
בפרדס יוסף שמות (ז' כ"ב) הביא קושית הראשונים מהיכן מצאו חרטמי מצרים מים, הא כתיב ויעשו כן משה ואהרן כו' ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם. והביא מס' הדרש והעיון ליישב ע"פ הט"ז דאף שכ' ויהפכו כל המים, לשון כל ל"ד ונשאר מעט מים שלא נעשה דם. אלא דהק' מפ' יתרו וכל העם רואים את הקולות ובמכילתא משמע דל"ה בהם סומים ואלמים מדכתיב כל, ולפי הט"ז גם רוב בכלל כל.
והנה איתא בהוריות (ג:) א"ר יוחנן מאה שישבו להורות אין חייבין (פר העלם דבר) עד שיורו כולן, שנא' ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל. א"ר הונא בריה דרב הושעיא ה"נ מסתברא דבכל התורה כולה קי"ל רובו ככולו[5] והכא כתיב כל עדת, הואיל וכך אפי' הן מאה. ובפשטות חזינן מזה דלא כיסוד הט"ז, דהא ר' יוחנן ור' הונא הוכיחו דבעי כולם ממש לטעות בהוראתן כדי ליחייב, והביאו מקרא "דכל עדת", ולא אמרינן בזה דסגי ברוב.
אולם במסקנא שם איתא מתיב ר' משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר צדוק שהיו אומרים אין גוזר' גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואמר רב אדא בר אהבה מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, והא הכא דכת' הגוי כולו, ורובו ככולו דמי, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ומשמע מזה דקרא דכל הוי משמע רוב לחוד, וכדברי הט"ז, וכך המסקנא התם, וכן הביאו ראי' מכאן במהר"י אסאד הנ"ל ועוד, וע' בהערה[6].
ובמחזיק ברכה (סי' תקפ"ב סק"ו) פלפל בסוגיא דהוריות, ושוב הביא מס' מטה יהודה שגם הביא ראי' ממסקנא דהוריות, ומ"מ חולק על הט"ז, דיש לחלק, דלשון תורה הבא ללמדנו דין ניחא דיתפרש תיבת כל על הרוב דרובו ככולו, אבל בתפלה דהוא דרך בקשה פשיטא דפירוש כל הוא כל ממש וכו'. והשיג עליו הברכ"י דאדרבה אשכחן דלשון תפלה צריך שיהיה מבורר יותר. וסיים דמכ"מ ה"מ בתורה ותפלה, אבל בש"ס מצינו דהוא לישנא דעלמא, כגון יושב ודורש כל היום כולו, או יושב ודן כל היום כולו, וכיו"ב טובא, עכ"ד.
הרי דס"ל להחיד"א דלא נקט' כיסוד של הט"ז בלשונות הש"ס. וכן הק' בפרד"י הנ"ל[7] מפסחים (קו.) מבדיל והולך כל השבת כולה, ואעפ"כ אי"ז אלא עד רביעי. וכ"כ בדעת תורה (סי' תקפ"ב), ובמרגליות הים (טז.) הובא לקמן, ועוד.
אולם יע' בכלי חמדה (פ' תצא עמ' רכ"ח) וז"ל אין לנו לעשות חילוקים מעצמינו בזה דלא נדע הגדרים ותכלית המצות איזהו הם בין אדם למקום ואיזהו בין אדם לחבירו, ולשון הש"ס גיטין (נט:) כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום הוא דכת' דרכיה דרכי נעם כו', וידועין דברי הט"ז דהיכא דכת' כל כולה אתי להורות דכל ממש ולא רובו ככולו וכו' עכ"ל, הרי דגם בלישנא דגמ' אמרינן האי כללא.
ויש סמך לזה מהא דאיתא במתני' בסנה' (ב.) אין דנין לא את השבט כו' אלא ע"פ ב"ד של ע"א, ופירש"י רובו של שבט שעבדו ע"ז במזיד, וצ"ע דבגמ' (טו:) איתא האי שבט דחטא במאי כו' אלא בשבט שהודח, והק' למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה (בסייף ובסנה' גדולה), כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מי' ועד ק' דברי ר' יאשיה, ר"י אומר מק' ועד רובו של שבט, ואפי' ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא. הרי מבואר דקים לי' לגמ' דשבט שהודח היינו כל השבט, והיאך כ' רש"י במתני' דשבט שהודח היינו רובו של שבט כנגד הגמ', ובמהרש"ל הניח דבריו בצ"ע.
אכן במהרש"א כ' ליישב וז"ל, והא דקאמר המקשן אבל כולו לא, הי' רובו, דרובו ככולו בכ"מ, וה"ק ר' יוחנן בהדיא עד רובו, משמע דמרובו ואילך דינו ככולו. הרי דמיושב דברי רש"י ע"פ יסוד של הט"ז, דהא דאיתא בגמ' אבל כולו לא, הי' דמיירי ברובו ולא כולו ממש. ושוב חזינן דגם בלישנא דגמ' נקט' כיסודו.
אולם במסקנא דסוגיא דהתם קי"ל דלעולם שבט שהודח נדון בשבעים וא' כדין עיר הנדחת, רק דחלוק בזה דאין דיניהם בסייף אלא בסקילה. ובגמ' (טז.) יליף דבעי ב"ד של ע"א משום "דאי אתה מוצא כל השבט כולו לשעריך". והק' במרגליות הים שם לדברי הט"ז דכל כולו משמע כולו ממש, אלמא דמיירי הכא בשבט שהודח כולו, ותקשי לרש"י במתני' דנקט רובו של שבט. ותי' כמש"כ במחזיק ברכה, דגם כשנכפל בש"ס אי"ז אלא דרך הפלגה ולעולם הכוונה רק לרוב יע"ש עוד דוגמאות לזה, וצ"ע[8].
ועכ"פ לדברי המהרש"א וכל"ח, עלה בדעתי ליישב הא דאיתא בכתובות (ג.) אי איכא בתי דינין דקבועין כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום. וק"ל, הא אין אשה נישאת בשבת וערב שבת כמש"כ תוס' שם, אלא י"ל דנשאת בכל יום היינו רוב ימי השבוע.
וכן הא דאיתא בספרי, הובא ברש"י פ' נשא (ז' א'), ביום כלות משה להקים, ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו וכו', והק' האחרונים[9] היאך עשה בנין וסתירה בשבת, וגם בזה י"ל דכוונתם דרוב ז' ימי המילואים היה מעמידו ומפרקו, אבל לא בשבת. וכעי"ז יע' ביומא (ח:) הזאה כל ז' מי איכא כו', ומסיק שבעה בר משבת יע"ש.
ובהקדמת הר"מ למשנה תורה כתב וז"ל, כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו וכו'. והק' בשיח השדה להגרח"ק שליט"א דמשמע דפסק כר"ש, דמשה רבינו כתב כל התורה (בדמעה), וצ"ע דהא קי"ל כר' יהודה, דיהושע כתב ח' פסוקים אחרונים. אולם אם נימא דכל הי' רוב גם בלשון הר"מ, נמצא דרק כוון לרוב התורה וניחא[10].
במגילה (טז:) איתא ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין (ופירש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה). וכ' ביערות דבש (ח"ב דרוש י"ג ד"ה ואמרו) ויש להבין מנ"ל, דלמא כפשוטו, דאף אחד אהוב אצל כולם ומרע"ה יוכיח, אלא הפשט הוא דאחרי רבים להטות כתיב, ואיכא דין ביטול ונחשב התערובת ככולו היתר, ואף בדעות בני אדם כן, אם הרוב מכריע בטלים יחידים בדעתם, והוי כמו דעת רוב, וא"כ הל"ל "כל אחיו" כיון דמרוצה לרוב, ולכן הצריכו חז"ל לומר בפרישת סנהדרין מטרדתו בדבר המלכות, ולא שייך כאן ביטול כי (העם) נגד סנהדרין לא שייך ביטול, עכת"ד. הרי דגם היכא דרוב רצויין הל"ל כל, ומשמע כדעת הט"ז, אלא דיש לחלק, דהכא אתיא מדין ביטול, דע"י ביטול גם ברוב שייך לומר כל, ואולי גם "כל כולו" כיון דבכה"ג נחשב ככל ממש, אבל בלי ביטול באמת צריך לכתוב רוב דוקא ולא כל, ואילו בכל המקרים הנ"ל מהט"ז ודעימיה גם בלי דין ביטול שייך לכתוב כל דמצד הלשון אמרינן רובו ככולו, ויש לדון בזה.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] דלדעה קמייתא בש"ע צריך לבטל לכאו"א שיאמר "רשותי מבוטלת לך ולך", ודייק הט"ז דלא מהני "מבוטלת לכולכם" דאפשר דלא נתכוון רק לרוב בני החצר. מוכח מדבריו דגם בלשון בנ"א אמרינן דכל משמע רוב, ופליגי רבוותא בזה, יע' דעת תורה (סי' תקפ"ב) ועוד דדעת המבי"ט (ח"ב סי' ע"ח) הובא בקונט' העגונות אבה"ע (סי' י"ז, סי' רל"ב) דבלשון בנ"א לא אמר' רובו ככולו, ואילו דעת הריב"ש (סי' תקי"א) הובא בב"י יו"ד (סי' רכ"ח) וש"ך שם (ס"ק נ"ח) דאמר' רובו ככולו בלשון בנ"א.
[2] וע"ע בספרו לוח ארש (דף ס"א) הובא במחזיק ברכה המובא לקמן.
[3] ובמחזיק ברכה שם כ' דכוון לר' זלמן הענא ולא לבעל הלבוש.
[4] ושו"ר שהביא ראיה זה באמבוהא דספרי (ח"א עמ' 234).
[5] ובדרך צחות י"ל דרמז בזה ליסוד הט"ז, דמלישנא "דבכל התורה כולה" קי"ל רובו ככולו, ר"ל, אמאי נקט כפילות ולא סגי לומר בכל התורה כו', אלא דמהאי לישנא ע"כ חזינן דקי"ל רובו ככולו, ולכן נקט בכל התורה כולה ר"ל בכל התורה ממש. ויש להוסיף עוד נופך לזה, בגי' ישנה איתא שנא' כל העדה ובגליון תוקן שנא' כל עדת. וי"ל דגם בגי' הישנה יש רמז בזה לקרא דידן, דהי' דבכהת"כ קי"ל רובו ככולו, ע"פ הט"ז וכנ"ל, וכמו שנא' כי כל העדה כולם וכו', ר"ל דמזה גם חזינן כיסוד הט"ז.
[6] ובהא דיש להק' ע"ז מהמשך הגמ' ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ה"ק אי איכא כולם הויא הוראה, ואי לא לא הויא הוראה, יע' בבאר שבע בשם המהרלב"ח, ובמחזיק ברכה שם, ונחל אשכול הל' תענית, ונפק"מ לכל דברינו, עיין בזה. ובמצפ"א נדרים (לא:) הביא ראי' מגוי כולו דקא ארוב דאלמא דרובו ככולו, ומזה הק' ממתני' שם קונם שאני נהנה לערלים כו' אסור במולי עכו"ם, ופי' הר"ן דכולהו אי' מולים מיקרו ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים אע"ג דאית בהו מולים, וא"כ מנ"ל דכל הגוים ערלים כולם ממש קאמר. ועוד הק' מוקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן (ערכין לב:), ומנ"ל דכל דוקא ומשגלו מקצתן בטל יובל, אימא דברוב יושביה סגי. ולכן חילקו המפרשים הנ"ל דהיכא דלא ידע' רוב בלי קרא דכל, וכגון גבי הגוי כולו דהיינו אומרים דשבט א' איקרי גוי, אתי כל לרבות רוב, משא"כ היכא דממשמעותא ידע' רוב בלי קרא דכל, אתי כל לרבויי כל ממש. ולכן בכל מקרה יש לדון.
[7] בלי לחלק בין כל גבי פסוקים לכל הנמצא בש"ס הק' מכאן על הט"ז.
[8] יע' ביד רמה שם, ובשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' אלף תט"ו) כ' דלרש"י ה"ק אבל רובו של שבט נעשה כאילו הוא כולו כדאמר' רובו ככולו, ואי אתה מוצא לשעריך. וא"כ צ"ע איזו לשון משתמע כולו ממש. ובערל"נ ורש"ש (ב.) ס"ל דלא כמהרש"א אלא דכולו משמע בין רובו ובין כולו.
[9] יע' פנים יפות שם, שו"ת ח"ס או"ח (סי' ע"ב) ועוד.
[10]ובדעת הר"מ גופי', יע' בבאר שבע הוריות שם ובסוטה (מה: ד"ה וזקני) שהק' דבהל' שגגות (פי"ג ה"ה) פסק דלא כר' יונתן ולעולם "כל" ל"ד הוא, ואילו בהל' רוצח (פ"ט ה"ג) פסק כהספרי דכל זקני העיר כו' אפי' הן מאה ירחצו את ידיהן כדעת ר' יונתן, והניח בצ"ע.
